אלי שי חושף את קשריו המשפחתיים למשפחה המתוארת בספר “מר מאני” של א.ב. יהושע

המערכת

את חלק א’ של המאמר קראו כאן

מאני-ג’יניאו. כרוניקה משפחתית כרקע לקריאה אינטימית ברומאן רב-דורי

2. נכנס יין יצא סוד; לחפש שבטים אבודים ביבשת חדשה

יעקב יהושע רשם בפרטנות ססגונית את הפרוטוקולים של ‘משכנות הספרדים’ [ii]. בירושלים תמול שלשום, שיחזר את רחבת שער יפו: החנויות, העגלונים, הקוואסים הארמניים, השוטרים התורכיים, מוכרי הזעתר והסוס. “ברחבה זו לא עמדו חנויות של יהודים, פרט לחנות היין והשכר של דודי  – בכור ג’יניאו, שלוח השיש בכניסה לחנות העומד עד היום הזה, שמר על שמה של הפירמה גם בתקופת השלטון הירדני”. הג’יניאוס המציאו וויסקי מאולתר, זייפו וודקה, ייבאו בירה בווארית לחיילים האוסטרליים. העסק שקיבל תנופה בינלאומית, התחבר לכל הארצות: ג’ין מאנגליה, בירה הולנדית, שלושה בתי ממכר ברשת הירושלמית.

סוף המנדט וראשית המדינה מסמנים את קץ מלכות היין: האתוס החרוץ של הקוממיות – לא הסתדר כנראה עם השתייה, והאלכימיה של סוד היין נאלצה להתגלגל בתמצית חומץ, שהוכנה כנשק נוזלי שיש לשופכו על הערבים המאיימים על הרובע היהודי. את הסדר האחרון עוד חגגו שם עם יין הצבי של ג’יניאו. יתרת הפרוספרטי של תקופת המנדט אזלה והיקב, שעמד בסביבת מה שהיום הוא החניה של הרובע-היהודי, עשה מעין התפוגגות “דיספאריסיון… בלשון פאנטסטיק, כמאמר הצרפתים” ונעלם למשך שנים בדומה לשאר הדברים האבודים שנותרו כרכוש זיכרונות נטוש מעבר לחומה (מאני, 317). רק אבן על סף הכניסה אצרה למעצבה את שם המשפחה ואת שם העסק, ואולם היא נמחקה בשנים שלאחר איחוד העיר בידי החנווני הערבי – מחשש שצאצאי סוחרי היין של משפחת ג’יניאו, שכבר החלו מבקרים מחדש במקום לאחר חיבור העיר, יתבעו זכויות על החנות שנתפנתה בתקופת המאורעות [iii]. שנים לאחר שהאבן סותתה מחדש והכתובת שעליה נמחקה (-“וזה טיבה של ההיעלמות, הדיספריסיון”, מאני, 310), זכו ההווי והאתרים הקשורים במשפחה, לאזכור ספרותי בספרו של אברהם יהושע: “מאחורי חנות היין של ג’יניאו, מן הצד של חלפון… שהכל מתחבר בעיר הזאת… ובכן למשל אם אדם עולה במדרגות של ארדיטי, יכול למשוך מאצלו לגג של בכור ג’יניאו ולרדת בעד המטבח שלהם בלי קושי אל החצר של הפטריארך היווני” (מאני, 309-319).

על חוטו של תוואי ירושלמי אחד חיבר יהושע בדרכו הפתלתלה האופיינית את גבריאל ארדיטי – גיבור הרומאן הספרדי המוקדם שלו (המאהב) עם בני משפחת מאני, ואת יצירתו שלו בזו של אביו ובמשפחות שחברו בעבר לאילנותיו הרחוקים.

מהדורה באנגלית של “מר מאני”

מכיוון אחד עשויים הגיבורים המתחברים אלה באלה באווירתו הדחוסה של הישוב הספרדי הישן בירושלים – להצטייר כטעונים באיזו שורשיות עמוקה, וזו מתחזקת מכוח התחברותם באילנות המשפחה של המחבר ובמכלול גלריית הגיבורים והשמות הגודשים את יצירת הרומאן שלו. ואולם מכיוון שני התחברות הכל בכל עשויה להוביל לקוטב השני של אובדן הגדרת הזהות הפרטית – עד כדי היעלמותה בסוד ה’דיספריסיון’, או ההיעלמות, הגודש את השיחה האחרונה. דומה שיצירת יהושע כולה נעה בין שני הקטבים הללו של האישיות הייחודית והאישיות הנעלמת, והעובדה שהמאנים מצוידים באילנות יוחסין רשומים, מפורטים היטב ועתיקים – עדיין אינה מחסנת אותם מן ההעלמות. דמויות כגבריאל ארדיטי של המאהב, כיוסף של השיחה האחרונה, וכעופר של הכלה המשחררת נמשכות דווקא אל הקוטב של ההיעדרות וההיעלמות, וכנגד המאסה הכבדה של העבר המשפחתי היציב והשורשי לכאורה, הן חותרות אל הקצה השני של מחיקת עצמן מתוך הסתתרות המבקשת להיחבא אל הכלים.

