אֲנַחְנוּ נַחַל קָטָן הוֹלֵךְ אֶל הַיָּם: על ספר שיריו השלישי של טובי סופר “רפסודה”

צדוק עלון מנתח את שירתו של טובי סופר ומוצא בה סוג של נחמה מטפיזית.

המערכת

ספרו של טובי סופר “רפסודה” ראה אור בהוצאת צבעונים, 2021.

מהו הנס הקטן אשר ממתינים לו כאן המשורר והגרניום?

לכאורה הדבר ברור – ללגום מים על מנת להתמיד בקיום.

אולם סבורני לאור שיריו האחרים של סופר, אשר מכילים תובנות נפשיות עדינות וכמיהה למשהו שאולי אינו יכול באופן עקרוני להיות מושג, כי ניתן לומר שהנס המדובר כאן נושא שני נדבכים.

ברמה הראשונית יש כאן הבעה של קורת רוח מההוויה – הנה שניים באור שמש נהנים מזיווה של שכינה, והדבר מעורר בהם צמא אשר אותו ניתן להשביע על ידי גמיעת מים צוננים.

אין ספק שבסיפוק התשוקה למים, בהשׂבעת הצמא, רווָה תחושת מימוש גם בנפשנו – הנה רצינו משהו ורצוננו התמלא במלואו ואין לנו אלא לברך עתה את בורא עולם שהגמיענו מים חיים.

למעשה הנס הקטן ברובד הזה נעוץ בתחושת ביטחון וסיפוק שמה שנדרש לנו על מנת לחיות – מים כאן – הוא בהישג ידינו, וכן שבעת השׂבעת הצמא הגופני באה בנו גם השׂבעת הנפש. מכלול זה מייצר תחושה כי בורא עולם ערב לנו ולאושרנו.

ואין להתפלא שיש לכנות במונח “נס” את עצם העובדה שיש מתאם בין העולם החיצוני לבין עולמנו הפנימי – הן ברמת סיפוק הצורך הפיזי-קיומי והן ברמת סיפוק ההשתוקקות הנפשית. זה שיש מים בעולם וזה שיש בידם להרוות גוף ונפש – זה נס, כי מי ערב לנו שכך צריך היה להיות מלכתחילה?

אלא שכאן עולה שאלה: ועתה – לאחר תחושת הסיפוק העילאית מהרוויית הגוף והנפש – מה? נמתין לתשוקה הבאה שתתממש? והלאה, מה?

זה הרקע שלדעתי לפיו יש להבין את השיר. וזה מביא אותי לרובד השני, אליו להבנתי חותר סופר.

בעוד ברובד הראשון מדובר בהמתנה, בציפייה, למשהו שאנו יודעים שבאופן עקרוני יכול להתממש (הגם שהדבר בגדר נס ואינו מובן מאליו), הרי ברובד השני אנו מגלים כי אולי מדובר בכמיהה לדבר­ שאנו יודעים בוודאות שלא יוכל להתממש. סופר מדבר כאן לא רק על נס שבאופן עקרוני יכול להתממש אלא בעיקר על נס שבאופן עקרוני אינו יכול להתממש.

בשיר שבגב הספר (‘קפה עם ציפור’) סופר כותב:

בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם אֲנִי שוֹתֶה קָפֶה / … / אֲנִי יוֹדֵעַ שֶכָּל זֶה זְמַנִּי, / כְּלוֹמַר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף, / וְנֶאֱנַח עַל כָּךְ / כָּל כָּךְ // אֲנַחְנוּ נַחַל קָטָן הוֹלֵךְ אֶל הַיָּם.

הנה שוב חוזרת תחושת חד פעמיות הקיום וחלופיות ההוויה אל מרחב חיינו – הגשמי והפואטי. הכול זמני, הכול חולף, והנפש כמהה לנצח, לחיים נצחיים. אך זו בעצם כמיהה למשהו שאינו יכול עקרונית להתממש. וכאן מגיעה האנחה המופיעה בשיר היפה הזה, שהרי אין ישועה כי “אנחנו נחל קטן הולך אל הים” ואובד.

גם בשיר הפותח ‘אנשים מבקשים לדבר’ סופר כותב על “חוסר היכולת שלי לזכור / שגם כי נלך / בסוף נעצור”, וברור לנו כי התחושה היא שגם אם נלך ונגשים כל משאלה, הרי ‘בסוף נעצור’, ומהבחינה הזו, מבחינת הנצח, המעשים שלנו טפלים.

