לפניכם פרק מהרומן ההיסטורי החדש ויוצא הדופן של פרופסור ראובן בונפיל “חיי יוסף” (הוצאת י.ל. מאגנס ,2020) המספר על חייו של ההיסטוריון היהודי בן המאה ה-16 יוסף הכהן. הכהן היה יוצא דופן בתקופתו, וספרו של פרופ׳ בונפיל הוא יוצא דופן בספרות העברית, בתקופה שבה הוא עוסק, ובהיותו אחד הרומאנים הבודדים שעוסקים בהיסטוריון עברי. פרופסור בונפיל פירסם במהדורות מדעיות את ספריו של יוסף הכהן על על תקופתו, וכעת הוא מדמיין את חייו של האיש עצמו שיצירתו העסיקה אותו במשך שנים רבות.

המערכת

פרק מ-“חיי יוסף”

כריכת ספרו של יוסף הכהן ״ספר דברי הימים״ בעריכת פרופ׳ בונפיל

זיכרון (1550 – 1556)

כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר

וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם

                 קהלת ד, 7

כאשר שמעו על צוו הגירוש, ארגנו אנשי ווֹלְטָאג’וֹ משלחת שהשיגה מן הסינאט אישור לקלוט מחדש את יוסף בעיירה בתור רופא בהסכם, כמו שקלטו אותו בפעם הקודמת. פָּאלוֹמַה ויוסף הסכימו – אם עשר שנים לפני כן הספיקה המשכורת המועטה ששילמו לו לפרנס גם את הילדים, כל שכן הייתה צריכה להספיק בשביל שניהם לבד. הדירה ששכרו בפעם הקודמת הייתה פנויה ובעל הבית הסכים להשכיר להם אותה באותם התנאים. גם עגלון להעברה לא היה קשה למצוא. בנסיבות אחרות, נסיעה כזאת ביום קיץ הייתה אפילו מהנה, אבל במצב של דיכאון כזה שנמצאו בו שום דבר לא יכול היה להקל על המועקה שלהם. יצאו לדרך מוקדם בבוקר ובשעות המוקדמות שלאחר הצהריים הגיעו כבר ליעד. את הנוף הכירו היטב, שום דבר לא נשתנה, שער העיירה שנכנסו דרכו, כיכר השוק, הבניין של מועצת העיר, הכנסייה, המאפיה, המכולת, הבית של האדון סְקוֹרְצָה, בית המרקחת, בית המרזח. בשעה חמה כזאת לא היו אנשים בחוץ אבל כשנשמעו פעמי החמור ורעשי הגלגלים של העגלה לא איחרו להופיע בזה אחר זה בפתחים ולקבל את פניהם בשמחה מהולה בעצב עצור – לגמרי אחרת מאשר בפעם הראשונה, שתים-עשרה שנה לפני כן.

מַארִיאַה הג’ינג’ית הקטנה התבגרה ונישאה לאחד מבני העיירה וכבר חבקה בן בזרועותיה – היא כבר ידעה שֶׁג’וֹז לא היה בין החיים וְשֶׁדּוּלְצָה הייתה נשואה בְּקַאשַׂאל, גם היא אם לילד כמוה. חיבקה חזק את פָּאלוֹמַה בידה החופשית ושאלה בנימוס על שלום דּוּלְצָה והילד שלה, פָּאלוֹמַה ליטפה את ראש התינוק של מַארִיאַה בחיוך מעושה, משתדלת להסתיר את העצב שחנק את גרונה.

איך קוראים לו?

שאלה.               

נִינוֹ, זה קיצור של ג’וֹבַֿאנִינוֹ, ג’וֹבַֿאנִי, על שם הסבא שלו, האבא של מַרְקוֹ, בעלי.