“לאחר שיצא הספר”, שח לי אברהם יהושע, “הבאתי אותו לבת דודתי” (ד”ר פנינה מורג טלמון), “היא אמרה לי עוד לפני שהספיקה לקרוא – אתה רוצה שאראה לך מי זה המר מאני שלך? – שלפה תמונה של אחד מאבות משפחת ג’יניאו, לבוש גלימה, חבוש כובע כבתקופת התורכים, בעל מבע פיקחי מאוד. התמונה הזאת נותרה כנראה בזיכרוני מילדותי – כפרוטוטיפ שמתוכו נתעצבה הדמות” [iv].

דוד ג’יניאו נכדו של  הג’יניאו הראשון בארץ ישראל ובנו של שלום ממייסדי תעשיית היין הירושלמית והוא אביו של בכור שלום ג’יניאו.מודל לדמות “מר מאני ” במאה ה-19 באדיבות אלי שי

נראה אפוא כי הרישום החזותי והתודעתי המוקדם, שממנו נתהווה מר מאני, שייך לבכור שלום ג’יניאו, בעלה של תמר יהושע. איש זה שדמותו הוטבעה בזיכרונו של הסופר, אינו אלא אחיו של אליהו ג’יניאו, סבא רבא מצד אימי, שעל שמו נקראתי.

האיש שבתמונה שלמעלה אינו אלא דויד ג’יניאו שהוא נכדו של  הג’יניאו הראשון בארץ ישראל ובנו של שלום ממייסדי תעשיית היין הירושלמית והוא אביו של בכור שלום ג’יניאו. אשתו של דויד שרה מתוארת בזיכרונותיו של יעקב יהושע כגבירה ספרדיה וכנסיכה חובבת תכשיטים ואוהבת חיים. כאשר נכדה מאיר נכנס לתלמוד תורה ערכה לכבודו מפגן חגיגי המתואר בכישרון רב בספרו של יעקב יהושע “בבוקר אותו יום כינסה את משפחתה וצעדה בראשם בתהלוכה, כשהיא לבושה ‘טרכה’ שביס לבן שכיסה את ראשה וכתפיה ופניה מקושטות בעדיים. לידה צעד נער בן שש לבוש ב’בלוז’ה’, מעיל קטן… ועל ראשו טאקיקה, כיפה עשויה בד… תהלוכה זו עברה דרך הקנטרה די-ג’יניאו, הקימרון של ג’יניאו (מקום שבו הייתה חנות היין הגדולה”. גלגולה הספרותי של  הסצינה הזו בשיחה המאנית החמישית בטקס פדיון הבן של הקטן משה “והלבישה תמרה את ליטל מוזס בבוזה מקטיפה כחולה,  ונתנו על ראשו ‘טאקיקה’ אדומה”.

מהדורה ספרדית של “מר מאני ”

מטבעו של רומאן שיחות הנבנה סביב כרוניקה משפחתית והנע מן ההווה לעבר, שהוא מזמין קריאה הנמשכת אל סדר הדורות של הדמויות ואילנותיהם. ואכן ‘סדר המאנים’ חותם את הספר ומובא בעמוד האחרון שלו. ובספר המאמרים על מר מאני אף טרחו וערכו באחריתו מעין מפה ביוגרפית וגנאולוגית רחבת יריעה, הפורשת את סדרי המשוחחים ואת אילנות המשפחה (ועיין בכיוון הנגדי, מפה מאת חיה תדמור). על רקע זה ניסיתי לעיין מחדש בספרו של יהושע בקריאה חדשה-ישנה ומכל מקום אחרת, הרואה אותו כרומאן משפחתי רב-דורי מובהק, והמבקשת לעמוד על פישרו מתוך התחקות תלת-מימדית ומשולבת אחר ההיסטוריה המשפחתית של הגיבורים, המחבר והקורא.

הנחת היסוד של דרך הקריאה הזאת הייתה כי קיימות זיקות פנימיות בין המשפחה של הרומאן (מאני) לבין משפחתו של המחבר (יהושע), וכי אלו עשויות לפעול את פעולתן על הקורא ולשוב ולהתחבר באורח אינטימי בקורותיו מתוקף נטילת החלק שלו בהווי הקשור בתולדות הישוב הספרדי בירושלים, מן התקופה העות’מאנית ועד העשורים המאוחרים של המאה העשרים. הגם שהרומאן נפרש על פני תקופה ארוכה בת מאות שנים ועל פני מראי מקום מגוונים, דומה כי מראה המקום הירושלמי ופרק הזמן שבין אמצע המאה ה-18 ועד ראשית שנות השמונים של המאה שעברה – ראויים להיחשב כמסגרתו הכללית וכנקודת המוקד הגיאוגרפית שלו. והגם שהספר זכה לתרגומים, להצלחה בינלאומית ולקוראים הרבה, מהם רחוקים מאוד מן הנפשות המתוארות בו, עדיין נראה בעיניי כי לא מעט מקוראי מהדורתו העברית הראשונה, חשו כי הם מתוודעים באמצעותו אל בני משפחה עתיקים ומתחברים, מתוך כך, מי פחות ומי יותר, במימד אינטימי שבעברם. ייתכן גם שאיפיונו של הספר כרומאן משפחתי רב-דורי ומונודיאלוגי, העניק לו מקדם משיכה אוניברסלי והזמין גם מעיינים רחוקים ביחס – להתקשר בדמויותיו, להשלים את המונולוגים ולפתוח בשיחה עם בני מאני.

