גוסטב דורה - בתו של יפתח יוצאת לקדם את פני אביה. https://www.wikiart.org/en/gustave-dore/jephthah-s-daughter-comes-to-meet-her-father/
גוסטב דורה – בתו של יפתח יוצאת לקדם את פני אביה. https://www.wikiart.org/en/gustave-dore/jephthah-s-daughter-comes-to-meet-her-father/

אמנם גדלתי במשפחה שבה ההורים קראו כל חייהם בתנ”ך היהודי, אך בילדותי ובנעוריי לא יצא לי לפתוח את ספר הספרים ולו פעם אחת. הוריי לא כפו זאת עלי, בבית ספר הסובייטי הזכירו את התנ”ך רק בהקשר שלילי, כטקסט מזיק לחינוך האתאיסטי הטהור. בחוצות העיר היו תלויות כרזות עם הסיסמה: “דת היא אופיום להמונים”. כל זה לא עודד לחפש ולקרוא את הספר.

עם נפילת מסך הברזל עליתי ארצה ומיד בכל מקום – בבית הכנסת, בתוכניות רדיו, בטלוויזיה, בעיתונים – נחשפתי לסיפורי התנ”ך. אז התברר לי שרוב הדמויות והסיפורים המרכזיים מהספר מוכרים לי, למרות שאת התנ”ך עצמו כאמור לא קראתי. הכיצד? מהידע הכללי, מהספרים הקלסיים אותם בלעתי בילדותי ובנעוריי. ידוע שהציירים של ימי הביניים והרנסנס יצרו לא מעט ציורים המהווים אילוסטרציה לתנ”ך. כולנו אוהבים את יצירות המופת של רמברנדט, רובנס, טיציאן, ורבים אחרים. רשימה חלקית: “הגירוש מגן עדן”, “רציחתו של הבל בידי קין”, “בניית התיבה על ידי נוח”, “עקדת יצחק”, “קריעת ים סוף”, “בנות לוט”, ועוד. במוזיאון ראלי בקיסריה יש אולם שלם בו מוצגים ציורים מסוג זה. ואולם, על השתקפותו של התנ”ך בספרות הקלאסית העולמית מדברים פחות. על כן החלטתי לשפוך קצת אור על הנושא. כשאני פוגש אזכור של התנ”ך ברומן צרפתי, אנגלי, ספרדי, או גרמני, אני מתאר לעצמי מה מרגיש הקורא הישראלי, כאשר בנוף של הטקסט הזר לגמרי הוא נתקל פתאום בשמות ובסיפורים המוכרים לו היטב מילדותו, משיעורי התנ”ך.

