חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה

על ההצגות המועמדות לפרס “קיפוד הזהב”

כרזת פרס ״קיפוד הזהב״ לתיאטרון פרינג׳
כרזת פרס ״קיפוד הזהב״ לתיאטרון פרינג׳

הָיֹה הָיָה פרס התיאטרון הישראלי, שהוענק ע”י האקדמיה הישראלית לתיאטרון. אך האקדמיה התפרקה בשנת 2018.

בשנת 2019 הוקמה האקדמיה לתיאטרון עצמאי ולתיאטרון פרינג’, שמחלקת את פרס קיפוד הזהב.

הרשימה הקצרה של המועמדויות לפרס השנה כוללת 13 הצגות. הזוכים בקטגוריות השונות יוכרזו בטקס חלוקת פרס קיפוד הזהב ביום שישי 26.11.2021 בתיאטרון הסימטה ביפו. בימים אלה, עד ליום שלישי 23.11, מתקיים בתל אביב פסטיבל קיפוד הזהב, בו עולות ההצגות המתמודדות, למען חברי האקדמיה, אשר חייבים לצפות ב-8 הצגות לפחות על מנת להשתתף בהצבעה, ולטובת שוחרי התיאטרון.

כבר המלצתי על 2 הצגות מועמדות: “מקושקשת” – הצגת יחיד של רותם נחמני, ו-“מחבואים” של תיאטרון קרוב.

עכשיו אני רוצה להמליץ על “הסוף” – מחזמר מאת מעין אבן וגיא וינטרוב, המוצג בצוותא.

מעין אבן הוא מחזאי ובמאי מוכשר ופורה, שכבר זכה בשנת 2020 בפרס קיפוד הזהב על אופרת הפופ שלו בתיאטרון תמונע “נסיכה אבנר”, עליה המלצתי עוד בשנת 2019, כשהוצגה במועדון לבונטין7.

בהצגה “הסוף” מעין אבן חוזר לעסוק בנושא המוות, ומציג אותו כפקיד מוקף ניירת, משועמם, שמאס בעבודתו והיה רוצה שלאנשים יהיו חיי נצח. מדען גאון ושבור לב שרוצה להתאבד, בגילומו של עידן אלתרמן, משתף פעולה עם המוות כדי למצוא פתרון לחיי נצח, ולהציל את חייה של אהובתו. העלילה האנרגטית נישאת על גבי שירים למילים המבריקות של מעין אבן ובהלחנתו הקברטית של גיא וינטרוב. השחקנים שרים, המוזיקאים משחקים, וכולם משתלבים בתנועות הריקוד. כמה מלהיב העושר הפרפורמטיבי הזה! מורגש שכולם על הבמה מתמוגגים מהאבסורד השנון והמחויך הזה, וביניהם ג’וי ריגר, שחקנית עסוקה ומבוקשת, הנכנסת לשמלותיה ולמערומיה של נינה-השחף בתיאטרון גשר, מוצאת אתגר תיאטראלי ווקאלי בחגיגה הפרועה של מעין אבן. התפאורה האלכסונית בעיצובו של ניב תשבי והתלבושות המסוגננות בשחור לבן, מעשה ידיה של דניאל קפלן, משלימות את החוויה הקרנבלית.

כרזת המחזמר ״הסוף״
כרזת המחזמר ״הסוף״

ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ

על הספר “עשרה ימים ברה”

כריכת הספר ״עשרה ימים ברה״ מאת סרחיו ביסיו
כריכת הספר ״עשרה ימים ברה״ מאת סרחיו ביסיו

