הכריזמה של הרוע: על "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג והגירסה הטלויזיונית שלו

אילנה גורודיסקי סוקרת את הספר המפורסם "בעל זבוב" של חתן פרס נובל לשנת 1983 ויליאם גולדינג, ספר שנלמד בבתי הספר שלנו, וגם את הגירסה הטלויזיונית שלו שהוקרנה ממש לאחרונה.

קיראו את הנאום שמסביר את הסיבות לזכייתו של גולדינג בפרס נובל.

המערכת.

כשלמדתי בכיתה ט', נדרשנו לקרוא את הרומן "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג, ולנתח את אחד הגיבורים שלו ואת אחד המוטיבים שלו.

רוב חבריי לכיתה התנפלו על דמויותיהם של ראלף וחזרזיר. לעומתם, בחרתי בג'ק. דווקא בג'ק. לא כי חיבבתי אותו, אלא מכיוון שכטיפוס הוא היה ברור ושקוף יותר מאחרים, ובהתחשב בעובדה שנכון לפרק זמן ההוא חייתי בישראל ארבע שנים בסך הכל, וקראתי את הרומן בתרגומו לעברית, ניתן להבין מדוע, עם כל השקעתי בלימודים, הייתי שטחית למדי. עם זאת, קיבלתי את אחד הציונים הגבוהים על המטלה ההיא.

מאז "בעל זבוב" מלווה אותי כל חיי, כנראה כי היה הספר הרציני הראשון בעברית, שהתמודדתי איתו בהצלחה. כמו כן, הוא הטמיע בי, בתור סופרת, תבנית מסוימת, שלפיה יצירות ספרותיות אמורות להיות בנויות ולייצג דברים.

בנוסף, הלמידה הבית ספרית שלי של הרומן נפלה על תקופה שבה ישראל, שדהרה לחתימת הסכמי השלום עם שכניה ה"שבטיים", ניצלה בצורה נרחבת כל הזדמנות להפיץ את הרעיונות המערביים של הסדר החברתי, ההומניזם, והדמוקרטיה, בקרב אזרחיה ובפרט בקרב בני נוער. לכן, כנראה, הרומן הזה, שנכתב לאחר מלחמת העולם השנייה, נכלל בתכנית הלימודים שלנו של אמצע שנות התשעים.

בפברואר 2026 יצאה מיני סדרה של BBC בשם "בעל זבוב". בארבעת פרקיה, כל אחד באורך שעה, מבליטים כל דמות ודמות, כל מוטיב וכל תפנית עלילתית. הסדרה צולמה בצמידות לטקסט, לא מבלי תוספות תסריטאיות, שאין להן אמנם זיקה ישירה לספר, אך שאינן מפרות את השתלשלות האירועים.

צפו במקדימון הסדרה "בעל זבוב":

כשצפיתי בסדרה, עם פה פעור, הסיבות שבגללן ניתחתי את דמותו של ג'ק במטלתי הבית ספרית, ולא של יריביו החיוביים, התבהרו לי לגמרי.

כעקרון, את הרוע תמיד קל יותר לאבחן, בניגוד לטוב, היות שהנו גלוי יותר, מוחשי יותר, ובבסיס הזיהוי שלו שוכנים לא המחשבות והכוונות של הגיבור, אלא מעשיו הממשיים. אלו הן אבני הפינה שנשענתי עליהם בביצוע המטלה.

אכן, ג'ק עושה דברים רבים שמעניקים לנו את הזכות לכנותו "פני הרוע של הרומן". יחד עם זאת, הכל עמוק הרבה יותר, מאחר שג'ק מייצג לא את היצר הרע הבנאלי בבן אדם, כנהוג לחשוב, אלא את הפסיכולוגיה שהודות לה הרוע מושך אליו תשומת לב – על הרוע להיות בעל פנים כריזמטיות. בעודו משחק על האינסטינקטים הראשוניים, ה"חייתיים", של אנשים, הוא חייב לכוון אותם, להציע להם משהו שאינו נמצא באמתחתו של היצר הטוב והסדר החברתי, העולים לנו במאמצים שכליים ורצוניים.

ג'ק הנו בדיוק המנהיג מהסוג הזה. כבר בהתחלה הוא מציע לקבוצת הציידים שלו לעסוק באספקת בשר. הבשר איננו רק מזון. הוא – החיים! אי אפשר להתקיים זמן רב באי בודד מאכילת פירות ותו לא! הדבר השני, הלא פחות חשוב, שהוא מעניק להם, זוהי תחושת שייכות לשבטו, שבו, כברירת מחדל, מפרים את הנהלים, את כללי המוסר, מסרבים לדאוג לחלשים ולהשמע למבוגרים, שאמנם חסרים באי, אך שאת תפקידם נוטל על עצמו בהתנדבות ראלף.