ג’יימס ברקליי ואוריה החיתי

סיפורי התנ”ך שזורים פה ושם בספרים של גדולי היוצרים של העולם, בשלל סוגות. דוגמה בולטת אחת אפשר להביא מסיפורו של ארתור קונן דויל הבריטי, “הגיבן”. זה סיפור העלילה: בעיירה קטנה באנגליה התגלע ריב בין אישה בת 50 בשם ננסי ברקליי לבעלה, הקולונל ג’יימס ברקליי, לו נישאה לפני 30 שנה. בבוקר מצאו אותה בני הבית בלי הכרה על הרצפה, ובעלה שוכב לידה ללא רוח חיים עם פצע קטלני בראשו. מה קרה? מה התרחש כאן? האישה, שהתאוששה בינתיים, לא רצתה לדבר ולא שיתפה פעולה. המשרתים סיפרו לחוקרים ששמעו את הגברת צועקת במהלך הריב מספר פעמים את השם דוד. חיפשה המשטרה בעיירה אדם בשם זה כחשוד ולא מצאה. לתמונה נכנס הבלש הפרטי שרלוק הולמס, ומן הסתם פתר את החידה. מתברר שלפני 30 שנה, בהודו הרחוקה, שלח ג’יימס ברקליי, אז קצין זוטר וצעיר, להרג ודאי את פקודו הנרי ווד, ארוסה של ננסי, וזאת בכוונה תחילה. אחרי שהנרי לא חזר מהמשימה נשא ג’יימס את ננסי לאשה. אלא שהנרי לא נהרג, רק נפל בשבי, ועבר עינויים קשים. הוא הצליח לברוח, וגילה את מזימתו של הקצין. הוא הגיע לעיירה, מצא את ננסי אהובתו וסיפר לה הכול. בזמן שהיא הטיחה בבעלה את ההאשמות, הגיע גם הנרי לביתם. הקולונל ראה אותו, נבהל, נפל וספג מכה קטלנית בראשו. אין עבירה, תיק סגור. חברו של הבלש הפרטי הולמס, ווטסון החביב, שואל: “אבל למה האישה הזכירה איזשהו איש בשם דוד, אותו המשטרה טרם מצאה?”. עונה לו שרלוק: “היא השוותה את מעשהו של בעלה למעשה של דוד המלך, אשר שלח את אוריה החיתי למוות ודאי כדי לזכות באשתו”. המו”לים בברית המועצות ידעו היטב שלקוראים שלהם אין מושג בטקסטים תנ”כיים. בכל פעם שהייתה ביצירה כלשהי הפניה לתנ”ך, הם הסבירו בהערות שוליים בתחתית העמוד או בסוף הספר באריכות במה מדובר. על כן כבר כנער, בלי לפתוח ספר תנ”ך, ידעתי את סיפורם של דוד המלך ובת שבע היפהפייה. מאוחר יותר נתקלתי בהפניה לסיפור התנ”כי הזה בספרו של הסופר הרוסי מהמאה ה-19, ניקולאי לסקוב, וכבר לא נדרשתי להיעזר בהסברים והערות. בנובלה “מזל בשתי קומות”, מספר לסקוב על יזם אמיד בשם דובוב, אשר שולח את הפועל השכיר שלו יוחים חרקו לסידורים בעיר רחוקה, ובעצמו מגיע לביתו ומחזר אחרי אשתו של אותו פועל, צעירה נחשקת בשם יפרוסיניה נאומובנה. בספר נכתב, בתרגום שלי: “ואמר דובוב לה כל אותן המילים שמימי דוד המלך בסתר מאוריים החתיים אומרים לבנות שבע היפיפיות; אלא שהפעם המילים הריקות חוזקו בעזרת הדברים שלא היו מוכרים בתקופת המקרא: חריט מקושט במרגליות מלא מטבעות זהב”. כאמור, לא היה לי צורך לקרוא הסבר לקטע זה, אבל הוא היה שם: “לפי האגדה התנ”כית, דוד המלך חמד לשאת לאישה את בת שבע, ולמטרה זאת שלח את בעלה אוריה החתי לחזית עם פקודה חשאית להטיל עליו משימה מסוכנת כדי שייהרג. תנ”ך, מלכים ב'”.

המלט ובת יפתח, הסוחר שיילוק ויעקב אבינו

על הנדר שנדר יפתח הגלעדי וגורלה המר של בתו עלומת השם למדתי בראשונה לא מספר שופטים, אלא מהערת השוליים לקטע ב”המלט” מאת שייקספיר. המלט פונה לפולוניוס, השר הבכיר והערמומי, אשר לא בוחל בשום אמצעי כדי להגיע למטרתו. מערכה ב’, התרגום של דורי פרנס.

המלט: הו יפתח שופט ישראל, איזה אוצר היה לך!

פולוניוס: איזה אוצר היה לו, מעלתך?

המלט: איזה? בת אחת יפה ותו לא, שהוא אהב אותה כל-כולו.

פולוניוס (הצידה): עדיין על הבת שלי.

המלט: אני לא צודק, יפתח זקן?

פולוניוס: אם אתה קורא לי יפתח, מעלתך, לי יש בת שאני אוהב כל-כולי.

המלט: לא, זה לאו דווקא הולך ככה.

פולוניוס: אז איך זה הולך, מעלתך?

המלט: ככה – אלוהים רצה, וזה מה שיצא. אחרי זה, אתה יודע, קרה המקרה כפי שאירע כנראה.

הסיפור על בת יפתח הגלעדי נגע לליבם של לא מעט יוצרים. כתבו עליה ליאון פויכטוונגר ודנטה אליגיירי. ג’ורג’ גורדון ביירון הקדיש לה פואמה שלמה בשם “בת יפתח”.

עוד דוגמה מבית היוצר של שייקספיר. לא מזמן, לפני הקורונה, הוזמנתי על ידי התיאטרון הלאומי “הבימה” להצגה חדשה על פי “הסוחר מוונציה”. יש במחזה קטע בו שיילוק, היהודי המלווה בריבית, מצדיק את כשרותו של מקצועו. מערכה ראשונה, תרגום: דורי פרנס.

שיילוק: אבל שמע-נא – נדמה לי אמרת, אתה לא לווה ולא מלווה עם ריביות.

אנטוניו: זה חוק אצלי.

שיילוק: כשיעקב שמר על צאן הדוד שלו לָבָן…

אנטוניו: ומה אתו, אה? הוא לקח ריבית?