אני אוהב את סרחיו ביסו. אקסיומה. עוד מהעמודים הראשונים של “זעם”, הספר הראשון שלו שתורגם לעברית, ידעתי שאוהב כל ספר שלו. והנה ספר חדש שלו תורגם לעברית בהוצאת “תשע נשמות” (מספרדית: ארז וולק. אחרית דבר: גיא פינקלשטיין), אחרי שלושה ספרים שתורגמו בהוצאה (ועוד שני ספרים בגלגול הקודם של ההוצאה), תחת ניהולו של אוריאל קון. אז מה יש בביסיו שתופס אותך? אולי זה העומק הפסיכולוגי של הדמויות שלו. אולי האבסורד של החיים בעלילות ספריו. או בכלל אולי שזה בגלל הסגנון הרוקאנרולי-פופי של כתיבתו (אחרי הכול הוא גם מוסיקאי). מה שכיף בספרים שלו שאתה יודע שאתה הולך להנות ולכאוב יחדיו. ספריו לופתים אותך במין פסטיש מוזר של ערבוב ז’אנרים כמו בסרטים של טרנטינו.
הספר “עשרה ימים ברה” הוא בדיוק ההמחשה של הדבר הזה של תענוג וכאב, ולדעתי אחד הטובים שכתב. הגדולה של הספר מתגלה כבר בפתיחה של הספר, בדיוק כמו שסרחיו אוהב. ביסיו פותח את הספר בבוקר שלאחר חתונה בין בני זוג – קרלוס ואירינה. הם בדרך לחופשת ירח הדבש, שתכף נבין שהיא מלכודת דבש, כי מיד לאחר תחילת החופשה מבין לאיטו קרלוס דבר חשוב אודות אשתו הטריה, ואומר לעצמו ברגש מריר ביותר “אוי, אלוהים, אני לא אוהב אותה”. הנה הדילמה, שתהיה נחלתם של כל הזוגות המתחתנים מתישהו, עולה לה ישר בהתחלה. הוא חושב לעצמו, האם באמת הפסיק לאהוב אותה פתאום? או שמא רימה את עצמו כל הזמן ורק עכשיו הבין את זה? או בעצם מתי לעזאזל זה קרה? (אנחנו נבין בהמשך שהרגש כאן הוא דבר הפכפך, כי יחסי הכוחות יתהפכו בהמשך). בעצם ביסיו לא מחכה לניוון הקשר אלא מעלה את שאלת השאלות הרת הגורל – שזוג מתחתן ומבין שזה לא זה, מה שיוביל לפרידה, או בפראפרזה לפתיחה של טולסטוי ב”אנה קרנינה”: כל החתונות המאושרות דומות זו לזו, כל הגירושים מכוערים בדרכם שלהם. וככה הספר מוסיף לעצמו מעבר לממדים הריאליסטים-סוריאליסטים המכאיבים גם ממד של מתח – האם זה יקרה, איך זה יקרה, ומה יהיה עם הדמויות. מה שיפה פה, שבמהלך הספר אתה לא יודע כבר עם מי להזדהות. האם עם קרלוס שמזדהה עם תחושותיו הפנימיות או עם האהבה של אירנה?
גיא פינקלשטיין כתבה אחרית דבר נפלאה על המשמעות של חופשות שיש בהן ממד שמקרב אותנו אל עצמנו, ולמה בשמש, בחוף, ובחופש, אנו הכי נפיצים וכואבים. הרי ידוע שמבחן החופשה בזוגיות הוא מבחן חשוב ויכול להוביל לאסון. זו גם הגדולה של ביסיו, לשים אותנו בסיטואציה הזו – כפי שראינו גם בסדרה “הלוטוס הלבן”, הספר הזכיר לי את הזוג הצעיר שם.
הספר יעורר בכם הזדהות, כעס, מרירות ותחושת כאב מושלמת ואפילו אכזריות קטנה.

רוצו לקרוא.

ליאורה אוזן ממליצה

על תערוכת הביכורים של ערן צלגוב

התערוכה של ערן צלגוב
התערוכה של ערן צלגוב

תערוכת הביכורים של ערן צלגוב מפתיעה את הקהל בבלגן שמשאיר משהו דוקר בלב. לא קל.

מעל 50 איש נדחסו ברחבה בכניסה לתערוכה הקטנה בגלריה שמרלה, בבעלות המוזיקאי איתי פרל, שבבאר-שבע. המקום קטן ומלא עד אפס בצבע. לרגע יש תחושת סחרחורת ואז המבט מתמגנט לתרנגול ענק שעינו אולי דומעת, אולי זה לב קטן, ואולי כולו פרג אדום.