על פתח המאפיה הופיעה ובאה לקראתם לוּצִ’יאָה. מראה פניה וגופה השתנו לגמרי בשנים שחלפו מאז שהתראו בפעם האחרונה: הזקנה קפצה עליה בלי רחמים, מן השיניים שנאלצה לעקור שלוש היו קדמיות וחסרונן כיער את הפרצוף שֶׁפָּאלוֹמַה זכרה ביופיו. כאבי הגב והרגליים אילצו אותה לילך כפופה וצולעת. היא לבשה שחורים, שערותיה היו עטופות במטפחת שחורה, סימן מובהק שהייתה כבר אלמנה. חיבקה את פָּאלוֹמַה חיבוק חזק, רווי עצב מייתר את הצורך בשאלות ובתשובות.

וְרוֹבֵּירְטוֹ? מה שלומו?

שאלה פָּאלוֹמַה

עוד לא התחתן, הוא בסדר, מנהל את המאפיה שלנו. כעת ירד להביא קמח מן התחנה, ישוב לקראת הערב, אני מקווה. מַארִיאַה עוזרת גם היא, את זוכרת שהייתה מומחית ללוש את הבצק!

ענתה לוּצִ’יאָה, בחיוך מעושה גם היא.   

זוכרת, זוכרת

התאמצה פָּאלוֹמַה לשמור על הנימה המחויכת של השיחה.

וּמַרְקוֹ, מה הוא עושה?

הוא פועל בניין, כשמזג האוויר גרוע ולא מתאים לעבודת בניין, גם הוא עוזר קצת במאפיה.

ענתה מַארִיאַה במקום לוּצִ’יאָה.

אחד אחד נפתחו פתחים נוספים סביב הכיכר ודמויות מוכרות, שניכרו בהן סימני המעבר של השנים לא פחות מאשר במראה של לוּצִ’יאָה ושל מַארִיאַה, התקרבו אט אט לקבל את פני הבאים – סימני הזמן ניכרו על פני הנשים יותר מאשר על פני הגברים, על פני סֵירָאפִֿינַה וְאָדֵילִינַה יותר מאשר על פני מַארִיאָנַה וְקוֹנְצֵ’יטִינַה. אבל גם מראה הגברים העיד עליהם שהזדקנו מאד. יוסף, שבעזרת העגלון הוריד את החפצים מן העגלה, נפרד מן העגלון והצטרף לחבורה, לחץ את ידיהם ובירך את כולם לשלום. לא הורגשה שום חגיגיות במפגש הזה בין המכרים הוותיקים, אף על פי שכולם התאמצו להעמיד פני שמחים.

נעזור לכם להעביר את הדברים לדירה

אמר בעל בית המרזח, והרים על גבו את תיבת העץ עם החפצים של יוסף, ואילו יוסף הרים ביחד עם הרוקח את תיבת העץ המגולף של פָּאלוֹמַה. פָּאלוֹמַה חשה ממש מרותקת, בלתי מסוגלת לזוז, אבל לא רצתה להראות את הרגשתה לאחרות והעמידה פנים של מתבוננת מהורהרת בסביבה. מַארִיאָנַה קלטה כנראה את הסערה שהתחוללה בקרבה, הניחה את זרועה על כתפה ובעדינות דחפה אותה לאט לאט לעבר הערימה שנשארה, כאשר בינתיים הגברים חזרו והעמיסו את הדרגשים עם המזרנים ואת תיבת העץ עם הכלים של יוסף. פָּאלוֹמַה נטלה צרור ביד ימין ומַארִיאָנַה צרור אחר ביד שמאל, סֵירָאפִֿינַה וְאָדֵילִינַה לקחו את השרפרפים ואילו קוֹנְצֵ’יטִינַה, שהייתה רגילה לסחוב ארגזים כבדים לבית המרזח, העמיסה על גבה את השולחן. כך תוך דקות ספורות כל הדברים כבר הונחו בדירה, האנשים והנשים השאירו אותם לבד בתוכה וחזרו לבתיהם. השעה הייתה שעת בין הערביים, השעה הכי רגישה מכל שעות היום, שנוסעים רחוקים מבתיהם מתגעגעים אליהם וחשים מועקה מכאיבה בלב – אז פָּאלוֹמַה למראה אותה דירה ריקה, שצחוק ילדיה הדהד בה פעם בשמחה, התפרקה לראשונה בבכי בלתי נשלט, מחבקת בחוזקה את אלוף נעוריה השכול כמותה, דמעותיה נוזלות בלי הרף על צווארו והוא לגמרי חסר אונים מרוב ייאוש. נשארו כך שעה ארוכה עומדים מחובקים עד שמישהו הקיש בדלת.                                 

