כריכה קדמית של ״עד ראיה וסיפורים אחרים״ ספרו של דוד מרקיש

לפניכם סיפור מקובץ הסיפורים של הסופר הישראלי הכותב ברוסית דוד מרקיש “עד ראייה וסיפורים אחרים”, בתרגום דינה מרקון (הוצאת המחבר,2016)

לפחות חלק מהסיפורים נראים כמבוססים על חוויות אמיתיות, והשאר – מי יודע?

הספר מוקדש לזכרו של אביו של המחבר, פרץ מרקיש, אחד מגדולי המשוררים בשפת היידיש, שנרצח בטיהורים של סטלין. מרקיש, שהוגלה עם משפחתו לקזחסטן בעקבות הרצח הזה, כתב על אביו את ספרו , “בין התחומים” (בתרגום דינה מרקון, הקיבוץ המאוחד 2021), ועליו תוכלו לקרוא ראיון עם מרקיש כאן.

הסיפור שלפניכם מבוסס על חוויותיו של דוד מרקיש כחייל במלחמת יום הכיפורים, זמן לא רב לאחר שעלה לישראל מברית המועצות לאחר מאבק עיקש במשטר הסובייטי. הוא מתאר את חיי הלוחם הפשוט במלחמה בסיני.

כריכה אחורית של ״עד ראיה וסיפורים אחרים״ ספרו של דוד מרקיש

הצלתה של ארמיית המחץ

דוד מרקיש, תירגמה דינה מרקון

בלילה ללא ירח נחש הכיש את החיילת רוזנצווייג באיבר מינה. ומה בכך, כמדומה? המלחמה תמחק הכול…

היה לילה נעים, נשוב רוחות קלות. הרוח נשבה והִכּתה בחלילים, הכוכבים נצנצו באורם היפה מעל חצי האי סיני. החיילת רוזנצווייג יצאה מהאוהל לאוויר הפתוח, התחילה לעשות שם את צרכיה ואז הנחש נתן לה ביס.

“מיד רואים שהיא לא מגליציה,” ציין הסמל מישקה גרבר, יליד חוּסְט (עיר באוקראינה, מעבר להרי הקרפאטים). אחרי ששמע על ההתרחשות. “הנשים הגליצאיות משתינות בעמידה. אילו גם היא השתינה בעמידה, שום נחש לא היה משיג אותה.”

מישקה גרבר החשיב את עצמו לגליצאי אמיתי, ועניין זה רומם אותו כביכול מעל למישוריו החוליים של מדבר סיני.

עם הנחש לא הכול היה פשוט כל כך. עוד שלשום עבר מפקד הגדוד, סגן אלוף דודו בר-מוחא, בכינויו “טמבל”, בין אוהלי החיילים והסביר הכול:

“חבר’ה, שאפילו לא יהיה לכם ספק. אני בעצמי ממרוקו, אני יודע: אין פה שום נחשים וגם לא יכולים להיות. אני אומר לכם את זה דוגרי. עקרבים – כן, זה כבר עניין אחר. אבל איפה אין אותם, את העקרבים האלה! צריך להסתכל מתחת לרגליים, לשמור על ערנות.”

גם החיילת רוזנצווייג שמרה על ערנות, יש להניח, ותראו מה יצא. וזה עוד כלום. למחרת בערב, כבר אחרי הסיפור עם החיילת, התגלה באוהל שלנו נחש קטן. החיילים, שמונה במספר, כולל מישקה גרבר, היו מפורקדים על מיטות הקומתיים. פתאום הופיע נחש יש מנין, הבזיק על רצפת העפר. אחת-שתיים אספו החיילים את הרגליים תחתיהם והתחילו לצרוח על המיטות שלהם, והנחש חמק בגלל קולות הצרחה – ומשום מה גם הצחוק – לתוך הנעל האדומה הקרובה ביותר שהתגלגלה ליד אחת המיטות. בלי להידבר, שלפו החיילים מתחת למזרנים הכחושים שלהם את רובי אם-16 האוטומטיים וירו צרורות של אש תופת לכיוון נעל הצנחנים. בחוכמה עושים שמניחים את הרובים מתחת למזרן, כדי שיהיו תמיד בהישג יד.