שיילוק: לא, לא לקח ריבית – לא בדיוק, מה שתגיד, ריבית לשמה. שים לב מה יעקב עשה שם. כשלבן והוא הסכימו שכל שֶה עם טלאי או נקודות יהיה שְכר יעקב, והכבשות המיוחמות, כי סוף הסתיו היה, פנו לָאיילים, אז בשעה שמשריצֵי הצמר הזיעו בעבודת הפּרוּ-ורבו, רועה הצאן המחוכם קילף לו כל מיני מקלות, תקע אותם מול הנקבות המיוחמות כשהן עושות את מעשה הטבע, וכשבא זמנן ללדת הן ילדו צאן ססגוני, כולו של יעקב. מתכון להצלחה, והוא בורך. ורווח הוא ברכה, אם לא גונבים.

אנטוניו: בשביל סיכון כזה, אדון, יעקב עבד, ולא כוחו שלו השיג לו הצלחה, אלא יד השמיים. כל זה שורבב כדי להצדיק ריבית? או שהכסף וזהב שלך הם איל וכבשה?

שיילוק: קשה לומר. הם מתרבים אצלי באותה זריזות.

אנטוניו: שים לב, באסאניו – השד יודע לצטט תנ”ך כשזה מועיל לו.

כשקראתי את המחזה עוד בברית המועצות, מצאתי בעמוד זה הערה המספרת את הסיפור על התרגיל הגנטי לכאורה, שאותו הישראלים מכירים היטב מפרשת ויצא, בראשית פרק כ”ט.

ניקולאי גנדיץ’ ועגל הזהב

המשורר הלאומי הרוסי אלכסנדר פושקין סיפר לי על קבלת הפנים אשר חיכתה למשה רבנו אחרי שהלה ירד לעם מהר סיני עם לוחות הברית בידיו. בפואמה קצרה ומפרגנת מברך פושקין את הסופר הרוסי בן זמנו ניקולאי גנדיץ’ על סיום עבודתו רבת השנים: תרגום לשפה הרוסית של “האיליאדה” מאת הומרוס. גנדיץ’, לדברי פושקין, ירד ממגדל השן שלו לעם כשקרן עור פניו, ו”איליאדה” בשפה הרוסית בידיו, ומצא את עמו שקוע בנשפי הוללות, סוגד לעגל הזהב, עסוק בענייניי החול. אך כדי להבדילו ממשה התנ”כי, מסיים פושקין את הפואמה שלו ומשבח את גנדיץ’: “אתה לא כעסת, התייחסת אלינו בהבנה ובענווה והענקת לנו את היצירה שלך”.

מהפרשנות לפואמה הזאת למדתי על מעמד הר סיני, על כריתת הברית, על עור פניו של משה שקרן, על עגל הזהב, על כעסו של משה, וכל מה שמכיר כל ילד ישראלי מן התנ”ך עצמו. את הפסוק “ברוב חכמה רוב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב” (קהלת, פרק א’) ידעתי מנעוריי, מספר השירים של המשורר הסובייטי ניקולאי זבולוצקי. וכך כתב, בתרגום שלי: “ברוב דעת רוב העצב,/ כמאמר כותב הקהלת,/ איני נמנה עם חכמי הדור/ אך מדוע מרחם על העולם ועל בני אדם?”. 

אצל המשוררת מרינה צבטאייבה אני קורא: “מאיוב האל רצה ללוות כסף?”. מהפרשנות אני לומד מי היה איוב, מה היה גורלו, ומדוע טרגי ודרמטי כל-כך להניח שדווקא אליו יפנה בורא העולם כדי ללוות כסף.

