תמיד רציתם לדעת מדוע עולמנו נראה כמו שהוא נראה, אז הנה התשובה.

המערכת

בריאת העולם מאת מיכאל אנג’לו בונארוטי. הקפלה הסיסטינית, רומא, ויקיפדיה

שלושת חברי ועדת המכרזים המיוחדת היו על סף התמוטטות. היו”ר, שמונה במיוחד לתפקיד זה עקב אי התאמה מוחלטת כפי שקבעה ועדת קודמת, ניגב את הזיעה מראשו המקריח של הבוחן שישב לצדו. היו”ר נאנח בקול “זו הפעם הרביעית שאנחנו דנים במכרז הזה. עד עכשיו ניגשו אליו כל מיני תמהונים ואמנים כמו הירונימוש בוש והאיטלקי ההוא, איך קראו לו, אה אל-דנטה, שחשב שזה מכרז לספגטי. הפעם אני מקווה שתהיינה הצעות קצת יותר רציניות.” הבוחן הקרח הנהן בראשו והיו”ר הביט במבט מתחנן בבוחנת שישבה משמאלו בפנים חמורי סבר. הבוחנת כחכחה בגרונה ושאלה בתמימות “תגיד לי יוני, בשביל מה בעצם אנחנו צריכים את הפרויקט הגרנדיוזי הזה דווקא עכשיו? אין לנו מספיק צרות?”. שני הגברים הביטו בה בתמיהה כאילו לא חזרו וסיפרו שאין ברירה וזו החלטה של בג”צ, אחרי שהוגשה עתירה מצד הנוער שטען שאינו מוכן לחיות יותר בתוהו ובוהו.

“חוצפה! לא מוכנים לגור בתוהו ובוהו? אהה! כמה אנחנו נלחמנו עד שהגענו לתוהו ובוהו הזה. הרי לפני זה כלום לא היה. גורנישט היה!”, אמר הבוחן הקרח.

“גורנישט? אני לא מכיר אותו! הוא אחד משלנו?”, שאל היו”ר כשהוא מפנה מבטו לעבר הבוחנת שהייתה עסוקה בשלב זה בכתיבת מסרון.

“אז על מה נשים את הדגש הפעם?”, שאלה הבוחנת שזו לה הפעם הראשונה שהיא במכרז.

“אני רוצה עולם יפה. עולם חזק ובטוח, שיהיה גם אסתטי וגם… איך לומר… מעשי. עולם שיוכלו לגור בו אנשים ויהיו בו צמחים וחיות …”, אמר היו”ר בעיניים חולמניות ובפנים קורנות.

“ושימחה וריקודים ושירים”, הוסיפה הבוחנת.

“והפעם אנחנו חייבים להחליט! אין לנו אופציה לקבל עוד דחייה”, אמר הבוחן בהחלטיות.

“אני מבין שמחכים בחוץ שני מועמדים. תכניס בבקשה את הראשון”, ציווה היו”ר הסמכותי.

הדלת נפתחה ולחדר הועדה ניכנס איש גדול מימדים. הוא לבש טוגה לבנה שמבעדה בצבצו שרירים משתרגים ומתפתלים. זר עלי דפנה פיאר את ראשו עטור התלתלים. הוא קרן חיוניות וחיוך דק היה נסוך על שפתיו הבשלות, ששפתון אדמדמם-ורדרד היה משוח עליהן, והלם להפליא את קעקוע הורד על כתפו השמאלית החשופה. הענק המרשים גרר מאחוריו ארגז גדול, חתום במנעולי ברזל כבדים, שפה ושם נראו עליהם סימנים מקדימים של החלדה. האיש רכן מעל המנעולים ובשתי אבחות קרטה מהירות וחדות ניפץ אותם. צירי המכסה חרקו, וצרמו את אוזני חברי הועדה הנכבדת. הנבחן גחן מעל הארגז, ושולי הטוגה הלבנה התנופפו ברוח הפרצים הקלה שנשבה בחדר. פניה של הבודקת בערו והאדימו למראה קמצוץ הישבן השרירי שנחשף לפניה. בזוית עיניה הבחינה שפניו של יו”ר הועדה היו אפילו לוהטים משלה. הבחור, שלא שם לב למהומה השקטה שחולל, המשיך במעשיו, ומבלי להוציא מילה שלף מהארגז את דגם הפרויקט שהכין. זו היתה פלטת שיש איטלקי מלוטשת, המונחת על ארבעה פילים, העומדים על גבו של צב ענקי, ואת כולם הקיף נחש ענקי הנושך את זנבו.