“מר מאני” במהדורה אנגלית

איזכורה הכפול של משפחת ג’יניאו ברומאן המאני והעובדה שמשפחה זו היא משפחתה של אמי, המתחברת פעמים אחדות בקשרי נישואים בכלל אילנותיו של אברהם יהושע מצד אביו, והשבה ונזכרת פעמים אחדות בכתבי הזיכרון הספרדי שחיבר יעקב יהושע, יצרה מעין זיקה נפשית בהווייתי האישית כקורא הספר וכמי שמבקש לפענחו. נזכרתי גם כי יעקב יהושע נוהג היה לבקר בחנות האריגים של אבי לשם התקנת חליפותיו ובבואו היה מביא עימו את ספריו בכעין מסירה אישית בקרב קהל קוראים שנימנה עם הספרדיות הירושלמית. מתוך כך דימיתי כי מכלול משפחתי מושרה זה, הכורך דמויות שונות מקרב הישוב הספרדי הישן בירושלים, כמו ממזג את סנסני השבט המאני הבדיוני עם משפחתו של המחבר, ואלה שבים ומשיקים במידת מה לפרטי הווי, למראי מקום וזמן הנוגעים למשפחתי שלי. זיקה זו לרומאן, שחשתי מכל מקום באופן אישי בעוצמה יתרה מחמת אזכור שבגוף הרומאן וקירבה מסוימת למשפחת המחבר, העניקה השראה לקריאה פרשנית אחרת. זו נתעוררה במקביל מחמת המבנה המונודיאלוגי של המאזין השתוק, הקורא למעיין בספר לטוות את המחצית השנייה של השיחה מדעתו. חסרונה של הקריאה המוצעת כאן שהיא מועדת לאבד את מימד ‘הריחוק האובייקטיבי’, אך אפשר שיתרונה בכך שהיא מאפשרת לפרקים נגיעה קרובה ואמפאטית במימד המשפחתי של הרומאן ובבקשת המשמעות האישית של הקורא, העומדת כמדומה מאחורי עצם ההתעסקות האנושית בספרות.

הסבא רבה של אלי שי אליהו ג’ניאו ובני ביתו מודלים לדמויות מהספר “מר מאני “.באדיבות אלי שי

קורותיה של משפחת ג’יניאו נתחברו דור אחר דור בשלושה קשרי נישואים באילנות משפחת יהושע, ופרטים הנוגעים להווי המשפחתי המשולב הזה, הכרוך כאמור בישוב הספרדי בירושלים הישנה והעות’מאנית, נתגלגלו מבעד למבוע זיכרונותיו השופעים של יעקב יהושע – הישר אל הרומאן מר מאני [v]. מסורת פנים-משפחתית רווחת, שנשתמרה בסיפורים ואוששה במידת מסוימת במחקר, מתחקה אחר אבות משפחת ג’יניאו בסרגוסה בירת ארגון. על-פי מסורת זו המיר אגף אחד מבני המשפחה בגזרות קנ”א. אחד הבולטים שבין האנוסים הללו היה עזריה ג’יניליו, שבהתנצרותו נטל את השם לואיס דה סנט-אנחל (שניתן להגותו גם כאנג’ל מה שאוצר זכר מסוים לשם המקורי) ואחדים מבניו השתלבו בחברת העלית הנוצרית. אחד מצאצאיו של ענף עלום זה, ששב ונשא את השם לואיס דה סנט-אנחל, נהפך לחשב הכללי של הממלכה והוא שהוביל את השדולה הכלכלית שמימנה בשעתו את מסעו של קולומבוס. אפשר כי הברית בין בני משפחת ג’יניאו לבין הספן הנודע נקשרה בשמועה על דבר מוצאו היהודי הנסתר של בן גנואה נודע זה,  שדרכו הצטלבה באצולה האנוסית שהשתלשלה מאותה משפחה, אשר שמה מרמז אף הוא על קשר איטלקי לגנואה. 

דמותו של קולמבוס המשיכה להדהד לאורך הדורות כמין אגדת ישועה מחתרתית עתיקה, ממשיכה לחפש שבטים אבודים ביבשת חדשה; “קראנו רומאן על…יהודי מפורטוגאל, שהחליף את שמו האמיתי בשם נוצרי, קולומבוס, כדי שהשילטון יתיר לו להשיט את ספינתו אל קצווי העולם ולגלות שם את אמריקה” [vi].

פירסומות לחברת המשקאות של משפחת ג’נאו .באדיבות אלי שי

אלא שבתוך המיתולוגיה הפנימית של משפחת ג’יניאו כמו נמהלה בסודות התירוש והמים הבוערים השורפים של האניס, שמהם ביקשו לייצר כחלוף הדורות את היין והעראק המשמח לבב אנוש בתעשיית המשקאות החלוצית שהקימו בעיר הקודש, מדביקים על הבקבוקים, כמו דגלונים מיסתוריים של כת חשאית, את סיסמתם המסחרית ‘צבי היא לכל הארצות’.

הססמה המסחרית סמל האיילה של הערק של משפחת ג’יניאו המודל למשפחת מאני.באדיבות אלי שי .

וכך היא נשתמרה שם גנוזה בלוגו כמו יין שרוף ישן וככל שמכרו בקבוקים כן שמרו את הסוד כמין כבודה של בת מלך פנימה. בהווייתם הנפשית של הג’יניאוס הראשונים, היה הסוד המשפחתי של יצור המים האלכוהוליים – אותם הנוזלים המכונים בפיהם – ה’מים הבוערים’ –  חלק מאלכימיה עתיקה שהשתלבה באזוטריקה הקבלית.