למשמע הרעש בא בריצה טמבל, שהיה לו הרגל לא טוב לשוטט במחנה בחושך ולצוד חיילים שיצאו לשאוף אוויר בלי קסדה על הראש. אוהבי האוויר הצח מהסוג הזה היו עלולים, בעזרתו הנדיבה של טמבל, לחטוף משפט צבאי וקנס כספי, או יומיים מחבוש. לא כל כך נעים.

“מה יש לכם?” שאל טמבל והציץ לתוך האוהל בלי להיכנס.

“נחש!” הסברנו לו במקהלה גוערת מהמיטות שלנו. הגערה התייחסה הן לעובדה שנחש הכיש את החיילת רוזנצווייג, והן לכך שההבטחות של סגן האלוף – לא תמצאו פה את היצורים האלה גם בנרות לאור היום, זאת אומרת – התגלו כהבטחות סרק.

טמבל חיטט בחרטום נעלו בשאריות נעל החיילים המשוסעת.

“מקרה יוצא דופן,” קבע טמבל. “ואתם תכף ומיד נבהלים. חיילים ישראלים פוחדים מאיזה נחש מושתן. ראיתם את הסרט הלימודי?”

לא היה צריך אפילו לנחש לאיזה סרט בדיוק טמבל התכוון. הוא התכוון לסרט המדהים, שלל מלחמה, שבו עברו נחתים מצרים בצעדי דילוג הדומים לרהטת גמל על פני הטריבונות שאנשי הפיקוד העליון ישבו עליהן, שלפו מחיקם נחשים חיים וזללו אותם תוך כדי ריצה, הראש תחילה. למראה הסעודה הקודרת הזאת לא יכולת שלא להתעצב, שאלוהים נתן לנו שכנים איומים כאלה.

צבאות השכנים חנו גם הם כאן בקרבת מקום, מצִדהּ השני של תעלת סואץ. באמצע התעלה הזדקרה בצורה מגוחכת מתוך המים מוֹבֶלֶת צוֹבֶר קוּבָּנית טבועה. אזרחים בכלל לא נראו בשום מקום, ברחו לאן שהוא או הסתתרו כולם, כאילו בלעה אותם האדמה. ברחובות הלבנים של ערי החוף הריקות שוטטו רק חתולים וחמורים. כלבים לא הופיעו. ערבים לא אוהבים כלבים, חושבים אותם לחיות טמאות. מישהו סיפר לנו שאם ערבי נוגע בכלב בטעות, הוא לא יכול אחר כך לעמוד לתפילה. כל אחד והשריטות שלו.

הסכם שביתת הנשק כבר נחתם בקילומטר ה-101 מקהיר, בערבה השוממה מימין לדרך האספלט. נטעו שם אוהל ענקי, אוהל צבאי אמיתי כמו בימי קדם, כשהיו בשימוש רוּבָּלים מעור וחצאי רובלים מעץ, והחיילים רכבו על סוסים והחזיקו רמחים בידיהם, ולא נסעו בטנקים ועל תותחים מתנייעים. העריב, המצרים הציבו שורת חיילים מצדו האחד של האוהל – הצטחצחו, הסתדרו, ועמדו זקופים, למרות התבוסה. והחיילים שלנו התפזרו חבורות חבורות בערבה כולה, עד האופק, סביב מדורות קטנות, ובישלו עליהן קפה – מלוכלכים, מגודלי שיער וזיפים, זה עתה חזרו מהקרב. כל הערבה כוסתה מדורות, כאילו פרשיו של צ’ינגיס ח’אן ירדו כאן למשך הלילה מסוסיהם והם מבשלים את הדייסה שלהם… ראש אגף המודיעין הצבאי, האלוף אהרן יריב, בא לחתום על ההסכם. בקפיצה, כמו איש צעיר, ירד ממסוק, סקר את המצרים המצוחצחים שעמדו בדום מתוח, גיחך ונכנס לתוך האוהל. הוא לא שהה בו זמן רב – לא היה במה לדון, והמסמכים המוכנים כבר הונחו על השולחן.

