לבד אפשר בלי מסכה / סביון
החודש יצוינו בעולם שנתיים לפרוץ מגפת הקורונה. כידוע, נגיף הקורונה התגלה לראשונה בעיר וואהן שבמחוז חוביי שבסין בחודש דצמבר 2019. ב-31.12 דיווח משרד הבריאות של סין לארגון הבריאות העולמי על הופעת הווירוס החדש. השיר שלפנינו, "לבד אפשר בלי מסכה" מאת המשוררת סביון (ילידת 1988, אשקלון, ת"א), המופיע בספר שיריה הראשון, "מִין אַיִן" (2021, הוצאת ברחש, עריכה: דניאל עוז, דורי מנור, עמ' 41), אפשר כי הוא משקף בדרך מולקולרית ממש את מה שאירע לנו בני האדם מאז פרוץ הנגיף לחיינו. כותרת השיר, "לבד אפשר בלי מסכה", הבנויה ממשפט לא-תקני בעברית, מסמלת זאת ומכאן ואילך השיר מתפתח לכיוון הזה של פירוק והרכבה ופירוק של הנפש, הגוף והמושגים המתמטיים שהמשוררת עושה בהם שימוש. התחושה היא של אדם שעתידו כבר לא ברור לו, הוא "יד טרום מאומתת מלטפת בתה". האווירה האפוקליפטית ששורה על השיר – ואולי גם על הספר כולו כפי שכבר ניכר משמו, "מין אין" – באה להיות ביטוי למשל בטור החותם את הבית השני, "להיות האות האחרונה בשפה שנכחדה". מצד שני ניכר גם הרצון לבנות דבר-מה חדש, אדם חדש, אולי כזה בלי מסכה.
קיראו:
"לִהְיוֹת כָּל הַגּוּפִים הֵם תָּמִיד קְצָת עֲצוּבִים/…/ הִמְנוֹן לַכְּאֵב שֶאֵין עָבָר בִּלְעָדָיו". שיר עוצמתי מציאותי. עצב וכאב אינם פוסחים על איש – "וּמָה אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָעוֹלָם". העולם בשלו, אינו נענה לצרכינו ומשאלותינו. תודה אילן, על בחירת השיר ופרשנותו. תודה לסביון וגם ליקום תרבות.