תווית על בקבוק קוניק שדל משפחת ג’יניאו באדיבות אלי שי .

עד ילדותי עבר הדיבור הנלחש על הנוסחה הזו, כאגדה על נוזל מסתורי רב סגולות שיפתח את מערת הקסמים. רמת האזוטריקה של סוד היין, הייתה גבוהה יותר מזו של הסוד הקבלי, שכן להבדיל מזה הנמסר על-פה ממורה לתלמיד, ניזהר  בכור ג’יניאו מלגלות את הסוד שהיה טורח עליו במעבדתו – אפילו לבנו יעקב. חידת היין נוגעת בעיקרה לפורמולת העארק המיוחד = נוסחת הכוהל + אניס + תבלינים + מים, המוכנסת ל’קלדירה’ – היא דוד הבישול. האנשים האלה חששו ככל הנראה תרתי משמע ובאורח קיומי מסוד הפסוק – ‘נכנס יין יצא סוד’. העארק והאניס, המכונה בספרדית ‘ינסון’, היה אבן האחלמה שלהם. הם השתמשו בו כמשקה חריף באירועים חגיגיים, ביחסם לו סגולות מרפא לשורה של תחלואים גופניים – לכאבי בטן, שן וראש, וכצרי למרי הנפש. יעקב יהושע כותב בספריו על השימוש הרווח בעראק ולדבריו הבקבוק לא מש מכל בית, שכן “בעצם היותו היה בו מן המרגיע” (יעקב יהושע – ‘ילדות בירושלים הישנה’ –  הבית והרחוב, 115, ‘שכונות בירושלים הישנה’, 151).(צירוף של מימד קמיעי-סגולתי ונוזל פלאי – ניכר עד היום באמונות עממיות המייחסות כוח מיוחד למים, לשמן, או למשקה אלכוהלי שזכו לברכתו של צדיק).

המהדורה האיטלקית של “מר מאני”

צאצאיהם של האבות המייסדים לבית ג’ינאו בארץ הקודש נקלעו למצוקת השנים הרזות של השלטון העות’מאני ואחדים מהם היגרו לברזיל, כממשיכים לחפש בה שבטים אבודים, אך נתקעים בכף הקלע במרחק תשעת פסוקים בין שני האיזכורים הכמעט זהים למותג המסחרי שבחרו לעיסקי היין שלהם; רגלם האחת עומדת בפסוק ט’ של יחזקאל פרק כ (“הוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת“) ורגלם השנייה חסומה בגדר פסוק טו באותו הפרק (“במדבר בִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצות“). כמו יוסף מאני של השיחה האחרונה החודר אל מיטות ישמעאליות בעיר העתיקה בירושלים, מבקש להעיר את הערבים לעבריותם השכוחה כאילו היו שבט ילידי מסתערבי גנוז ורדום שאבד במערה בסביבות פקיעין, וכמו אגון של השיחה השנייה המחפש אחר הסימן היהודי ברחם הכחולה של כרתים, חיפשו הג’יניאוס את אחיהם האבודים שהספן בן גנואה התקשה למצאם בעולם החדש.

דורות הרבה לאחר פרשת קולמובוס נשתדכו משפחות ג’יניאו ויהושע אחר שמייסדי הענף הארץ-ישראלי החדש של המשפחות עלו לארץ הקודש אליה באו מקהילת שאלוניקי – בירתה של היהדות הספרדית העות’מאנית. אז כבר נשתכחה מהן אותה מסורת עלומה על דבר עברן האיטלקי, המוביל  – במקרה של יהושע – אל חבל קלבריה ואל חיים ויטאל תלמיד האר”י ששם משפחתו קאלאבריס, על שם אותו חבל באיטליה ובמקרה של ג’יניאו – אל גנואה ואל אותה שמועה עתיקה על אודות התקשורתם החשאית עם הספן הנודע מגלה העולם החדש. מאחורי המסע הנועז, שהביא לגילוי היבשת, זה מסע התגליות המפליג לדרכו על רקע גזרת הגירוש, הושחלו ציפיות נואשות לגילוי עשרת השבטים האבודים בארצות הים, שהופעתם מאי-שם, מעבר לגבול העולם הנודע, במשחתות נושאות דגלים עבריים עתיקים, אמורה הייתה להביא רווח והצלה ליהודים הנרדפים באכזריות יתירה לעת ההיא.

בכור שלום ג’ינאו מאבות משפחת ג’ינאו ומודל לדמות “מר מאני” באדיבות אלי שי

מיתוס הישועה בתורת הסוד היהודית כרוך כידוע בגילוי סודות ובמציאת אוצרות נעלמים, ועוד יותר מכך באיתור שבטי ישראל האבודים, שהופעתם אמורה לבשר על בוא הגאולה ואף להוות אקט צבאי מעשי ומכריע לקידומה; צבאות השבטים, העולים פתע ככוח גלובאלי עצום ובלתי נודע, בצורת ארמדות ימיות אדירות שרוחות עזות מנפחות את מפרשיהן, או כחיל פרשים העולה בסערת אבק מן המדבר, אמורים היו להטות את הכף במלחמת הקץ העולמית הקודמת לבוא המלך המשיח והמאפשרת את ביסוס כיתרו כמלך התבל [vii]. השבטים הגנוזים, שהאנוסים והמגורשים חלמו על הופעתם, אמורים היו לתפקד כסמל, אך גם ככלי, כאות וכזרז להופעת הישועה.