רוב הגיבורים הראשיים של הספר הנם בני 12-14. זהו הגיל הכי הורמונלי ומסוכן בקרב בנים. גיל המרד. עקב כך, אלה שהצטרפו לשבט הציידים של ג'ק מרגישים בו בנוח. לבסוף, ג'ק, בדרך משחק, משחרר בסובביו את היצר הפראי, הזכרי שלהם, את הטבע הדיוניסי שלהם, אם אפשר לומר. בחניתות מעשי ידיהם, שבהן הם תוקפים חזירי בר, וגם איש את רעהו, ניתן לראות בקלות את הסמל המיני הפאלי, ובריקודיהם המטורפים מסביב למדורה – את הבכחנליות היווניות הקלאסיות.

המסר הכללי של הרומן, שלפיו המפלצת נמצאת בתוכנו, מתייחס להידרדרות התרבותית-התנהגותית הזאת, שעושה לכולם "שמח".

כל המנהיגים של "אימפריות הרוע" המודרניות המוכרים לנו, התחילו את עלייתם לשלטון בדיוק מההבטחות והמחוות הקונקרטיות והמשמעותיות מהסוג כלפי קהל תומכיהם, שמעגלם התרחב ללא מנוס. הביטוי הידוע לכולנו, "לחם ושעשועים", פונה אל החלק הפרימיטיבי ביותר של אישיותנו. עוד הקיסרים הרומיים השתמשו בביטוי זה. אם נתנה לעם את הסיפוק המיידי, את תחושת החשיבות העצמית, ואת רעיון ההשתתפות במשהו גדול יותר משיח דמוקרטי ותכנון השגרה – הרי שהצלחתה של הרודנות כמעט מובטחת.

"בעל זבוב", שנכתב ב-1954 כתשובה לרובינזוניאדה הרומנטית מאת רוברט בלנטאיין, למעשה שיקף את טבעו של נאציזם-קומוניזם. בהמשך נהיה אפשרי לשייך אותו גם למהפיכה האיסלאמית באירן, ולעוד תנועות אוטוריטריות. מה שמאחד בין כל התנועות האלה הוא שביסודן ניצבו מנהיגים כריזמטיים, שעוררו תחילה הערצה, תחושת שייכות, ואפילו הכרת תודה, בקרב ההמונים, ושבהמשך הטילו על מתנגדיהם אימה של חיסולים פיזיים.

ג'ק, מעמודיו הראשונים של הספר, כזה בדיוק. הוא ראש להקת הכנסייה, שכולם נשמעים לו. הוא צייד, שמשדר לקבוצתו ביטחון עצמי. הוא זה שהושיע אותם מנהלי ההתנהגות הקפדניים, שכל בני גיל ההתבגרות מתעבים, בנים במיוחד. הוא הוגה הרעיון של "עתיד טוב יותר", שלפיו "אם אנו לבד באי ואיש לא יבוא לחלץ אותנו, אז לפחות
שיהיה לנו פה כיף". קשה שלא להכיר בשלטונו ולא להכנע לו.

מעניין, שעד כמה שג'ק הנו אכזרי, הוא לא מבצע את הרציחות העיקריות ברומן במו ידיו. יש לו לשם כך מבצעים נאמנים.

כך גם אצל כל דיקטטור ישנם תליינים, שפועלים בהשראת ובתמיכת המשטר. לנציגי המשטר מספיק להגיד מילה, אך הם עצמם ישארו נקיי כפיים. ב"בעל זבוב" את תפקידו של תליין כזה מקבל רוג'ר – יד ימינו של ג'ק. זה הוא שמשליך סלע על חזרזיר והורג אותו, זה הוא שמחדד מקל משני צדדיו בשביל לצוד את ראלף, זה הוא שמציע להצית את האי על מנת לגרום לראלף לצאת ממחבואו.