ומכאן נטבעת גם תחושת צער – מה טעם יש בכמיהה למשהו שאנו יודעים בוודאות שלא יתממש?

כאן אני מבקש לעצור לרגע ולהביט מקרוב על תחושת הצער הנובעת מהתובנה שחיינו בני חלוף. על מה הצער? ברור שאדם קרוב לעצמו, והחרדה היא מאובדנו ומהתאיינותו שלו עצמו. אבל כשאני קורא את שיריו של סופר בשער ‘כך אני מתגעגע אל אִמִּי’ אני חש כי יש משקל עצום לחרדה על אובדן ומות האם, ובכלל על מות היקרים לנו מכול. הצער והכאב על החלוף ניצבים מול פנינו עם מותם של היקרים לנו.

במילים אחרות, סופר מצליח להעביר את התחושה הכואבת הזו של החלופיות בשירי הגעגוע אל אִמו, כאשר אי-נצחיותה והשאיפה לנצחיותה בליבת התחושה. “אין לנו שמים”, אומר הוא בשיר ‘מכתב’ (עמ’ 21) וכך הדבר כנראה מיום מות האם. ו”לא פרפר… ולא דוכיפת..” נכנסו לבית אלא “אַתְּ הִיא, אִמִּי, אַתְּ” (‘דוכיפת’, עמ’ 24). ובשיר ‘פעם נסעתי’ (עמ’ 25) הוא מתקשה לקבל את דבריה של אִמו ש”אנשים חיים עד שמתים”, כלומר ליבו כבד לנוכח החלוף, על אף שאִמו מציעה לו לראות את הטוב שבעצם החיים, ולבסוף כשמתה אִמו הוא זוכר היטב את דבריה שהוא חופשי לא להביט במת, דהיינו מות האם הוא כה קשה עד כי הוא אינו יכול להסכין לכך. ובשיר ‘פעם הלכתי’ (עמ’ 26) מובע צער כה עצום על מות האם עד כי המשורר חי את “תחיית המתים” של אִמו, שרק הוא ואִמו שותפים לה – לחוויה המסעירה והמיוחדת הזאת.

אִמו היא “תמיד ובכל מקום. בלכתי בדרך, בשכבי ובקומי” (‘כך אני מתגעגע אל אִמי’, עמ’ 29), ובשיר ‘אוקיינוס’ (עמ’ 23), ממנו לקוח שם הספר, סופר מתאר כיצד רק באוקיינוס האהבה של אִמו הוא יכול לשוט ברפסודת החיים, סמל לרחם האם שנשא אותו – זו רפסודה העשויה ממכונת התפירה של אִמו, מפקעות הצמר, מבגדי החג שלה ומעוד חפצים שלה, אשר ממחישים לו בצורה אבסולוטית את היותה ואת הכאב על כך שגם היא בת-חלוף.

אם כן, ההכרה בעובדת היותנו בני חלוף (‘כחציר יחלוף’) היא קשה, אבל דומה שהצער הקשה מאוד הוא על מות יקירינו – מותם, ולאו דווקא מותנו האישי (אשר ברגיל איננו מרבים להפנות מבט ולהרהר בו), ממחיש לנו עד כמה הכול יכול שיהיה טפל וחסר חשיבות. ואכן, כשאדם נולד הרי מלכתחילה הוא אינו מודע לכך שהוריו הם בני חלוף, והעמידה על כך אולי קודמת לעמידתו על כך שהוא עצמו זמני. במובן הזה הצער על הזמניות, על כך שאיננו נצחיים, מופנה תחילה כלפי הורינו והיקרים לנו. במצב הזה, שבו עובדת הסופיות נוכחת בחיינו, ואנו מבינים כי כמיהתנו לחיי נצח (של יקירינו ושלנו) היא מעיקרה אינה בת מימוש – מה טעם יש לנו בחיינו? דומה אפוא שבמצב הזה צודק ניטשה באמירתו הפסימיסטית “הקיום, כפי שהוא, חסר טעם ומטרה”.  