דומה כי הן פרטי ההווי הקשורים במשפחות ספרדיות וותיקות מעין אלו, כפי שהשתקפו והשתמרו בספריו של יעקב יהושע, והן התבנית ההיסטורית הכורכת את ההיעלמות הכפולה כמין דיספארסיון חזק ומיסתורי של המשפחה והעדה בחיק הקיום האנוסי, התגלגלו באופנים שונים בעיצובו של הרומאן המאני ובמיוחד בשיחה האחרונה שלו. משפחות האנוסים הספרדיות, הכמהות אל הגאולה, עומדות בסימן היעלמות בחיק הדת האחרת והתקווה לישועה שתופע כתוצאה מגילויים של האחים האבודים כמין דמויות נעדרים באגף לחיפוש קרובים של ההיסטוריה. דפוס זה של היעלמות כפולה וציפיית גאולה – ניצב במרכז הרומאן של יהושע, העתיר החל מראשיתו בדמויות נעדרות ונעלמות, דמויות שהיעלמותן מדבקת ומתפשטת כמגפה, ששבות וגורמות להיעלמותם של המחפשים התרים אחריהם. מכיוון אחד נראים המאנים כעתירי שורשים ולפיכך כמעוגנים היטב במסורת משפחתית עתיקה ומפוארת, אך מן העבר השני הם נדמים כחותרים מתוך דחף כפייתי ובלתי מודע אל ההיעלמות (תסביך דומה של שורשים עתיקים בירושלים, לצד תחושת נידחות, דחייה וגלות משפילה ניכר בהתנהלותו של ריבלין ברומאן הכלה). במישור האישי והנפשי אפשר שהדיאלקטיקה המסתמנת כאן קשורה באובדן האישיות הפרטית בחיק המהות המשפחתית הקיבוצית הדחוסה והחונקת, ובצורך להתרחק ממנה בחיק הוויה אחרת עד כדי התחברות בצד הישמעאלי באזור גבול בין-דתי, כפי שמסתמן בגורלם של שני היוסף מאני – גיבורי השיחה השלישית והאחרונה.

במישור עדתי והיסטורי אפשר שהצירוף הטעון של שורשים משפחתיים והיעלמויות כרוך בשתי חוויות מהותיות וטראומתיות שהותירו את חותמן על היהדות הספרדית באימפריה העות’מאנית; הראשונה קשורה באניסות, במעבר לנצרות ובבקשת המקלט בחיק ממלכתו של השולטאן. והשנייה קשורה בכישלונה של בשורת הגאולה השבתאית ובהמרת הגואל וחלק מן המאמינים לדת ישמעאל. שתי חוויות יסוד אלו, העומדות בסימן חציית גבול הזהות הדתית, והמטילות את צלן על המאות ה-16 וה-17, יוצרות מעין חור שחור של אובדן זהות, היבלעות בתוך מהות זרה, מחיקת עקבות והיעלמות. בשפה הפנימית המחתרתית של התודעה העדתית ניתן לדבר עליהן כעל הדיספארסיון החזק, או ההיעלמות מדרגה מתגברת, מחיקת הזהות בחזקה כפולה, הקיום המעורפל, הלא לחלוטין ברור, הנמשך למעשה עד היום והניכר בתגובת ההשתאות של הגר שילה, הישראלית הקיבוצניקית הצעירה, נוכח בני המשפחה המשונה. יתירה מזאת, הירידות הללו אל חיק מעטה הדיספארסיון מעצבות כשני דפוסים חוזרים וארכיטיפיים את תודעתה הפנימית של העדה היהודית-ספרדית ואת אזורי התת-מודע שלה תרתי משמע, את עמדתה הסבילה ואת נטייתה לשוב ולהיעלם עד כדי ביטול עצמה בהדחקה החריפה – ‘בכיוון הנגדי’ המאני, שיש בו התקפי השראה קודחת, לצד הורדת פרופיל דפרסיבית.

האניסות הכפולה היא שמעצבת את המימד המחתרתי ואת תשוקת ההיעלמות הכרונית, והיא שהופכת דמויות כגון גבריאל ארדיטי ושני היוסף מאני לכלל התגלמות כמו-מחתרתית של יהדות פנימית, הניצבת בעמדה דיאלקטית ביחס לקולקטיב היהודי והציוני; מכיוון אחד היא כביכול יהודית יותר בהיותה נוודית ונסתרת, אך מכיוון אחר היא מאיימת על האתוס הקיבוצי ולפיכך מתומרנת לגלות, לפליטות ולעריקה, לחשד בגידה ולהשתמטות, ואף לכתם השתמדות. מצד אחד משה מאני הוא היליד הירושלמי המובהק, מייסד בית היולדות העברי בציון, ממציא ערכת האספקלריות הגניקולוגית לניטרול קללת חווה, שליח עיר הקודש אל הקונגרס הציוני השלישי, אך מצד שני הוא האנטיתיזה לקונגרס בבאזל, רחוק ממהומת העסקנים המזרח והמרכז אירופאית, נבוך מבוייש ונעלב נוכח הרצל, נטול פרוגרמה אידיאולוגית, אחד אפוף צללים שנדחק לפינה ונחבא במסדרון בחדרים אחוריים מאחורי הקלעים של מהומת העסקנים, בין אולם ביליארד למרתף יינות. דורות לאחר מכן יראו אחדים מבני הישוב הספרדי הישן כוותיקים מודחים, כילידים שנדרסו בידי מדינת העולים התזזיתית, כגבריאל ארדיטים ורפאל קלדרונים ומולכואים וגבריאל מאנים שכאלה, לא לחלוטין שייכים, כאילו הוותק הנושן מנטרל אותם, עודפי ההיסטוריה מוציאים אותם לגימלאות, אילנות היוחסין נסרכים אחרים כשובל שמלה בלויה וגלגלי הדורות העתיקים מתהפכים עליהם במין ספירה נגדית שמבטלת את תחושת השייכות שלהם. הילידים הספרדיים כמו התעייפו מהמדינה הישראלית וכל מבוקשם היה כי יניחו להם לעשות אמבטיה לקראת שבת ואחר ללכת לישון בשקט במיטה ישנה ריקה שקיבלו בירושה.