במשך כ-48 שעות ישב צלגוב וצייר על הקירות בדחף ואינטואיציה שלא ניתן לפספס בהם את התשוקה. שלושה קירות לגלריה ומעלה מדרגות, וערן הפך את המרחב הזה לקן ציור בטכניקה וצבע שנעים בין רישום צבעוני בטוש, פחם, פסטל, צביעה אינטואיטיבית ידנית, ושימוש במברשות. מול העיניים מתגלה יצירה שעשויה להטריד את העין שלמדה להכיר את הרישומים העדינים שליוו את היצירה הכתובה של האמן כבר בספר שיריו השני “גן החתול”. אי אפשר להישאר אדישים מול עושר התנועה שעל הקיר. העין מחפשת מנוחה וידו של האמן הפוך מכך.

למראשות התרנגול הדומע גבעה קטנה ועליה שלושה עמודי חשמל ועורבים מעופפים מעל. גם ללא הסבר צצה תמונת הצליבה בגולגלתא – הדת היודו-נוצרית הוחלפה בדת הטכנולוגיה. משם המבט עולה למורדות גוף התרנגול הענק, שמרחף כמו רוח אלוהית מעל מדבר נאיבי, נאיבי מדי, בספריי צהוב – אוהל ובדואי שכמו נעלמים אל תוך החולות. גוף התרנגול נוכח נפקד ונוצותיו מתאבכות לכדי סליל תיל ענק שכמו חונק עציץ. בעציץ – מופת של קריקטורה ודיוק – שתול צבר פורח לצד עמוד חשמל. הקונוטציה המיידית היא של חוויית תלישות ומלאכותיות. החיבור בין צבר – הסמל הטעון – לבין עמוד חשמל מאפשר לנאיביות שקודם להתפוגג.

משם ממשיכה גדר התיל לגדול ולעטוף קוץ גדילן שמצליח לפרוח בין ובתוך התיל. לצדו דימוי שכמעט חמק ממבטי, מאחורי צללית של סורגים (ניצול מצוין של מרחב הגלריה – הצל נוצר ממעלה המדרגות) זוג מחובק. פלג הגוף התחתון של הדמויות נדמה כמו שורשים הנטועים באוויר, והם – לא ברור מינם אך ברור שאהבתם אסורה ב”מקום הזה”. התלישות שהיתה בעציץ הנה היא שוב איתנו כאן.

הקיר מתחלף, ומעבר לפינה, באחד מהדימויים החזקים שבתערוכה, עולה וצומחת משוכת קקטוסים נהדרת ובתוכה לכוד אדם שמאחוריו גדר תיל. “זה עם הקוצים אלינו” לפי דברי האמן. “זה אתה,” אמר לאחד מהמבקרים, “זה אתה, זה אני – הישראלי שתקוע בין הקוצים הללו לאחרים”. העבודה תופסת שני שליש מהקיר ומעוררת אי נחת, ומצד שני יפה ומסקרנת: מהם אותם הגבולות? הצבאי והאזרחי? הטבעי והמלאכותי? הישראלי (תיל) והפלסטיני (צבר)? אמר ולא הוסיף.

בהמשך הקיר – חתולים מתרוצצים ודיוקן עצמי שמוסיף עצב. האמן והחתול. מבטם העצוב של השניים כמו נעוץ בקיר שמולם.

בקיר שמולם – ציור כמעט פשטני (מדי ואולי במכוון) של שיכון טיפוסי: דגל ישראל שמוט על אחת המרפסות, ושוב צבר באחרת. פשטות מכוערת של חיים שבונה בית. אבל את מרכזו של הקיר שובה התמונה של “הנערה האפגנית” בעקבות צילומו המפורסם של סטיב מק’ורי (Steve McCurry) משער הנשיונל ג’אוגרפיק (יוני, 1985, גליון 167), שערן רשם על הקיר. בתחתית ציפור מתה (מצויירת) וספרי שחור. לצידם – הזמנה של האמן לבחור בין להשחית את פני הנערה “כמו באפגניסטן ברגע זה” (מתוך טקסט התערוכה) או לתרום. כבר בערב הפתיחה ראיתי שהיה מי שבחר דווקא להשחית. אמיץ ומטריד.