“ברשותכם אציג את עצמי. שמי אטלס וזה הפרויקט שאני רוצה להציג לפניכם. זה העולם הכי מתקדם שתוכלו לקבל כיום. שימו לב למבנה המעגלי ולסימטריה, ובמיוחד לצריכת האנרגיה הירוקה והחסכונית ללא כל צורך בדלק מזהם.”

“תסלח לי מר אטלס, אבל על מה הדבר הזה יעמוד?”

“על הכתפיים שלי כמובן, הנה הביטו”, ורגע לאחר מכן כבר התהלך בחדר כשעולמו על כתפיו והנחש משמיע קולות זמרה עליזים. חברי הוועדה לא היו יכולים לעצור בעד התרגשותם. הם מחאו כפיים בהתלהבות, והיו”ר אף הגדיל לעשות, קם ממקומו וקרא בקול “הידד! בראוו!!”.

כשיצא מר אטלס מהחדר לא היה קץ לאושרם, ובדיוק כאשר עמדו לסכם נשמעה דפיקה חלושה על הדלת.

“שיט!” קילל היו”ר. “שכחנו שיש מועמד נוסף. אין ברירה. חייבים לראות אותו ולו למראית עין. נו תיכנס כבר!”.

הדלת נפתחה באיטיות, ונכנס בחור קטן מידות ומצומק, שיערו פרוע, ועל גבו גלובוס ענק. הוא הביט בחברי הוועדה בעיניים גדולות, מנסה להתעלם מהבוז שהשתקף מעדשות המשקפיים של הבוחן הקרח ומעדשות המגע של הבוחנת. היו”ר סקר את היצור המשונה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, ואז סינן מבין שיניו “מי אתה?”.

עיניו של האיש התרוצצו בחוריהן ופניו התעוותו. הוא הרגיש כמו איילה שעדר זאבים חושפי שיניים מקיפים אותה. מה עלה במוחו באותו רגע לעולם לא נדע, אבל הוא התעשת ובקול חלש ומושפל השיב “קוראים לי אלוהים, אבל אם קשה לך ה’ גרונית קרא לי אלוקים.”

“ומה שם המשפחה שלך?”, נזף הבוחן השני, ובלחש הוסיף ואמר לבוחנת “יש כל כך הרבה אלוהים. אלוהים צבאות, אלוהים גבורות, אלוהים כי רב חסדו..”. אלוקים, שניחן בשמיעה אבסולוטית, קטע אותו באמצע הרשימה “אדירים. אלוהים, סליחה אלוקים, אדירים. זה שמי!”.

“נו שיהיה”, אמרה הבוחנת, “אנחנו מבינים שגם אתה ניגשת למכרז לבניית ותחזוקת כדור-הארץ.”

“כן, כן”, השיב אדירים בהתלהבות, “אפשר?”. ובלי להמתין לתשובה הסיר את הגלובוס והניח אותו על שולחן הוועדה.

“ומי היה המנחה שלך?”, שאל היו”ר תוך שהוא מביט בגועל בכדור הפחוס בצבע כחול-ירוק-חום מזעזע.

“עשיתי את זה בעצמי. בלי מנחה. לא אמרו לי שצריך”, גמגם אלוהים אדירים. היו”ר וחברי ועדת המכרזים החליפו ביניהם מבטים, וניכר היה שהם אינם שבעי רצון מהתשובה הילדותית. היו”ר היה זה שפנה ואמר בטון נוקשה וזועף “אתה יודע מר אדירים, אפשר לקרוא לך אדי?”, ובלי להמתין להנהון הראש של אדירים המשיך בקול שהיה מכוון גם לאוזני שני חבריו “זה מאוד לא מקובל אצלנו”. שני החברים הימהמו בהסכמה, והיו”ר בפרץ של מצב רוח טוב אמר “הפעם בחורצ’יק נוותר על המנחה. בוא תציג לנו את העבודה שלך.”