המלחמה כבר כמעט הסתיימה עד אז: אחרי שאריק שרון צלח את תעלת סואץ, הוא גיהץ בטנקים שלו את גְדָתָהּ האפריקאית, הדחוסה כולה בטילים נגד מטוסים. שום דבר לא הפריע עוד למטוסים שלנו לתקוף מטרות אסטרטגיות בעומק מצרים. בסיני עדיין נשמעו פה ושם יריות: אלה היו קבוצות קטנות של חיילים מצרים שהתנתקו מהיחידות המובסות שלהם, אשר נפוצו לכל עבר, וניסו לפלס דרך מערבה, אל אנשיהם. שבויים לא לקחו אצלנו, הוציאו את הנשק מידי המצרים שנכנעו באלפיהם, השאירו אותם בלי נעליים, ושחררו לדרכם – לכו הביתה! זה היה נבון: צריך להאכיל את השבויים ולשמור עליהם, וכשאתה יחף ובלי נשק לא תוכל להילחם הרבה במדבר.

את כאב הראש הגדול ביותר גרמה למפקדים שלנו ארמיית המחץ המצרית. דחוקה אל התעלה מהצד של סיני, מדולדלת, ללא כוח חיים וללא מים, היא בכל זאת היתה יחידה לוחמת. אף אחד לא ידע מה עושים בה. היו כאלה שהציעו לשחרר את חייליה לבתים, אחרים – לשרוף אותם בנָפַּלְם. אבל הזמן רץ וכבר החלו להזדחל שמועות שהישראלים לא עושים שום דבר במתכוון, מתוך ראייה לטווח רחוק, ושבקרוב מאוד תפרוץ בארמיית המחץ מגפה כללית. לנו, באוהלים שלנו, בכלל לא היה אכפת מה יקרה לארמיית המחץ המצרית, במרחק ארבעים קילומטרים מאיתנו. כבר חודש וחצי לא קיבלנו חופשות, ונסיעה הביתה לארבעים ושמונה שעות היתה לנו לחלום ענוג, שאפילו לא כדאי לדמיין אותו לפרטיו החיים, כדי לא להבריחו.

אולם גם בסיני, לא הרחק מההר הקדוש שעל שלוחותיו עוד לא הצטננו עקבות הנביא משה אשר החזיק את לוחות הברית בידיו, כל דבר בא אל סופו. גם הציפייה שלנו לא נכזבה: משחררים אותנו לשישי-שבת, מטוס התובלה הרקולס המכונה היפופוטם או בקיצור, “היפו”, יבוא לאסוף אותנו. ארבעים דקות טיסה – ואנחנו בבית. הידד!

מהבוקר פזלנו שוב ושוב אל השמים: לבדוק אם מטוס התובלה טס לכאן. ה”היפו” היה אמור לנחות בארבע, הודיעו לנו שנהיה מוכנים. אבל היינו מוכנים בלאו הכי: הנשק איתנו, וגם מכונת גילוח חשמלית, ועוד כל מיני זוטות מהגדה ההיא של התעלה, מאפריקה – שלל מלחמה. אילו זוטות? נו, אפשר לחשוב… חפיסת סבון ‘זֶמְלְיאָניצְ’נוֹיֵה’ (בניחוח תותי בר רוסים), תוצרת בית חרושת בסָראטוֹב (עיר על גדת נהר ווֹלְגָה), נדמה לי. או מעיל חיילים דוחה מים, גם הוא סובייטי. פרצנו למחסן צבאי בסביבות פורט-סעיד, היו שם רק מעילי החיילים האלה וסבון, שום דבר נוסף. טוב, בכל זאת שלל מלחמה! וכבר ביציאה שמנו לב: על הדלת תלויה פיסת נייר, ועליה כתוב: “ממוקש”. נו, אנחנו חושבים, יצאנו בנס… מתברר שזה החבר’ה שלנו ממודיעין שדה הדביקו את הפתק, שמי שאין לו רשות – לא יפשפש. אבל מי בכלל ירצה לפשפש שם, מי צריך את הסבון הזה? אולי המצרים כבר הספיקו לשדוד את המחסן בעצמם והשאירו רק זבל.