דפוס הגיבור הנעלם מלווה את יהושע בקביעות כמעט לכל אורך יצירתו כמקדם עלילה דראמטי מובהק, המפזר סביבו חידות מרובות נעלמים. הגיבור הנעלם והאובד, זה שאינו נוכח, הנפקד העורק החשוד בבגידה, הנעדר הסדרתי (הנאפף ברזי ה’דיספארסיון’ ב’לשון הפאנטסטיק’ של הרומאן הרב-לשוני), מגיע לשיאו באישיותו האובדנית של יוסף מאני מן השיחה האחרונה. הלה מפתח אידיאה פיקס מוזרה וקודחת בדבר הערבים כשבט יהודי נשכח. מתוך כך הוא נבלע בקרבם כמבשר מעורר וכמשיח תימהוני, אך בשורתו אינה מחוללת גאולה ואף לא הפריה והיא מביאה עליו את מותו (גלגוליו של הגיבור הנעלם ניכרים היטב גם ברומאן הכלה המשחררת, ואף כאן מחוז ההעלמות חופף למחוזות השינה ולאובדן התודעה באותה צלילת מצעים המתרחשת בחיקו של השכן הישמעאלי).  

בני משפחת מאני, ובני המשפחות הספרדיות שמשפחת המחבר נקשרה בהן, שרויים על ציר דומה של נדודים על פני המרכזים הקהילתיים של היהדות באימפריה העות’מאנית במרחקים שבין שאלוניקי לירושלים.

מר מאני, המהדורה הליטאית

המסורת המשפחתית של בית ג’יניאו מייחסת את העלייה לארץ-ישראל לשנת 1840, שאז נוסד הענף הירושלמי בידי יעקב ג’יניאו ממייסדי ישיבת ‘בית יעקב’ בשאלוניקי, המכונה בספר התולדות הזה – ‘הראשון’ [viii]. לאחר שהעמיד תלמידים הרבה בשאלוניקי, עלה בגיל מבוגר, כשהוא נתמך בידי בניו שנותרו ביוון. גלגולי המשפחה בירושלים, משקפים את התפתחות הישוב: מן הרובע היהודי לימין משה, משם לנחלת-שבעה ולרחוב יפו בואך שוק מחנה יהודה.

הרב המקובל – יעקב ג’יניאו עסק בחוכמת הסוד בבית הכנסת בית אל של המקובלים שבעיר-העתיקה. פה בבית-מדרשו של המקובל התימני הנודע – רבי שלום מזרחי שרעבי, נימנה ג’יניאו עם חכמי הסוד. הוא מאוזכר לצידו של הרב בכור ויטאל וחתימתו כזקן רבני ירושלים, מתנוססת במקום השני בכתב ההכתרה של הראשון לציון. בפטירתו בחברון הוספד כאחד מגדולי הדור וכמקובל שלמד “סתרי תורה רזין עלאין חכמת האמת מרבינו האר”י” [ix]. אחד החיבורים ששרדו מספרייתו הקבלית של ג’יניאו הראשון הוא שמונה שערים לר’ חיים ויטאל – תלמידו הראשי של האר”י הקדוש.

‘הראשון’ נחשב למקובל שהתמחותו בסגולות, אכן משנותיו האחרונות בהן התגורר בחברון – נשתמר “בפינקס קטן אחד” נוסחן של סגולות אחדות שרשם “אותו קדוש וטהור”. סגולתו עבור חשוכי בנים, מתוארת במקורות כך: “בחברון היה נמצא זקן מופלג אחד, בן מאה שנים, מפורסם בשער בת רבים – יעקב ג’יניו הספרדי מסאלוניק והוא אמר… שיקח עליו תיכף ומיד לאחד מלמד דרדקי… ויקח מידו שכר לימודי… ולא יעבור השנה עד שאם ירצה השם שתיפקד בבן זכר” (גליקמן – ‘שלושה דורות בירושלים’, 23).

לו הייתה סגולה בדוקה ומנוסה זו נקוטה בידיו של אברהם מאני בשיחה האחרונה אפשר כי ניתן היה למנוע אי אלו מעשים נוראים הקשורים בעכבות הזיווג ובמצוקת הפריון של בנו וכלתו [x].

סמל מסחרי של המשפחה עם הכתובת המעניינת ‘צבי היא לכל הארצות'” באדיבות אלי שי .