אזכורי התנ”ך ביריד ההבלים

מתוך ספר אחד בלבד, הרומן של הסופר הבריטי מהמאה ה-19 ויליאם מייקפיס תאקרי, ששמו הסימבולי “יריד ההבלים”, ניתן להבין איזה מקור נדיב היה ספר התנ”ך היהודי ליוצרים אירופאיים של אותה התקופה. ב”יריד ההבלים” אתה נתקל לעיתים קרובות באזכורים, הקבלות, והפניות לספר האדיר הזה. הערות השוליים של המו”ל מפנות אל המיתולוגיה היוונית, ולצד זה הסברים רבים לקטעים המאזכרים את התנ”ך. במקום אחד משווה תאקריי את הגיבור שלו לשמשון ששוכב לרגלי דלילה, ואני לומד על שמשון, על גבורתו וחולשותיו, ועל מעשיה של דלילה. במקום אחר מזכיר תאקריי את פוטיפר, שר הטבחים. הפרשן מסביר לי ש”זה אזרח מצרי לו מכרו את יוסף, וכי אשתו החמדנית של פוטיפר ניסתה ללא הצלחה לפתות את יוסף הצדיק, העלילה עליו, והוא נזרק לכלא”. אחת הגיבורות מזכירה לתאקריי את “אסתר אשר כרעה ברך לפני אחשוורוש”. הפרשן מסביר לי מי זאת אסתר, מיהו אחשוורוש, למה כרעה ברך, ואיך הצילה את בני עמה. בשלושה משפטים – כל מגילת אסתר. בפרק הרביעי של הספר נוזף הגיבור סדלי בבנו, המתנהג בשחצנות ולובש בגדים צבעוניים. “כנראה הוא רוצה לעלות על יוסף”, מתרגז האב. ושוב מסבירים לנו, הקוראים, מי היה יוסף הצדיק, מה היו תכונותיו, ואיזה כתונת פסים הוא לבש. בפרק החמישי קורא ילד בשם דובין תיגר על תלמיד גדול וחזק ממנו בהרבה: “תתארו לעצמכם את גוליית כאשר דוד הקטן יצא נגדו לדו-קרב”. בפרק ה-12 מזכיר תאקריי את המלך שלמה ומלכת שבא, כדי לתאר את אושרה של אחת הדמויות. בפרק ה-24 מוריד הגיבור מן המדף ספר תנ”ך “בכריכה אדומה עם ציור של אברהם המוביל לעקדה את בנו יצחק”. הפרשן מסביר שלסיפור היה סוף טוב. בפרק ה-31 נכתב: “הרי מימי שלמה המלך היו נשים שסובבו את ראשם של גברים פיקחים בהרבה מג’וז התמים”. המשפט מלווה בהסבר מי היה אותו שלמה המלך. בפרק ה-45 נכתב על היחסים בין הגיבור רודון לאשתו רבקה: “הוא הפך לעצלן ללא יוזמה, מפויס וכנוע. דלילה גזלה ממנו את החופש, גזרה את שיערו. הוא השמין, הפך לאיש חסר עמוד שדרה”. הספר “יריד ההבלים” מסתיים – איך לא? – בציטוט מקהלת: “הכול הבל הבלים, הכול הבל הבלים. מי מאיתנו מאושר בעולם הזה? מי מקבל את מה שחלם עליו?”. הנה, גיליתי כה הרבה מרומן אחד.

שלושה מוסקטרים ויהודה המכבי

במאה ה-19 לא יכול היה אף סופר בעל שיעור קומה להתעלם מהברית הישנה (שכוללת בגרסה הנוצרית גם כמה מהספרים החיצוניים). הבה נחצה יחד את תעלת למאנש, ונפתח את הספרים של המחבר הצרפתי המבריק אלכסנדר דיומא האב. בספרו “שלושת המוסקטרים”, בפרק “המחקר של אראמיס”, נכתב: “באותו הערב הוא תרגם את הקטע הקשור למעשה הגבורה של יהודית”. קראתי את “שלושת המוסקטרים” כנער, ומהערת השוליים לקטע זה למדתי לראשונה על קיומו של ספר יהודית, על הולופרנס, שר הצבא האשורי של נבוכדנצר, ועל מעשיה של האישה הנעלה הזאת. בפרק “הבריחה” בספר “שלושת המוסקטרים”, הגיבורה מיליידי דה וינטר היפהפייה והערמומית משדלת את הקצין האנגלי פלטון לרצוח את הדוכס מבקינגהאם, ומעודדת אותו במילים אלו: “הו, פלטון, הנך גדול כיהודה המכבי! אם תמות – אמות איתך!”. ליד המשפט, כמובן, כוכבית קטנה בסוגריים, ובתחתית העמוד – הסבר: מי היו המכבים, מהי גדולתו של יהודה, מתי זה קרה, מול מי לחמו, ואפילו צוינה השנה בה יהודה המכבי נהרג בקרב (160 לפה”ס). כשד’ארטניאן, הגיבור הראשי, נתקל בראשונה בשלושת המוסקטרים, אטוס נראה לו כגיבור היווני אכילס, פורטוס כיווני אייקס, ואילו אראמיס הוא בעיניו יוסף הצדיק.