וזה שהיו שם עוד אי-אלו דברים, זה בטוח. מגפיים, למשל. מגפיים רוסיים אמיתיים! מגפיים נמוכים מתחליף עור, חצי אמה למטה מהברך. מישקה גרבר מצא זוג אחד מתחת למדפים הריקים. מגפיים מצוינים, דרך אגב, נְעל אותם כמה שתרצה – לא יתבלו, יספיקו לשנתיים בערך, והנעליים שלנו אמורות להחזיק מעמד רק שישה חודשים. חצי שנה – זמן פירעון. אם עברה חצי שנה והחייל ממשיך לצעוד לו הלאה, לא קרה לו שום דבר – ייתנו לו נעליים חדשות. ואם קרה, אז בכלל אין בהן צורך. אם חושבים על זה לעומק, אין בכך שום דבר מיוחד. לְמַה לחייל מת נעליים חדשות? תוחלת חייו הממוצעת של חייל לפי הסטטיסטיקה – חצי שנה, ואם תתפור נעליים לכולם ללא הבדל לשנה, נניח, זה יעלה יותר ביוקר למשלם המסים. לשם מה זה? כדי שהמצפון של מבקר המדינה יהיה שקט? אבל הרי הנעליים נתפרות בשבילנו, בשביל החיילים, והמצפון שלנו בלאו הכי – שריון פלדה, אז הכול בסדר.

זה גם לא מדאיג אותנו בכלל, הרי נאמר: עת לכל חפץ. אילו רצה אדון עולם לברוא אותנו בלי תאריך תפוגה, היה נותן לנו שיני יהלומים – ולנו יש מין מַגְרְדִים בפה, רק בעיות הם מביאים, שלא לדבר על כך שלעולם אין מספיק כסף לתיקונם. כל עוד אתה בצבא, מתקנים את השיניים על חשבון אוצר המדינה, ואחרי השחרור – עשה מה שתרצה.

אני אוהב את הצבא. אוהב אותו, כמובן, לא בגלל השיניים. אם לומר את האמת, כולם אצלנו בצבא שווים – כמו בבית מרחץ: גם שם יש אותם מים רותחים לכולם. ואם טמבל שלנו רפה שכל, זה לא משנה שום דבר: טיפש יישאר טיפש גם באפריקה, פשוטו כמשמעו. הנה היא, אפריקה, מעבר לתעלה, ואם טמבל יעבור לגדה השנייה על גשר צף, זה לא יעשה אותו יותר חכם.

כן, בצבא כולם שווים, אף על פי שהאחד נותן פקודות והאחר מציית לו ללא עוררין, כביכול. כדי שיהיה לך קל וטוב בצבא, צריך להיתמם ולהישאר כל הזמן במצב הזה. טוב, אז אני מיתמם, מדבר כמו אחרון המטומטמים ומרגיש מצוין. אבל אם תתחיל לדסקס על פילוסופיה של מלחמה ואלימות, על דם, ועל תכסיסי המלחמה הבדוקים, כשצריך לרמות אדם, למשוך אותו למלכודת במִרמה ולהרוג בירייה מעבר לפינה – זה הסוף שלך.

למעשה, החיילים אינם אלא ילדים מקולקלים, והצבא – גן ילדים. כאן צועדים בסך ושרים בכפייה כל מיני שטויות במיץ. ילדים צריכים לציית. תשיר וזהו, אף על פי שאין לך שום נטייה לכך. ועוד מובטח לך עונש, אם משהו לא בסדר ואם מפקדים בכירים ממך יתפסו אותך. אבל בילדות היה לנו חשק לתלוש לזבוב את הכנפיים, לחגב – את הראש, ולפעמים גם לחבוט בחתול במקל עם מסמר בקצה, על לא עוול בכפו. ואילו המשימה העיקרית בצבא היא לחסל את האויב על בסיס חוקי.

כולנו, עם חיוך תועה על לחיים דהויות, חולמים לחזור לילדות ולו לזמן קצר. אז אנחנו חוזרים לשם בצבא. “פלוגה! בזמר פצח!” טח-טח, טח-טח. זה לא טבעי שאנשים בוגרים יצעדו בשורה עורפית לצלילי המוזיקה ויבהו זה בעורפו של זה. אם תלכו ככה באזרחות – יחשבו שפסיכים ברחו מבית משוגעים. אבל לילדים מותר, רבים אפילו חושבים שזה יפה ונוגע ללב.