מעל הנערה מתיימר עשן ענק שעולה מכיוון ארובה מזערית שממשיך את סלסולי גדר התיל ולעיתים נדמה כאותיות בערבית. שואת הנשים מהדהדת ושוברת לב. דווקא הניגוד בין הארובות הזעירות לבין כמות העשן הוא שמעניק עוצמה רבה למחאה.

המוטיב החוזר של ציפורים ותיל שחור, שני קטבים, נותנים ליצירה הטוטאלית הזו את כוחה.

להבדיל מהיצירה השירית הלירית של ערן, או רישומיו המלווים אותה לא אחת – התערוכה משאירה את הצופה דרוך ופועם. האוצר, יאיר רוטמן, כתב בטקסט המלווה את התערוכה, כי נדרש אומץ רב למהלך כזה. אני נוטה להסכים. אני חוששת שרבים מדי לא יבינו אותה או שליבם ישבר כשיראו את המעבר מן הדף אל הקיר. העומס הזה מטריד – אולי חלל גדול היה עושה חסד רב יותר עם אי-השקט, ואולי זו חלק מהחוויה שניסה להעביר. העובדה שהעבודות כולן תימחקנה בתוך כחודש מעניקה כח רב עוד יותר לעומס הנזרק לעיני הקהל. כאילו יש להספיק עוד משהו בטרם סוף.

בתור תערוכה ראשונה ערן לקח על עצמו משימה – והוא מצליח להרים את האמנות שלו מעבר לדף הקטן אל קירות הגלריה. זהו כאמור מעשה אמיץ מאד, כמעט התאבדותי, מעשה שמשאיר אותנו עם משהו – אולי קוץ קטן בלב. והדקירה שבלב היא המשימה שלוקחת על עצמה האמנות. זו חוויה שראוי לחוות, גם במחיר האכזבה מעיבוד העדינות והסחרחורת המלווה. יש לעקוב אחרי מהלך ההתפתחות ולאן תגיע חיבת הקוצים הזו בהמשך.

רישומים מוכרים ופחות מוצעים למכירה בפתח הגלריה, והמתח בין הקירות העמוסים למינימליזם שבדף הוא חוויה לא קלה בפני עצמה.

התערוכה תיסגר ב 27/11 בשיחה עם האוצר ובמחיקה משותפת עם הקהל של הקירות.

גלריה שמרלה – באר שבע העתיקה, ההסתדרות 37. נובמבר 2021.

מתוך תערוכת הביכורים של ערן צלגוב
מתוך תערוכת הביכורים של ערן צלגוב
הפוסט הקודםצעיר ערבי מפחיד/נאור יצהרי – השיר השבועי עם אילן ברקוביץ’
הפוסט הבאפגישה באי קאפרי עם הסופר אכסל מונתה
בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב, ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים. למדה בסדנאות לשירה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. פרסמה ארבעה ספרי שירה: "השקת ספינת צפייה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016), "כח משיכה" (2020). מתרגמת שירים מרוסית ומאנגלית, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרי שירה, על סרטים, ועל הצגות תיאטרון. יוזמת ומנחה אירועי שירה.
מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
ליאורה אוזן נולדה בחיפה, ועכשיו על קו אופקים באר-שבע. לומדת אמנות ולינוקס באמסטרדם.
תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה, בתחילת המאה ה-21 גיליתי מחדש את הקומיקס, ובפרט את המנגה והאנימה. קיבלתי תואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה. אך מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, במסגרת בית הספר לסביבה ולמדעי כדור הארץ באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שליד אוניברסיטת תל-אביב המתמחה בעתידנות.

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

11 − 4 =