בין הדמויות המרתקות בדור מייסדי היין של משפחת ג’יניאו, התבלטה שרה – רעייתו של דוד, מי שמופיעה בזיכרונותיו של יעקב יהושע כאשת חיל חובבת תכשיטים, תחרה ושביסים, הבקיאה בעל-פה בחמש מגילות. שרה הקפידה על מעמדה כגבירה ספרדייה מכובדה וכשנכדה מאיר – לימים עו”ד הירושלמי – מאיר חי ג’יניאו – הלך לתלמוד התורה של הספרדים, ערכה לכבודו מפגן ניצחון, המתואר בחיוניות רבה ובכישרון ספרותי בספרו של י. יהושע: “בבוקר אותו יום כינסה את… משפחתה וצעדה בראשם בתהלוכה כשהיא לבושה ‘טרכה’ – שביס לבן שכיסה את ראשה וכתפיה ופניה מקושטות בעדיים. לידה צעד נער בן שש לבוש ב’בלוזה’ – מעיל קטן… ועל ראשו ‘טאקיקה’ כיפה עשויה בד… תהלוכה זו עברה דרך ה’קנטרה די ג’יניאו’ – הקימרון של ג’יניאו (מקום שבו היתה חנות היין הגדולה…) חלפה על פני בית הכנסת… בן-זכאי… בראשה צעדו המנגנים מחזיק בכינור ומכה בתוף. תושבי הבתים… הסתכלו בתהלוכה משונה זו ונשאו ברכה לעבר מרת שרה די ג’יניאו כי תזכה לחנך את נכדה ולגדלו לתורה… מרת שרה… קיבלה את הברכות בהרמת יד אל מצחה (תימנה) בדומה למפקד צבא הנכנס לעיר… בהכירה בערך עצמה (‘קונטיסימנטו’), צעדה עקב בצד אגודל ופיזרה חיוכים לכל עבר” [xi].

גלגולה הספרותי של אותה סצינת התהלוכה המרהיבה לכבודו של הנכד, מופיע בשיחה החמישית של הרומאן המאני והמעיין יכול להתרשם באיזו קלילות עובר אברהם יהושע את הגבולות המפרידים בין רמת הבדיון של הרומאן – לאוצר הזיכרונות העדתיים וההיסטוריים של אביו. התמונה שנשתמרה בזיכרונותיו של האב, מוחיית מחדש בשעה שבנו – הסופר א.ב. יהושע – מתאר את טקס פדיון הבן של הקטן – זה משה הנערך בבית הכנסת של רבן יוחנן בן-זכאי: “והלבישה תמרה את ליטל מוזס בבלוזה מקטיפה כחולה, ונתנו על ראשו ‘טאקאיקה’ אדומה, ובא הרב וידאל סורנאגה למול ולברך, ושרו לו החזנים… וואלירו ואשתו דוצ’ה המטירו על הכל סוכריות וכעכים” (מאני, 297). עיניינם של פרטי הלבוש של הפעוט שאמו תמרה טורחת על הכנתם ניזכר כחלק מפרטי ההווי הביתי של אברהם מאני וכלתו, המקיימים אורח חיים מסורתי ומעין חיי אישות סדורים גם לאחר גילוי העריות שביצעו “ומציעה את המיטות… ורוקמת בחוט אדום את הבלוזה ואת הטאקאיקה למאני הקטן” (338). בכך מצטרפים הבלוזה והטאקאיקה אל אוצר הבגדים שהם מעין ריליקות, שהארומה המשפחתית המאנית אצורה בהם ובכלל זה השינל, המעיל, פרוות השועלים, האדרת. דומה כי לא זו בלבד שיהושע נדרש בכתיבתו של מר מאני לעיון נמרץ ומושרה בכתבי אביו, אלא שראה בכך מעין אפשרות חוזרת לדיאלוג יצירתי מחודש עם האב המת המאפשר להחיותו ולהנציחו במרתפים נחבאים שבין השורות [xii]. 

“מר מאני” מהדורה ספרדית

[i]  על בעיית הזהות של בני העדה הספרדית כציבור של וותיקים המאבדים את תחושת השייכות, עיין פ’ מורג-טלמון – ‘השתלבותה של עדה ותיקה בחברת מהגרים; העדה הספרדית בישראל’, חיבור לדוקטורט, האוניברסיטה העברית, תש”ם.

[ii]  ועיין בין היתר יעקב יהושע – ‘בין מסורת להווי; במשכנות הספרדים בירושלים’. על דמותו של יעקב יהושע כמתעד הווי עדתי וכמספר, ראה בספרה של תמר אלכסנדר – ‘מעשה אהוב וחצי’, עמ’ 35, 135.

[iii]  הסיפור על החנות וכתובת האבן המחוקה נזכר בהקשרים שונים. וראה למשל;  אלי שי – ‘בעקבות הזיכרון הספרדי’, כל העיר 29.6.1990, תמר אלכסנדר – ‘מעשה אהוב וחצי’ ,עמ’ 462.

