תמונה מתוך ״2019״ של אוהד נהרין ולהקת בת-שבע. תמונת יח”ץ

את היצירה 2019 של אוהד נהרין ראיתי פעמיים.

בפעם הראשונה ב- 2019, ובפעם השנייה עכשיו, לקראת סוף 2021, מרווח  של שנתיים בהן העולם עבר טלטלה ושינויים. היופי החזותי, האומנותי, הפיוטי, של היצירה לא הולך לאיבוד גם בצפייה שנייה, וזו הגאונות של אוהד נהרין. חלק גדול מזה הם הרקדנים היפיפיים, הוירטואוזים והמיוחדים, כל אחד בפני עצמו, שכל אחד מהם מעניק גוון שונה לתנועה וליצירה, ויחד מהווים גלריה מדהימה של יצורים נדירים בעלי איכות תנועה מתמשכת, אינסופית, מהפנטת, דרמטית, ואי אפשר להסיר מהם את העיניים.

מרכיב משמעותי נוסף ביופי הזה הוא הפיוט, השרוי תמיד בעבודותיו של נהרין. הוא יודע לעשות את העבודה. יודע איך לסמא אותנו ביופי בימתי, נקי, ומדוייק. מתי לטלטל אותנו, מתי להפתיע, מתי לגרום לנו לנוע בכסאות בפאן יחד עם הרקדנים, או באי נוחות כי המציאות מוטחת לנו בפרצוף, מה שנהרין עושה ביצירה הזו מייד עם פתיחת המסך. אנחנו מופיעים לנו מול הפרצוף. נהרין גורם לנו להיות מעורבים רגשית ביצירה, ותוך החוויה הזו, המנתקת אותנו לעולם של צבעים ותנועה, עדיין לזכור ולדעת שאנחנו כאן, במציאות הישראלית.

נהרין מיטיב להעביר אותנו מהסערה הראשונית של תחילת המופע, ההפגנתית, המוחצנת, העכשווית, הרועשת, הנותנת בראש, לתוך מלנכוליה קיומית מהורהרת, באמצעות המוזיקה ואיכויות התנועה. עם תחילת המופע ובפתיחת המסך, אנו נזרקים לתוך מסלול הראווה של המציאות העכשווית, שהיא בליל של גוונים והתרחשויות, ועם כל זאת פוליטיקלי קורקט. יש פה הכל מהכל: קוויריות אופנתית, נוסטלגיה ארץ ישראלית, שירי דכאון, שירי אופטימיות מתקתקה, ואפילו הוראות כיבוי הטלפונים נאמרות בשלושת השפות לפי התקן – עברית, אנגלית, וערבית – ובתוספת השפה הנפלאה מכולן, שפת התנועה. מתוך הבלגן של המציאות נהרין מעביר אותנו לעולם שכולו תנועה איטית, מהורהרת, מאופקת, כמעט בוטו, לרקע מוזיקה יפנית. כך מיטיב נהרין לעבור גם בין הפרטי והכללי, בין קטעי סולו וירטואוזים לקטעים קבוצתיים חזקים.

ובתוך כל זה, המסר הפילוסופי והפוליטי מהדהד בצורה בהירה. הקיום האנושי, באופן כללי, והקיום הפרטי, שהוא המציאות שלנו כאן ועכשיו, הולכים לכיוון מסויים, שאינו אופטימי כלל, מאף בחינה. בדידות, מלחמה, חיפוש זהות, היבלעות הפרט בכלל, אובדן תקווה.

תמונה מתוך ״2019״ של אוהד נהרין ולהקת בת-שבע. תמונת יח”ץ

המציאות, כמו הבמה, היא מסלול הדוגמנות החד כיווני, שבו כל אחד מפגין את יכולותיו, בהקצנה, ברעש, בדממה, לאט או מהר, תוך היאחזות בתנועה הזו קדימה, אבל לאן?

מסלול הדוגמנות הזה, שמנצנץ את החלומות במפגן היופי של הרקדנים, הוא גם זירת התנפצות החלומות, כמו ישראל והחלום הציוני. כששרים הרקדנים את השיר של נעמי שמר “עוד תראה עוד תראה/ כמה טוב יהיה /בשנה /בשנה הבאה” ברור לכולם שרק יהיה גרוע יותר. וגם ה”כמה טוב ונעים/ שבת אחים גם יחד” אינו טוב ונעים כלל, ולסיום נהרין קורע את הלב עם השיר של חנוך לוין, ועם המציאות שכולנו כואבים ויודעים, שהמלחמה הבאה תמיד מעבר לפינה.

אמירתו של נהרין, שהתאימה ב- 2019, מתאימה גם עכשיו, לאחר שינויים כל כך דרמטיים לכאורה, כמו מגפת הקורונה, והשתנותם של משטרים. אך בעצם דבר לא השתנה, המגמה נמשכת, והכיוון ברור. ההבדל היחיד היה שבצפייה השנייה כל הפיות בקהל היו סתומים עם המסכות, וגם זה הרי סמלי.

צפו בקטע מ-2019

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד × 3 =