אילן ברקוביץ מביא הפעם שיר אנגלי ישן מאוד של תומאס נאש, משורר מהמאה ה-16, בתרגומו של צור ארליך, שעוסק בנושא העכשווי מאוד של מגפה איומה.
המערכת
https://mypoeticside.com/poets/thomas-nashe-poems
מזמור לעת מגפה / תומס נאש
תרגם מאנגלית: צור ארליך
הֱיֵה שָלוֹם, אֹשֶר אַרְצִי;
הָעוֹלָם הַזֶּה לֹא יַצִּיב.
הֲנָאוֹתֵינוּ, מָהֵן?
הֶבֶל לְנֹכַח מָוֶת;
אֵין מוּל חַרְבּוֹ תִּקְוָה.
בַּחֹלִי הַזֶּה אֶגְוַע.
אֵל אֱלֹוֹהִים, חָנֵּנוּ!
–
אַל תִּבְטְחוּ בַּהוֹן:
לֹא יִקָּנֶה בּוֹ אוֹן.
בְּלַאי מְחַכֶּה לַגּוּף.
סוֹף הַדְּבָרִים לָסוּף.
אָצָה הַמַּגֵּפָה:
בַּחֹלִי הַזֶּה אֶגְוַע.
אֵל אֱלֹוֹהִים, חָנֵּנוּ!
–
יֹפִי – עֲלֵה כּוֹתֶרֶת.
לַהִתְקַמְּטוּת הוּא טֶרֶף.
בֹּהַק – מַחְשִיךְ. גַּם זֹהַר –
כֶּתֶר הוּא אֶפִּיזוֹדָה:
הֵלֵנָה כֻּסְּתָה אָבָק.
בַּחֹלִי הַזֶּה אֶגְוַע.
אֵל אֱלֹוֹהִים, חָנֵּנוּ!
–
קֶבֶר הוּא קֵץ כָּל וֶקְטוֹר.
מַק יֵאָכֵל גַּם הֶקְטוֹר.
אֵין כַּגּוֹרָל גִּבּוֹר.
אֵין חֲנִינָה מִבּוֹר.
קוֹל פַּעֲמוֹן: "בּוֹאָה כְּבָר".
בַּחֹלִי הַזֶּה אֶגְוַע.
אֵל אֱלֹוֹהִים, חָנֵּנוּ!
–
מָוֶת מַטְעִים מָרוֹר
גַּם רַב-אָמָּן עַב-צְרוֹר;
שָם, בַּשְּאוֹל, תַּלְיָן
בְּלִי שוּם טִפַּת עִנְיָן
בָּאֳמָנוּת שְׂגוּבָה;
בַּחֹלִי הַזֶּה אֶגְוַע.
אֵל אֱלוֹהִים, חָנֵּנוּ!
–
חוּשוּ נָא, בְּנֵי כָּל חוּג,
עַל הָרָעָה בָּרְכוּ;
אֵין בְּאַרְצִי יִתְרוֹן.
זֶהוּ רַק תֵּאַטְרוֹן.
צְלַח הָאָדָם וּגְבַהּ!
בַּחֹלִי הַזֶּה אֶגְוַע.
אֵל אֱלֹהִים, חָנֵּנוּ!
בשיאו של הגל החמישי של מגפת הקורונה (האומיקרון) אני בוחר לקרוא בשיר "מזמור לעת מגפה", או "תפילה לעת מגפה (In Time of Plague)", מאת תומס נאש (אנגליה, 1601-1567), בתרגומו של המשורר והמתרגם צור ארליך (יליד 1974, ירושלים, מעלה מכמש). השיר מופיע בספר תרגומיו החדש והמרהיב ביופיו של מר ארליך, "נוסח עברי" (2021, הוצאת דחק, עמ' 26-25), אותו אני מוצא כפנינה ספרותית של ממש. מדוע הספר הוא לדעתי פנינה ספרותית? בעיקר משום המשפט הבא, המופיע במבוא המרתק "סוד העיבור" (עיבור מלשון עברית): "אודה, ואף לא אבוש: תרגום השירה מאפשר לי לכתוב שירים מעבר למה שמציעים לי הדמיון והרעיונות הפרטיים שלי". משפט זה ניכר בתרגומי השירים בספר, מרביתם מאנגלית, קצתם מיידיש, ויש אף שיר של חנה סנש, מתורגם מהונגרית בעזרתו של דוד פטר ("בכלא", עמ' 158). כך גם בנושאיהם, וגם בחירות הלשונית והרעיונית שהמשורר המתרגם הרשה לעצמו במסגרת "עיבור" השירים, אמנם רשות שלא חפה ממניעים לאומיים, אך שיוצרת גם רמיזות מקוריות לסידור התפילה היהודי וחידושי לשון מרעננים למדי.
לשיר "מזמור לעת מגפה", שחובר בידי המחזאי והמשורר תומס נאש, יש שישה בתים בעלי תבנית חריזה ומשקל קבועים, שנדמה לי שניתן לזהותה כך: אא/בב/ג/ד/ה עם ארבע רגליים יאמביות לכל טור שירי. הטורים 6 ו-7 בכל בית הם הפזמון החוזר (רפרין) "בחולי הזה אגווע / אל אלוהים, חננו!", שסיומו מזכיר את לשון "ברכת שומע תפילה" מתוך תפילת שמונה עשרה בסידור התפילה היהודי: "שמע קולנו ה' אלוהינו… חננו ועננו שמע תפילותנו". אמנם המתרגם לא מפרט כאן על נסיבות הכתיבה של השיר, אך עיון קצר בהיסטוריה של התקופה יגלה כי זו הייתה מוגדרת כתקופת הפנדמיה השנייה שלאחר מגפת הדבר הגדולה באירופה במאה ה-14. במהלך המאה ה-17 פגעו מספר מגפות בעיר לונדון, הגדולה מכולן הייתה מגפת הדבר ב-1666-1665, שבמהלכה מתו כ-100 אלף בני אדם (עשרים אחוז מתושבי העיר). ב-1603, מעט אחרי מותו של נאש, מגפה קטלה ב-38 אלף מתושבי העיר.
יופיו של השיר בעיני – ולדעתי זו הברקה לפתוח דווקא איתו את הספר כולו בתקופה הזאת – טמון בחוכמה שנאש מציג נגד המוות מצד אחד, ובתקווה שהוא מנחיל לאדם דווקא לנוכח קשיי התקופה מאידך. זו לא רק הפנייה לאל אלא הצגת הנישאים ומורמים מעם כבני תמותה ("כתר הוא אפיזודה"), ותיאור החזון לקראת סוף השיר: "אין בארצי יתרון. / זהו רק תיאטרון. / צְלַח האדם וגבה!". המשורר, וביחד איתו המתרגם המקורי, מזכירים לנו את כוחו הרוחני של האדם לצלוח גם תקופות של מגפה, אמנם לא בלי קורבנות אך אולי עם תובנות חדשות, אולי צנועות יותר, הצופות פני עתיד.
