אמש, בזמן שהמדינה נפלה / יקיר בן-משה
אֶמֶש, בִּזְמַן שֶהַמְּדִינָה נָפְלָה אוֹ לֹא נָפְלָה בִּגְלַל רֹאשׁ
מֶמְשָלָה אֶחָד, אֲנִי נָפַלְתִּי בִּגְלַל שָלוֹש פְּעָמִים גּ’ובָאנִי. עַל הַבָּמָה
שֶל בֵּית הָאוֹפֶּרָה הִמְשִיכוּ לְהַצִּיג אֶת הָאוֹפֶּרָה שֶל מוֹצַרְט, אֲבָל הָאָזְנַיִם
שֶלִּי כָּאֲבוּ מֵהַדְּמָמָה. הַאִם הָיְתָה זוֹ מוּזִיקָה? לָרִאשוֹנָה בְּחַיַּי לֹא
שָמַעתִּי כְּלוּם. לֹא תֹּף, לֹא חָלִיל, לֹא בָּרִיטוֹן וְלֹא דְּמָמָה. לֹא שָמַעְתִּי
אֶת מָה שֶלֹּא שָמַעְתִּי, לֹא אֶת דּוֹן גּ’ובָאנִי, לֹא אֶת דּוֹנָה אֶלְוִירָה וְאַף
לֹא אֶת אִוְשַת כָּרִית הַכִּסֵּא מִתַּחְתַּי. מִצַּד יָמִין שֶל הַבָּמָה מִישֶהוּ סִמֵּן
עִם מַקֵּל לִקְבוּצַת כַּנָּרִים לְהוֹרִיד חֲצִי טוֹן, מִשְּׂמֹאל נִדְמֶה הָיָה שֶׁגַּרְגֵּר
רֹק מְפַעְפֵּעַ בִּגְרוֹן הַזַּמָּר הָרָאשִי, אַךְ מָה זֶה מְשַנֶּה. הָאֹזֶן בָּעֲרָה בִּי לְלֹא
אֵש, לְלֹא גֶּחָלִים, בְּלִי רֶמֶץ גִּצֵּי צְלִילִים. זוֹ הַמּוּזִיקָה שֶהוֹפֶכֶת אוֹתָנוּ
לְנָכִים, וְזֶה רַק מוֹצַרְט, רַק מוֹצַרְט אֶחָד, לְרֶגַע בּוֹ הָפַכְתִּי לְאֶבֶן.
השיר “אמש, בזמן שהמדינה נפלה” מופיע בספר שיריו החדש, השישי, של המשורר והעורך הספרותי יקיר בן-משה (יליד 1973, רמת גן, מתגורר כיום עם משפחתו בת”א), “שריקת שומר הלילה” (2021, הוצאת מוסד ביאליק), סמוך לתחילת השער הראשון מבין ששת שעריו, “זה אנחנו העיוורים”. שירי הספר כולם רושמים הישג אמנותי מרשים: בן-משה מצליח ליצור מיתולוגיה מחיי המשפחה שלו, יחסיו עם ילדיו הקטנים, איתמר ומיכאל, ורעייתו, שירלי צ’לצ’ינסקי, שאחראית גם על ציור האווירה היפה שעל גבי הכריכה, ועם העולם כולו. בבסיס המיתולוגיה הזאת ניצב שומר הלילה השורק, ששורק בעצם מנגד לדממה המאיימת, לעומת הבדידות, מבעד לחלומות הילדים.
השיר שבחרתי לכאן יכול לעורר כמה שאלות: למשל לגבי חלקה של הפוליטיקה הישראלית בשירתו של יקיר בן-משה, האם היא ניצבת רק ברקע השירים, והמשורר מבקש להדגיש את חיי הפרט לעומתה, או שהיא משמשת כר להישען עליו או להתנגד אליו. התשובה מורכבת ולא חד משמעית. אפשר להיעזר בשיר מאוחר יותר בספר, “קליגולה”, המופיע בתחילת השער החמישי, “ברוך הבא לעולם השירה”, ומתאר את תולדות חייו של הקיסר הרומי האכזר (41-37 לספירה) מבעד עיניהם של הילדים והמצלול של שמו: “ק-לי-גולה… איזה מצלול, חכי, גרוני, לשוני, הפה מתענג, איזה / צליל, אלוהים” (עמ’ 75).
נפילת המדינה בשיר שלפנינו מקבילה לנפילת הדובר בשיר “בגלל שלוש פעמים ג’ובאני”. הכוונה לאופרה דון ג’ובאני, שהולחנה בידי וולפגנג אמדאוס מוצרט והוצגה לראשונה ב-1787 בתיאטרון האחוזות בפראג. אפשר שהמשורר מכוון לזמן הצגתה בתל אביב במשכן האופרה בתחילת 2018, אז כיהנה ממשלת בנימין נתניהו הרביעית (2020-2015). מדוע אוזניו של המשורר כואבות מהדממה? הדממה היא אחת האויבות הגדולות של המשורר בספרו זה, לצד הבדידות והפחד מן העתיד, ומילות השירים נועדו להילחם בה. דווקא כאן אחד המוטיבים המרכזיים בשירתו של בן-משה, המוזיקה, היא לא אחד הכלים לניצחון על פניה אלא אף אולי אחד הגורמים להתהוותה.
הפיכת המשורר-הדובר בסיום השיר לאבן היא סוג של הודאה בתבוסה לכאורה – עולות כאן במחשבה למשל אשת לוט מצד אחד וגלתיאה של פיגמליון מצד שני כמקורות אפשריים להשראה – אך שירי הספר כולם דווקא אינם כאלו, ונושאים עמם הרבה כוח, גם כוח-מגן מפני הרעש של המציאות, כדברי המוטו שמצרף יקיר בן-משה לתחילת ספרו: “המילים לא לבדן ואני לא לבדי” (ס. יזהר, בריאיון להלית ישורון, אוגוסט 1994).