[iv] ועיין מורג-טלמון – ‘משפחות ספרדיות בירושלים במאה ה19-, בתוך שמגר-הנדלמן ובר-יוסף [עורכים], משפחות בישראל, י-ם, תשנ”א, עמ’ 33-49. מן הראוי לציין כי המירקם המיוחד של הרומאן, המשלב בדיון ואילנות משפחה שמתחברים בתולדות הישוב הישן בירושלים ובקורות משפחתו של המחבר, עורר שפע פרשנויות ופענוחים ביחס לזהותן ‘האמיתית’ של הדמויות ברומאן. כך למשל טען האורולוג הפרופ’ משה מני (לשעבר נשיא אוניברסיטת ת”א ומי שהיה מועמד בשעתו לכהונת נשיא המדינה) כי הסופר נטל דמויות בנות משפחתו ובתוספת “טישטושים גיאוגרפיים” והוספת האות א’ לשם המשפחה יצר את הבדיון הספרותי. משפחות מני ויהושע נקשרו בציר המוביל אל רפאל אופלטקה, כלומר אל הרכיב האשכנזי במשפחתו של אבי הסופר. השם מני הוא ראשי תיבות של ‘מנצר ישי’ ומכאן רמיזה אפשרית לשמץ יחוס משיחי מסוים. המשפחה עלתה לארץ ישראל בשנת 1848 ואחר שהתבלטה ברבנות ובקבלה בחברון עברה ברבות הדורות למקצועות חופשיים ולרפואה. הגם שיהושע אישר את הקשר המשפחתי הרחוק ואת המסורות הנוגעות לנקודות המשיק שבין משפחתו ומשפחות מני ואופלטקה שעברו לו דרך אביו, הכחיש בתוקף את טענתו של משה מני. ועיין רמי רוזן-  ‘אתה יכול לכתוב פשוט פראנק’, מוסף הארץ 23.1.98 עמ’ 60.

[v] להתוודעות אל מראה המקום העדתי והירושלמי, עיין עוד י’ אלעזר – ‘חצרות בירושלים העתיקה’, י-ם 1975.

[vi] יוסל בירשטיין – אל תקרא לי איוב, עמ’ 24

[vii] על תולדות משפחת ג’יניאו, ראה במחקרו המאלף של אוהד ג’יניו על ‘משפחת ג’יניאו ותעשיית היין בירושלים’ וכן; פרץ – ‘מירושלים לארגון’ ותמר אלכסנדר – ‘מעשה אהוב וחצי’, עמ’ 82.

[viii] ועיין עליו ועל המסורות המשפחתיות של בית ג’יניאו בספרה של תמר אלכסנדר – ‘מעשה אהוב וחצי’, עמ’ 82.

[ix] ע”פ ההספד שנשא לכבודו ר’ אברהם מנשה, מובא בספר ש”ס משמעון, ירושלים, 1905, דרוש ד’.

[x] גליקמן – ‘שלושה דורות בירושלים’, 23.

[xi] י. יהושע – ‘ילדות בירושלים הישנה’: ‘חכמים בירושלים הישנה’, 48. יעקב יהושע שב ונדרש לתיאורם של בני המשפחה ושל אתרים הקשורים בה ועיין למשל רשימתו על המסעדות של ג’יניאו וחסון בעיר העתיקה, ב’ירושלים הישנה בעין ובלב’, עמ’ 209. על מאיר ג’יניאו עיין עוד בספרה של תמר אלכסנדר – ‘מעשה אהוב וחצי’ עמ’ 82, 465 ותודתי למחברת על שהעניקה לי את ספרה.

[xii] ועיין רשימת ההספד שלו בפתח ספרו של יעקב יהושע – ‘ירושלים הישנה’. כמדומה כי מעורבותו הנפשית של יהושע הבן בכתבי אביו ובעולמו הרוחני התחזקה לאחר פטירתו של יעקב. מתוך כך חש הסופר בצורך לשוב ולעיין בכתבי אביו שאפשר כי הזניחם בחייו ואף לתרום להבאת חלקים נוספים מעזבונו של יעקב שנותרו במגרותיו אל בית הדפוס.

[xiii] ועיין על תמר ג’יניאו כמקור לסיפורים המהלכים במשפחה, בספרה של תמר אלכסנדר – ‘מעשה אהוב וחצי’, עמ’ 94.

[xiv] למסורות סיפוריות ירושלמיות על דמויות הרבנים לבית הדאיה, ראה בספרה של תמר אלכסנדר – ‘מעשה אהוב וחצי’, עמ’ 133-5.

[xv] ועל פי התאריך העברי החביב על הדורות הללו יותר 5573-5641 לבריאת העולם.

[xvi] דן – ‘הסיפור החסידי’, 19.

[xvii] ראה: ס’ ‘מנחת יהודה’ ליהודה פתייה וכן: יורם בילו –  ‘ללא מיצרים – חייו ומותו של רבי יעקב ואזנה’. על דמותו של פתייה ראה עוד בספרה של תמר אלכסנדר – ‘מעשה אהוב וחצי’, עמ’ 432-3.

[xviii]  להתוודעות נוספת אל הווי זה עיין ש’ אנג’ל-מלאכי – ‘בטרם ראשית; מסיפורי ירושלים’, י-ם 1977 וכן הנ”ל ‘חיי ירושלים; מסיפורי העיר’, י-ם 1987.

קיראו עוד

את חלק א’ של המאמר קראו כאן

ואת חלק ג׳ כאן

קיראו את הסיפור השלישי של “מר מאני” בגירסתו המקורית ב”יקום תרבות”

“דוקטור מאני “-קרקוב 1899 -הסיפור הרביעי כפי שפורסם לראשונה ב”מאזניים “

קיראו על א.ב. יהושע בלקסיקון הספרות העברית

א.ב.יהושע

א.ב.יהושע. מאת Arielinson – נוצר על ידי מעלה היצירה. נלקח מוייקפדיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 × שתיים =