פניו של אדירים קרנו מאושר. הוא ניגב את הזיעה הקרה ממצחו ואמר “הנחת היסוד שלי היתה שימוש בחומרים פשוטים וזולים, כמו מים, אדמה, חצץ, ועוד מרכיבים בסיסיים, שניתן להשיג בקלות בכל מקום. הנה תראו אפילו בניתי את זה שיסתובב”, ובאצבע אחת סובב את הגלובוס על צירו.

“נו באמת. אגם כבר עשה את זה בדיזנגוף, ואצלו זה גם מנגן, יורק אש, משפריץ מים, ומשחרר גזים רעילים בריאים. וכמו שאני רואה מכאן זה נראה די עלוב. לא ככה אדי? אפשר לקרוא לך אדי מר אדירים?”, את ה”אדי” הדגיש הבוחן בשאט נפש.

“אני יודע”, התנצל אדירים, “אבל לא הספקתי. היה לי רק שבוע. בעצם רק חמישה וחצי ימים כי את החצי השני של יום שישי הייתי צריך להקדיש להכנת שבת קוד. אה, וגם היו לי מילואים בשביל החלב.”

“מכאן ועד כאן, מה זה כאן?” הצביעה הבוחנת באצבע דקה ועדינה על נקודה בגלובוס.

“זו אמריקה” ,קטע אותה אדירים במבטא אנגלו-סקסי.

“וכאן?” הצביעה הבוחנת על נקודה אחרת בגלובוס.

“זו אירופה”, השיב אדירים שמבטו עקב אחרי ציפורן האצבע.

“כן, כן”, המשיכה הבוחנת, “מה זה המרווח הכחול הענק הזה?”

“האוקיאנוס האטלנטי”, השיב אדירים.

“אוקיאנוס?!” התפלץ היו”ר, “אתה רוצה להגיד לנו שאת כל המרווח הענקי הזה אתה מתכנן למלא במים? אתה לא יודע שיש בצורת? משמעת מים?”

אלוקים התכווץ כאילו הלמו בו בפטיש, הוא התפתל קצת עד שהשיב “האמת שבמקור הייתה אמורה להיות כאן יבשה. אבל אטלנטיס שקעה לי באופן פתאומי כשהייתי בדרך לכאן.”

“ולמה אתה חושב, אדי היקר, שהיא שקעה? אולי היא היתה כבדה מדי?”

לא, ממש לא. הקבלן שהעסקתי שם טיט במקום בטון”, האשים אלוהים.

“ומה זה הלבן הזה כאן בקצה הפחוס למעלה? אני מקווה שזה חוקי”, התערב הבוחן הקרח.

“אתה מתכוון לאנטרקטיקה?” שאל אלוהים.

“תקרא לזה איך שאתה רוצה. אני רואה כזה גם בצד השני. מה זה?” הקשה הבוחן ללא רחמים.

“זה קרח”, השיב אלוהים בטון קר.

“ובשביל מי זה טוב?” חקר הבוחן.

“לוויסקי כמובן!” השיב אלוהים.

“אז למה לא שמת באוקיינוסים שלך וויסקי? בשביל מה צריך מים?” לעג היו”ר לקול צחוקם של חבריו. “אני מצטער אבל מרגישים שהבחורצ’יק עבד בלי מנחה. עבודה מאוד חובבנית. גם הגימור גרוע. תראו כאן את החור הזה בהר. הכל מתפרץ החוצה! ובמה הוא מילא את ההר? בשוקולד? בקצפת? לא ולא!!!! הוא מילא את זה בלבה רותחת!! תגיד אתה נורמלי? מי יסכים לגור על הדבר הזה?” קצף עלה בזווית פיו של היו”ר והוא אכן דיבר מעומק ליבו.

“תראו”, הצביע אדירים בהתרגשות על הגלובוס, “אני יודע שזה עדיין לא מושלם. אבל יש כאן כמה דברים יפים. הנה כאן, ממש מתחת לקנדה הקמתי את מפלי הניאגרה. אחד משבעי פלאי תבל..”

“מים! מים! מים! שוב פעם מים! זה כבר יוצא לי מהאף!” קטע אותו היו”ר כשהוא מקנח את אפו לתוך נייר טואלט משומש.

“לא רק מים. עשיתי גם כמה מקומות יבשים לגמרי. ממש שממה. מדבר סהרה. המדבר הערבי. חיפה והקריות”, השיב אדירים בסערת נפש כה עזה עד שזגוגיות החדר הצטלצלו.