לכן דווקא רוג'ר מהווה סמל לרוע הבנאלי, ולא ג'ק. גרוע מכך. רוג'ר הוא מה שצרכני הרעיון של חירות בלתי מוגבלת הפטורה מענישה הופכים להיות. בזמן האחרון בבתי-הספר הישראלים רבו מקרי האלימות הפיזית והחרמות כלפי ה"שונים". המפלצת שבתוכנו נחשפת בפניהם של בני נוער תמימים למראה, שמרגישים פטורים מענישה. מערכת החינוך הישראלית, הדואגת לשמר את עצמה והחוששת מפני הורי התלמידים, ולעתים גם מפני החוק, מוותרת במודע על הצבת הגבולות הנחוצים לחינוכה של אישיות מתבגרת, ומייצרת מפלצות כאלה.

לכן מערכת החינוך עצמה היא כמו אותו האי הבודד, שאליו הגיעו גיבורי "בעל זבוב", וטיפוסים כמו ג'ק ורוג'ר ביניהם.

הגרוע מכל הוא שהטוב – המגולם בספר בדמויותיהם של ראלף, חזרזיר, וה"קדוש המעונה" סיימון – פעם אחר פעם חוזר על אותה הטעות האסטרטגית, שמקורה בדמוקרטיה, ומנסה ללא הצלחה לנהל שיחות עם הרוע. כך גם מנסים לחנך ולהביא אל דרך הישר את התלמידים הישראלים הבריונים, ללא כל השפעה, כמובן.

הטוב חייב להיות עם אגרופים. כי הרוע מבין כוח בלבד.

בנוגע לסדרה "בעל זבוב", שאת תפקידו של ג'ק גילם בה בצורה מושלמת הכוכב העולה לוקס פראט, הרי שלדעתי אין מה להשוות בינה לבין הסרט של שנת 1990.

את הסרט ההוא ראינו עם כל השכבה בסינמטק הירושלמי באביב 1994, בתקופה בה חרשנו את הרומן. מאז צפיתי בו עוד כמה פעמים. בפעם האחרונה ניסיתי לצפות בו שוב מיד אחרי הצפייה בסדרה ו… לא יכולתי. הסדרה ניצחה.

התגובות למיניהן כגון שהסדרה ארוכה מדי, שדמותו של הגיבור הראשי, ראלף, אינה משכנעת, שהסרט המלא של 1990 מוצלח וממצה – יותר אינן עומדות בשום ביקורת. אכן, ליהוקו של הסרט שונה. ראלף שבסרט דומיננטי וקשוח יותר מראלף שבסדרה. אך גם הוא אינו מצטייר כמנהיג דמוקרטי כלל וכלל. היום הוא מזכיר לי קצין גס למדי בספינה, וג'ק נראה לי כמו בריון קטן שאין עליו שום פיקוח. שניהם רחוקים מאוד מהמחשת סמליותם הרוחנית והאישיותית, בהתאם לרומן המופלא הזה.

הדבר היחיד, לדעתי, שאפשר למצוא בו פגם בסדרה, הוא חוסר התהודה בין ג'ק לראלף, שממחישים את שני היסודות הנאבקים זה בזה. כל אחד מהם שלם בפני עצמו, אך לא בדואט. כנראה כך היה מתוכנן מראש, כדי להראות את אי היכולת של ההומניות ושל הדמוקרטיה מול פני המשטרים הרודניים.

עם זאת, ג'ק מתהדהד נהדר עם חזרזיר, המושא לעלבונות ולגיחוכים. התוקפן נגד הקורבן החצוף מספיק כדי להשיב לו! גאוני!

בכל אופן, עבורי "בעל זבוב" הנו בת-קול צלולה מנעוריי, ודמותו של ג'ק הינה הסנונית הראשונה של ניתוחים ספרותיים מקצועיים שלי. אני בספק אם הייתי קוראת את הרומן הזה במדינה שממנה עליתי לישראל, או אפילו שומעת עליו שם. זוהי קלאסיקה של ספרות מודרנית מערבית, והפופולריות שלה בקרב קהל הקוראים של חבל-ארץ המנוהל על ידי "ג'קים" היתה בסימן שאלה גדול. ואילו במאחז היחיד של דמוקרטיה במזרח התיכון, לטוב או לרע, ספרים וסדרות כגון "בעל זבוב" יהיו נחוצים תמיד.

קיראו גם

משה גרנות – זעמו של בעל זבוב: דיסטופיה כמעט מושלמת

כפי שאילנה כתבה נעשו על פי הספר שני סרטים ידועים ומצמררים, ב-1963 ב-1990. להלן קישורים לצפיה.

מקדימון הסרט מ-1963:

הסרט המלא:

מקדימון הסרט השני, מ 1990:

צפו בסרט השני מ 1990: