דף הבית ביקורת משפחתו של מר מאני: אלי שי על מר מאני של א.ב. יהושע...

משפחתו של מר מאני: אלי שי על מר מאני של א.ב. יהושע – חלק א

6 אוקטובר, 2021

907

להלן טעימה ראשונה מקריאה אישית חדשה ושונה לגמרי בנבכי יצירתו הספרותית של א.ב יהושע.

חוקר הספרות ותורת הסוד היהודית אלי שי חושף את קשריו המשפחתיים למשפחה המתוארת בספר “מר מאני” של א.ב. יהושע ומראה לראשונה כי הרומן הבדיוני מבוסס על אלמנטים רבים הלקוחים מהמציאות ההיסטורית של משפחתו של א.ב. יהושע, ואף מתורת הקבלה, שהייתה ידועה היטב לבני המשפחה.

זהו החלק הראשון, וההמשכים יפורסמו בקרוב.

בהזדמנות זאת נאחל ליהושע, על אף דבריו שלו עצמו, עוד חיי יצירה ארוכים.

המערכת

מאני-ג’יניאו. כרוניקה משפחתית כרקע לקריאה אינטימית ברומאן רב-דורי

1. מאיר אל תוך גל השמיכות

“ניהיליזם? לא , איני רוצה לדבר עוד …” (מר מאני, 273).

במרכז יצירת הרומאן בכתיבתו של יהושע ניצבים גיבורים החווים בצורות שונות את משבר המשפחה; החל ממשפחתו של אדם בהמאהב הנזקקת לאורח מיני לאישושו של קשר זוגי דועך, המשך במשפחת קמינקא בגירושים מאוחרים המתמודדת עם טירופה של האישה והסדרת הגירושים, ועבור לאלמנותו הטרייה והבלתי פתורה של מולכו. שיאו של הרומאן המשפחתי במר מאני, המתפרש על פני כרוניקה משפחתית רב-דורית ועתירת משברים שנחתמת בפרשת רצח כפול וגילוי עריות בציר שבין האב לכלתו. המשבר המשפחתי הזוגי, המיני ביסודו, שב ומופיע באלתורים שונים בהשיבה מהודו ובהתדיינות ההלכתית בסוגיית דיני אישות במסע אל תום האלף. הקוטב המשברי של המיניות במשפחה ממוקד בפריצת גדרי העריות וזו שבה ומתחוללת בעוצמה דראמטית בהכלה המשחררת בציר שבין האב לבתו, כאשר בהמשך נלווה לכך משבר הפירוד של בני הזוג הצעיר והמשבר פרי פטירתו של מר הנדל.

ניתן אפוא לומר כי יהושע נוטל דרך קבע סידרה של מצבים משבריים בתוך המשפחה (מחלה, אובדן תודעה, שיגעון, פרידה, חריגות מינית, גירושים, שכול ואלמנות), ומעצים אותם עד לדרגת שיא באמצעות הקוטב הקריטי של גילוי העריות. אחר שיצק את התבנית העלילתית הדראמטית, הוא מתפנה לבחון את מצבה ותולדותיה הפנימיות של המשפחה באמצעות שורה של פרספקטיבות, דיסציפלינות מקצועיות וערוצי שיח. אלה מתפרשים במרחק שבין ווידוי לשתיקה, שבין דיון משפטי (גירושים מאוחרים, השיחה השלישית של מר מאני, הכלה המשחררת) לדיון הלכתי רבני (השיחה האחרונה של מר מאני, מסע אל תום האלף) ושבין מחקר היסטורי, לעיון הגותי היסטוריוסופי. (גירושים מאוחרים, הכלה המשחררת). דיסציפלינות נוספות המשמשות את יהושע להבנת המשבר הפוקד את המשפחה ודמויותיה הם הבדיקה הרפואית המדוקדקת, הקלינית והכירורגית (השיבה מהודו) וההסתכלות שעל גבול האשפוז הפסיכיאטרי (גירושים מאוחרים).

ייחודו של מר מאני בכך שבמרכזו עומדת הכרוניקה המשפחתית הנפרשת על פני למעלה ממאתיים שנה ומתוך כך אין כאן עניין בלעדי בגיבור אחד, אלא הנפש הפועלת הראשית פה היא ההוויה המאנית המתגלגלת בריבוי דמויותיה על רקע ההיסטוריה רבת התמורות שמאחוריה, שראשיתה בתקופה העות’מאנית, המשכה במנדט הבריטי, בשואה ובמפעל הציוני וסיומה בסימני ההתנערות הראשונים. דומה כי בסקירה כללית של מכלול הרומאנים שחיבר יהושע, מר מאני הוא היומרני והמשוכלל ביותר מבחינת המערך המשפחתי המסועף, מרחב הפרישה ההיסטורי העשיר שלו והמוקד המשברי המועצם, המצוי בנקודת הראשית של תולדות המשפחה ובנקודת האחרית של הספר. שילוב המישורים השונים של ההיסטוריה הכללית, היהודית והמשפחתית ושל אופני הדיון העיוני והנארטיב הבדיוני – הוא שמעניק למכלול הרומאן של יהושע את אופיו המיוחד. חטיבה יצירתית זו ומר מאני בפרט מצטיינים בדילוג מפתיע בין המימד הביוגרפי של המחבר, למימד האישי של הדמויות ובין כל אלה להיסטוריה הרחבה המטופלת משורה של זוויות. מעקב אחר תימרון סבוך זה מחייב את המעיין לגמישות חוצת גבולות דומה.

ההיסטוריון המקצועי אמון מעצם הגדרתו על מידת הריחוק המדעי והאובייקטיבי. אלא שהחיבור הנוכחי העוסק בין היתר ברקע ההיסטורי לדמויות ספרותיות בדויות, הגם שהוא עלול להיות מונח במסגרת המדף ביש המזל של ספרות עיון – לא נכתב במקורו בתוך הסד האוניברסיטאי – ומתוך כך אינו מחויב באורח בלעדי לאמות המידה של שכלתנות יבשה, או להיסטוריה החיצונית הגדולה והאפית של העובדות הלאומיות. עניינו העיקרי בתולדות של הפרטים הקטנים הנסתרים, בהיסטוריה של הדברים הבלתי חשובים לכאורה, המוחבאים אל הכלים, בגלגולי מילות הצופן והרעיונות, בקורות הסדינים וההזיות הרטובות, בארומה של הערגה החושנית הנמשכת לאורך הדורות. זאת למעשה ההיסטוריה של ההתעלמות וההדחקה, של היעדר הממשות המציאותית, ושל הנושאים השרויים בהאפלה מצונזרת. של המנודים והנידחים, של הסטיות המטואטאות, והמיעוטים המיניים.

אבל המילה היסטוריה אינה נוחה לסדר דברי הלילות הללו: יותר מדי זמן שימשה המילה הזו לצורך תיאור המאורעות הגדולים המוארים כביכול – המלחמות, התמורות בחיי האומות, עסקי המדינות. שכבת המעמקים של הרומאן מר מאני נוגעת בכמיהות דתיות ובשאיפות גאולה, אך אינה מתועלת באורח פשוט והרמוני אל הזרם המרכזי של ההיסטוריה היהודית במאה שעברה העומדת בסימן התנועה הציונית.

במקום זירת המאורעות הרחבה, שבויה ההוויה המאנית בנבכי ערגות פתלתלות; התולדות של בני המשפחה, הגם שהם נושקים למאורעות היסטוריים הרי גורל, הנה הם נדמים כנרשמים בין הקפלים של סדיני המיטה. נמהלת בהשבעות מכושפות פרי הלוצינציה אירוטית. הפרספקטיבה שמבעדה היא מתוארת כאן דומה יותר לפעולה של ארכיאולוגיה נפשית, המלווה כניסה בבית שאווירתו שימרה את אותה דת משפחתית חשאית.

הנה למשל אגון החיל הגרמני שבשיחה השנייה, החודר אל חדרי המיטות של קורבנותיו היהודים: “והארתי אל תוך גל השמיכות” – מחפש “איזה סימן יהודי ברור שהם משתמשים בו בלילה” (מאני, 130). יוסף מאני של השיחה החמישית, החודר בתורו אל מצעיהם של שכניו הישמעאלים – מחפש אף הוא בדרכו שלו “פיסת בגד… או תשמיש קדושה ישן” שיעידו על יהדותם השכוחה של הערבים (323). שני החיפושים הליליים הללו מתנהלים בקפלי הסדינים מתוך התגנבות חודרנית, שניהם עורכים מחקר מיני והיסטורי, פרי קדחת רעיונית ותשוקת ישועה, ושניהם מסתיימים במהלך אובדני. בשתי השיחות הללו מבוצעת אפוא מעין חקירה ארכיאולוגית בעומק גל השמיכות בחדר מיטות משפחתי. הגר של השיחה הראשונה מציצה לחדר השינה של שופט השלום גבריאל מאני, ואברהם מאני של השיחה האחרונה עורך מעקב מדוקדק אחר משכבי המיטה וסיכויי הפריון של בנו וכלתו.

הספר מר מאני מוקדש ליעקב יהושע – אביו של המחבר – “איש ירושלים וחוקר עברה”. יהושע האב תיעד את הזיכרון הספרדי האבוד, שבנו החל נועל עימו מעגל בתום אודיסיאה ספרותית מורכבת. בסדרות ארוכות של ספרים כגון ילדות בירושלים הישנה, תיאר יעקב יהושע את בני עדתו כשבט של מוהיקנים אחרונים, הנשמטים בין פנייה נוסטלגית לעברה של אריסטוקרטיה ספרדית טהורה כביכול, לבין אובדן זהות בישראל החדשה. עתירי אילנות יוחסין, אך מצויים מחוץ למוקד העסקונה הציונית, הם נפלו בין הכיסאות: גאים מדי מכדי להיחשב מזרחיים, מכורים לממולאים מתובלים מכדי שיחשבו אשכנזים, מצוידים באיזו שורשיות ילידית, פלשתינאית כמעט, שלעומתה נראו הצברים כעולים חדשים מקובעים אל חיק המעברה המנטאלית של הוויית המדינה[i]. “מתי סוף סוף ילמדו האשכנזים לבשל”, שואלת ודוצ’ה של המאהב, שעיצובה הספרותי נעשה על-פי המסופר כהכלאה של בוקאס דודתו של המחבר עם סבתו (המאהב, 223).

[i] על בעיית הזהות של בני העדה הספרדית כציבור של וותיקים המאבדים את תחושת השייכות, עיין פ’ מורג-טלמון – ‘השתלבותה של עדה ותיקה בחברת מהגרים; העדה הספרדית בישראל’, חיבור לדוקטורט, האוניברסיטה העברית, תש”ם.