לכיוון מסלול הנחיתה הזדחלנו איש איש לעצמו ובלי שירים. שישה עשר חיילים קיבלו חופשה – שני אוהלים. כשהתקרבנו לשם, כבר הצצנו בהבעה עניינית פעם בשעון ופעם בשמים: נו, איפה ה”היפו”, למה הוא לא טס לכאן, לעזאזל! לתל אביב זה שעת טיסה אחת, ומשם רבים מאיתנו עוד צריכים לעשות את הדרך הביתה במשך שעתיים–שלוש. עמדנו בשולי המסלול והעברנו בקוצר רוח משקל מרגל לרגל, כאילו המטוס כבר נחת ותכף נזנק ונעלה אליו ברוב עם.

לבסוף נישאה ממרומים שאגת מנועים רחוקה והרפינו מיד: הנה הוא, הנה הוא! רצינו שיעמיסו אותנו כמה שיותר מהר ושנתרומם באוויר.

ואז הופיע טמבל.

“נו, מה, חבר’ה, אתם מוכנים?” שאל טמבל במתיקות מחשידה. “כל הכבוד!”

והמשיך בקול צורמני:

“לארמיית המחץ פה יש בעיות, מספר מקרי התמותה עלה אצלם, עכשיו הם עוד יסריחו את כל האזור… צריך לעזור להם, לתרום דם. להציל, יעני. כמובן, על בסיס התנדבותי.”

הידיעה הזאת הרגה אותנו על המקום.

“מה זאת אומרת?” שאלו החיילים בלי סדר ובלי תואם. “למי?”

“להם,” טמבל בחר שלא לפרט. “לארמיית המחץ. להציל אותם, אמרתי.”

“לא!” עשה צעד קדימה מישקה גרבר, אחרי שהתעשת מעט. “מי צריך לתרום?”

“אתה לא תופש?” צמצם טמבל את עיניו בהבעה מבשרת רעות. “אנחנו! בהתנדבות!”

“תראו מה זה!” אמר מישקה גרבר והביט בנו במבט כועס. “זה מתאים לנו! שהאזרחים יתרמו, מה זה נוגע לנו! דם!”

בינתיים הנמיך ההרקולס לצורך נחיתה, נחת ונסע על המסלול המשובש. לא נותר אלא לעלות אל המטוס, להסתדר על ספסלי הברזל המותקנים לאורך הדפנות שלו, ולטוס הביתה.

“לא רוצה – אל תתרום,” אמר טמבל. “כבר אמרתי: זה עניין התנדבותי. אבל מי שלא יתרום, לא ייסע הביתה.”

הוא סב על עקביו וצעד בצעד חופשי ורחב לכיוון צריף המפקדה. בראשים מורכנים גררנו את רגלינו בעקבות המפקד שלנו, דודו בר מוחא.

“הכי חשוב זה שהמטוס לא יטוס בלעדינו,” מלמל מישקה גרבר. “נו, מה תעשה פה!”

“כאילו שאתה לא יודע,” עודדתי את מישקה גרבר. “תרמת חצי ליטר – ואתה חופשי. ועוד ייתנו לך כוס קפה עם סנדוויץ’.”

“מה אני צריך את הסנדוויץ’ הזה, לעזאזל!” אמר מישקה גרבר ונופף בידו בהתמרמרות. “ברגע שאני רואה דם, אני מיד מאבד את ההכרה.”

זה היה משהו חדש: מישקה גרבר עבר את כל המלחמה ביחידה קרבית בחזית, לא יכול להיות שלא ראה דם מימיו.

“איזה דם?” שאלתי, משתדל להבין מה אני שומע. “של אחרים או של עצמך?”

“לא משנה איזה,” אמר מישקה גרבר. “מאבד – וגמרנו. זה כמו מחלה כזאת. ובפנים אצלי הכול צונח.”

“ואם לא תסתכל?” הצעתי תכסיס ערמומי. “לוקחים ממך – ואתה מסובב את הראש.”

“לא יעזור,” עיוות מישקה גרבר בחמיצות את פניו. “אתה מסתובב ובכל זאת מתחשק לך להסתכל. כל כך מתחשק שאתה לא יכול להתאפק. תשמע לי, אני יודע.”