להשכלתי התורנית תרם רבות גם הרומן המפורסם השני של אלכסנדר דיומא האב, “הרוזן ממונטה כריסטו”. בחלק הרביעי, בפרק “תוכניות הנישואים”, הרוזן פועל לגרום לפשיטת הרגל של יריבו, הברון דנגלאר. הברון מתרברב: “כדי להפיל אותי כלכלית צריכות ליפול שלוש ממשלות בשלוש מדינות”. הרוזן משיב: “היו דברים מעולם”. הברון ממשיך: “וצריכות גם כמה שנות בצורת רצופות”. כאן הרוזן מזכיר לאיל ההון את שבע הפרות הרזות אשר בלעו את שבע הפרות השמנות. כך למדתי עוד קטע מרתק מהרפתקאות יוסף הצדיק במצרים. את אשתו של הברון דנגלאר מתאר המחבר כאשה המזכירה את שתי הנשים האמיצות יהודית ודלילה. הפעם לא הצטרכתי לקרוא את ההערות כדי להבין במי מדובר. מקסימיליאן מורל, הגיבור הצעיר באותו ספר, נושא תפילת הודיה על הצלתו של אביו הזקן, שבגלל חובות התכוון לשים קץ לחייו, ומסביר לבני משפחתו: “אלוהים הציל את אבינו, כפי שהוא מנע מאברהם להקריב את בנו יצחק. כמו לאברהם, הוא שלח גם לנו את המלאך שיעצור את המוות ברגע האחרון”. כך למדתי על סיפור עקדת יצחק.

אשת לוט בנמל התעופה

שלא ייווצר הרושם שמדובר רק בספרים מן המאה ה-19 ולפניה. הנה דוגמאות מהספר הפופולרי במאה ה-20, “נמל תעופה” (1968), מאת ארתור היילי. הגיבורה נטלי קוראת בעיתון שהמדענים הצליחו להוליד עובר מזרע קפוא, ומגיבה בבדיחות הדעת: “לו נֹח היה מכיר את השיטה – התיבה שלו יכולה הייתה להיות קטנה בהרבה”. בהמשך אותו ספר, מסיים עורך הדין פרימנטל את נאומו המלהיב ופונה לקהל בקריאה לקום וללכת אחריו, תוך שהוא מושיט את ידו: “כמו משה של תקופתנו, התקופה של מטוסים סילוניים”. ובהמשך, גיבור בשם פטרוני, המנהל את עבודות ההצלה בשדה תעופה, מעיר לאחד העובדים שמתעצל: “אם תמשיך לעמוד שם בלי מעש, הקור הנוראי הזה יהפוך אותך לאשת לוט”.

איוואן האיום ו”ישראל”

אסיים בקטע שהפתיע אותי במיוחד בזמנו. כסטודנט באקדמיה לספרות על שם מקסים גורקי קראתי את ההתכתבות של הצאר הרוסי איוואן האיום מן המאה ה-16, עם הדוכס הרוסי הגולה והמורד אנדריי קורבסקי. במכתבו הראשון מפולין השכנה לאדונו לשעבר מטיח הדוכס האשמות קשות נגד השלטון האכזרי של הצאר, ומוסיף: “מדוע אתה, הצאר, השמדת את גדולי ישראל?”. בהמשך המכתב אנו מבינים שקורבסקי מכנה בכינוי זה את האצולה הרוסית, שרובם נרצחו על ידי הצאר האיום חסר הרחמים. במכתב התשובה הצאר עונה לקורבסקי: “ובנוגע להאשמה שכביכול השמדנו את גדולי ישראל – אזי כותב אתה דברי שקר וכזב”. המונח ‘גדולי ישראל’ נקשר ישירות לתנ”ך. במאה ה-16 ברוסיה הנוצרית היה מקור אחד ממנו היו יכולים הרוסים להכיר את המילה ‘ישראל’ – התנ”ך, ‘הברית הישנה’. באותה תקופה, רוסיה הייתה בתחילת דרכה לאיחוד נסיכויות סלביות, נפרדות ועוינות אחת לשנייה, לממלכה מאוחדת גדולה. איוואן הרביעי (לימים – ‘האיום’) איחד בכוח זרועו את החלקים שעד אז לחמו ביניהם. באותם הזמנים נהגו לכנות את עיר הבירה מוסקבה ‘רומא השלישית’ וגם ‘ישראל’. למוסקבה קראו גם ‘ציון’. איוואן האיום כינה את עצמו ‘מלך ישראל’, את האימפריה שלו – ‘ישראל’, ואת עיר הבירה מוסקבה – ‘ירושלים החדשה’. את הניצחונות הגדולים של הצבא הרוסי בהנהגתו של איוואן האיום כינו היסטוריוני החצר שלו ‘זכייה בירושלים של מעלה’. במרכז הבירה בנו לפי הוראתו של איוואן האיום את קתדרלת וסילי הקדוש, ושמה השני של הכנסייה היה גם כן ‘ירושלים של מעלה’.

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

20 + eight =