חברי הוועדה לקחו נשימה ארוכה. ליבם נכמר אל מול קצר הקומה אבל הם היו מודעים לחשיבות שליחותם. ידעו שעליהם לחקור כל פרט ופרט.

“ומה זה החריץ המפותל פה?” שאלה הבוחנת בקול רך כאילו מתנצלת על שעליה להקשות.

“זה השבר הסורי-אפריקני”, השיב אלוהים אדירים, “זה רק זמני. במקרה זזו לי שתי יבשות הצידה.”

“ואם זה מה שעשתה תזוזה קטנה של יבשות, מה תעשה במקרה של רעידת אדמה אמיתית?” תהתה הבוחנת.

“כמו כולם. ביטוח!” השיב אדירים בשלווה.

“חבל שלא לקחת מנחה”, נאנחו חברי הועדה וסימנו למר אדירים שהפגישה הסתיימה. אבל וחפוי ראש יצא אדירים מהחדר בעוד חברי הועדה נשארו לדון ולהחליט מי יזכה במכרז. היו”ר היה זה שפתח.

“ראינו פה שני פרויקטים שונים בתכלית. היה הפרויקט של מר אטלס גיאוגרפי. פרויקט בעל מעוף וחזון. חשיבה מדוקדקת על כל פרט ופרט, והתחשבות מקסימלית באופי האנושי אליו מיועד הפרויקט. מהצד השני היה לנו הפרויקט של מר אלוקים אדירים. משהו מתחת לכל ביקורת. כל מי שעיניו בראשו יסכים שזה מוצג שאין הדעת סובלתו. מלא פגמים כרימון ומלא חורים כמו האלברט-הול ומי יודע כמה חורים יש שם?” שני חברי הועדה הנהנו בהסכמה. זו היתה אולי הפעם הראשונה שחשו שיש ביניהם תמימות דעים ואחוות רעים. והיו”ר המשיך “אבל אתם יודעים, יש אילוצים בחיים, ואנחנו הרי לא חיים בחלל ריק. יש כל מיני לחצים וצריך לחשוב בגדול, ולראות את התמונה הכוללת, ולא לצמצם את המחשבה לזוטי-זוטות כמו טובת האנושות. עלינו לזכור שהתפקיד שלנו והעתיד האישי של כל אחד מאיתנו תלויים בהחלטה שנקבל עכשיו. אל לנו לשכוח שמר גרויס, בעל רשת הקזינואים הגדולה ביותר בלאס-וגאס הוא זה שתרם להקמת הועדה והוא זה שמממן אותה מכיסו הפרטי!” היו”ר עצר רגע את שצף מליצותיו. הוא קינח שוב את חוטמו ובקול רך המשיך כשדמעות של התרגשות כנה בעיניו “ומר גרויס מלבד היותו נדבן ידוע הוא גם אדם רגיש מאוד ונפגע בקלות מכל דבר קטן.”

“אבל מבחינה מקצועית טהורה…”, ניסה הבוחן הקרח לומר דבר מה אך היו”ר שיסע אותו בחריפות.

“והוא, מר גרויס, זה שמימן את ההשתלמות המקצועית שלך בחו”ל, וגם העניק מילגה לאוניברסיטה לבתך הצעירה אפילו שהיא רק בת שלוש!”

“שלוש וחודשיים”, מלמל הבוחן הקרח.

“ומעל לכל ספק, אני משוכנע שמר גרויס לא שלח אלינו את בנו, מר אדירים, רק כדי שנכשיל אותו בפרויקט כה חסר ערך. לכן, אנו דוחים את הצעתו של מר אטלס ומאשרים פה אחד את הפרויקט של מר אדירים! אני מודה לכולכם על ההשקעה ובשבוע הבא נדון במכרז של העם הנבחר!”.

4 תגובות

  1. התגעגעתי להומור המטורף של הצמד אלכס ובנצי המכונים להלן היפה ו…
    ממליץ בחום כספר חובה בכל ישיבה וישיבה על מנת להבהיר סוף סוף כיצד נברא העולם.
    אז שיעזור לכם אלוקים בהפצת סיפור זה בכל רחבי הארץ והיקום

  2. איזה כתיבה יצירתית, הומור ועברית יפה. קוראים שמדובר באיש אשכולות. תמיד נהינת לקרוא את מה שאתה כותב.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × one =