האוהל שהיה אמור לשמש בית חולים שדה עמד ממש כאן, מאחורי צריף המפקדה. מיטות שדה מתקפלות היו מוכנות לקבל את התורמים לזרועות הקנבס שלהם. על ארגז קרשים היו מונחים בצפיפות על מגש של תכלת כריכים עם גבינה צהובה, מכוסים גזה מפני הזבובים. הכול היה מוכן. החובש המתין תוך כדי עישון.

בלי להסיר את הנעליים, נשכבנו בשתיקה. החובש עבר במהירות ממיטה למיטה, התכופף ועשה את המוטל עליו. התבוננתי בדם שלנו, שזרם בזריזות והתנקז אל שקיות פלסטיק שקופות.

כשהגיע תורו של מישקה גרבר, הוא סובב את הראש כמו חיה שניצודה, לכד את המבט שלי וקרץ לי. שמעתי אותו חורק בשיניו כשהושיט לחובש את היד שלו, שחולצה מתוך שרוול חולצת המדים. הוא לא הפנה את ראשו ועקב כמו מכושף אחרי המחט הארוכה של המזרק הננעצת בווריד שלו. אחר כך הופיע דם בצינורית והחל לזחול דרכה בביטחון כלפי מעלה, לכיוון השקית. גופו של מישקה התקשת פתאום ואחר כך נעשה רפוי, וראשו צנח אל הכר הגלילי.

“היי!” קראתי לחובש. “הוא איבד את ההכרה!”

“אין דבר,” אמר החובש ועבר אלי. “זה קורה. יעבור.”

ה”היפו” שאג בכל ארבעת המנועים שלו, קול שאון אחיד מילא את מדור המטען. נשארו עוד כעשרים דקות עד לנחיתה. ישבנו לאורכה של דופן המטוס, כתף אל כתף, ולרגלינו, על רצפת הברזל, היה מוטל על האלונקה מישקה גרבר. הוא עוד לא התאושש, החובש הזריק לו תרופה מרגיעה כלשהי ועכשיו הוא ישַׁן. הרעש האיום לא הטריד אותו, כנראה.

ארמיית המחץ ניצלה.

דוד מרקיש

קיראו גם

בדרך האנגלית הישנה: עוד סיפור מאת דוד מרקיש

סטלין כרוצח יהודים: שיחה עם דוד מרקיש

הפוסט הקודםשאלה של פרטיות
הפוסט הבא“חמדתי” – אישי, חברתי, ואמנותי
דוד מרקיש
נולד בספטמבר 1938. סופר ועיתונאי ישראלי הכותב ברוסית ובעברית. אביו, המשורר, הסופר, ומחזאי היידיש הנודע פרץ מרקיש, הוצא להורג ב־1952 כ"לאומן יהודי" ואויב המשטר. משפחתו הוגלתה לקזחסטאן, ושבה למוסקבה ב־1955, אחרי מותו של סטאלין. ב־1972 עלה דוד מרקיש לישראל. ספריו תורגמו לשפות רבות, וזכו בפרסים בינלאומיים. נכון לשנת 2021 פורסמו בעברית עשרה מספריו.
מתרגמת, עורכת ספרותית, ומחברת מסות קטנות. מתמחה בתרגום ספרות מרוסית לעברית. עם תרגומיה נמנות יצירות רבות של הקלסיקונים הרוסים: צ'כוב, טולסטוי, דוסטוייבסקי, גונצ'רוב, וכמו כן חיבורים מודרניים דוגמת "שנים עשר כיסאות" של אילף ופטרוב, "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן" של מיכאיל בכטין, וספרים שנכתבו בעת הזאת, כמו "היבטים של הזיווג הרוחני" מאת אלכסנדר גולדשטיין ועוד. כמו כן, תרגמה יצירות ספרות אחדות מאנגלית לעברית. ביקורות ספרותיות שכתבה ראו אור במוסף ספרים של "הארץ" ובמוסף הספרות של "מעריב". זכתה בפרס שרת התרבות לתרגום 2015. תחום עיסוק נוסף: רפואה משלימה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

eight − three =