אולי בכל זאת יש נחמה? האם יש מזור למצב הזה בו תודעת החלוף מכרסמת בנו? רבים מהיוצרים יאמרו כי ביצירתם הם מוצאים נחמה לצער המכרסם הנובע מתודעת החלוף. גם ניטשה עצמו מדבר על ‘כוח היצירה’, כעל מה שיכול להוות מעין נחמה מטאפיזית (כמובן הוא אומר זאת לאחר שהתקיף כל נחמה אחרת הקשורה בגורמים טרנסצנדנטיים – דתיים או אחרים). רק בכוח האמנות והיצירה האישית להביאנו למעין גאולת נפש, באשר כמיהתנו לחיי נצח לעולם לא תתממש.

והנה – ואולי בא הדבר ברגע של ייאוש עמוק – “מזהיר” אותנו סופר, ובשירו ‘הערת אזהרה’ (עמ’ 54) הוא כותב: “אַל תִּטְעֶה לַחְשוב שֶהַשִּירִים / יוֹתִירוּ אוֹתְךָ כָּאן יוֹתֵר זְמַן / … / וּכְשֶתִּהְיֶה אָבָק בָּרוּחַ / הֵם יַגִּידוּ עָלֶיךָ / מַשֶּהוּ לְמִישֶהוּ. // אַל תַּאֲמִין לְכָל זֶה”.

דומה אפוא שסופר מבקש שלא נולך שולל ושלא נתפתה לחשוב שמא השירה יכולה להושיענו – השירה לא תהווה מזור ולא תעניק לנו חיי נצח.

לכאורה, לפנינו גישה מאוד מפוכחת ופסימית, אבל דוק: זה הזמן להביט בשיר ‘התבוננות בוורד’, הסמוך בספר לשיר ‘גרניום צרפתי’, שבו פתחנו והוא שהוביל אותנו להבחנה בין משאלות שיכולות להתממש לכמיהות שבעיקרון לא תתממשנה לעולם.

השיר ‘התבוננות בוורד’ הוא לכאורה דו משמעי. מצד אחד אנו יכולים להבינו כשיר פסימי ומדכא, שכן עולה ממנו שהדברים חוזרים על עצמם עוד ועוד (‘כמה אפשר?’), וחלילה עד כדי מיאוס. ואולם, אפשר להבינו כפי שאני מבינו – כשיר אופטימי אשר מבטא אותה נחמה מטאפיזית נכספת: הוורד האדום הוא פרח בריאה אשר מסמל יותר מכול את האהבה, את החיים, ו’עובדה שאפשר’ להביט בו עוד ועוד ולמצוא בו את הטעם למציאות, הגם שהיא חד פעמית וחולפת.

בל נשכח כי השיר ‘התבוננות בוורד’ (עמ’ 49) מופיע בסמיכות לשיר ‘גרניום צרפתי’ (עמ’ 48). אומנם אפשר לא לייחס לכך חשיבות, אך לעיתים מקריות מעין זו מעוררת מחשבות, וכשלעצמי אני סבור שלא במקרה השיר ‘התבוננות בוורד’ המנחם מגיע מייד בסמוך לשיר ‘גרניום צרפתי’, המעלה את התוגה בעצם קיומן של כמיהות שאינן יכולות להתממש – זאת על מנת “לאזן” את פני הדברים.

הנה כי כן, סופר, להבנתי, מוצא כי אולי בכל זאת הנחמה המטאפיזית קיימת, והוא מזמין גם אותנו ‘ללגום מים ממעייני הישועה’, להביט בוורד האדום, ולמצוא בו עוד היבטים הקשורים להווייתנו – משאלות שתתממשנה וכמיהות שלעולם לא תתממשנה – והכול תוך שאנו שטים ברפסודת החיים שלו, אשר אולי תביאנו למחוז חפצנו.

קיראו גם

טובי סופר: כמה הערות ושירים על מה זה להיות משורר

אהבה בימי קורונה: חגית בת אליעזר על שיר של טובי סופר

שלושה שירים של טובי סופר

דף הפייסבוק של טובי סופר

האזינו לשדרן רן בנימיני קורא שיר מתוך “רפסודה”

האזינו לשדרנית איריס לביא קוראת שיר מתוך “רפסודה”

האזינו לשחקן נתן דטנר קורא שיר של טובי סופר

האזינו לשדרן זהר סדן קורא שירים של טובי סופר