פָּאלוֹמַה ניגבה את הדמעות ויוסף ניגש לפתוח. היה בעל הדירה שבא לוודא שהכול בסדר ושלא חסר להם שום דבר. אדם טוב ומלא תשומת לב. יוסף הודה לו בחום וגם פָּאלוֹמַה עשתה סימן של תודה מבפנים בחיוך הכי נחמד שהייתה מסוגלת. הביקור החזיר אותם למציאות. יוסף סידר את הדרגשים עם המזרנים במקומם בחדרם ומשך את תיבת העץ המגולף ליד הדרגש של פָּאלוֹמַה. לרגע חשש שהיא תפרוץ שוב בבכי, למראה הריקנות הנוראה שהייתה מתגלה בהדרגה, אבל היא התגברה, פתחה את התיבה והושיטה לו את מנורת השבת, כדי שיתלה אותה במקום שהייתה תלויה בפעם הקודמת בחדר השני והמתלה נמצא עדיין תקוע במקומו בתקרה. ממילא לא היה צריך לחשוב איפה להעמיד את השולחן ואת השרפרפים – הכול חזר למקום שהיה לפני שעזבו, למעט חפצי הילדים שחסרו. שוב נדמה היה שיפרצו שניהם בבכי ושוב בא ביקור נוסף ועצר אותם. חמש הידידות של פָּאלוֹמַה באו להביא כל אחת משהו – לוּצִ’יאָה הביאה כיכר לחם ושתי ביצים, סֵירָאפִֿינַה קצת ירקות ושני בצלים, אָדֵילִינַה קנקן חלב וקצת חמאה, מַארִיאָנַה אסוך שמן זית וצנצנת דבש קטנה, קוֹנְצֵ’יטִינַה צנצנת זיתים שחורים גדולה, מאלה שאנשים נהגו לאכול יחד עם היין או השכר בבית המרזח, וידעה שיוסף אהב במיוחד. מה שהביאו היה מספיק ליותר מיום אחד בשביל שני אנשים. פָּאלוֹמַה הזמינה אותן להיכנס, יוסף ירד להביא שני דליי מים מן השוקת ועד שחזר הן כבר לא היו שם: דחו בנימוס את ההזמנה של פָּאלוֹמַה בנימוק שהיא ויוסף היו בוודאי עייפים מן הנסיעה והיו צריכים לנוח. הלילה ירד לאט בקיץ, תיאבון לא היה להם, בכוח אכלו שתי פרוסות לחם עם זיתים וקצת בצל, המים הקרים ששתו אחרי כל נגיסה קטנה היו הדבר הכי נעים, לא נזקקו להרבה זמן עד שסיימו ובירכו ברכת המזון, יוסף סילק את שתי הצלחות לכיור ושטף אותן, ועוד בשעת דמדומים שכבו על גבם על הדרגשים בעיניים פתוחות, יוסף הניח את ידו על ידה כמו שנהג מאז מותם של יהודה ויצחק, והמתינו לתרדמה, אולי הילדים יבואו להם בחלום. אכן באו, החלום הפך למציאות והשינה ערבה להם כל כך עד שקרני האור הראשונים חדרו מן החלון הפתוח וקולות הציפורים גירשו את החלום והחזירו אותם למציאות.  

הטילו מימיהם בסיר המוסתר מאחורי הווילון, נטלו ידיהם בכיור ובירכו ברכת אשר יצר, פָּאלוֹמַה יצאה לשפוך את הסיר באמת המים שהובילה לנחל, יוסף התעטף בציצית, הניח תפילין והתפלל תפילה חרישית בכיוון ירושלים. פָּאלוֹמַה חזרה והניחה צלחות ומצרכים על השולחן לארוחת בוקר, וכמו בערב הקודם התיישבו זה מול זו, אכלו שתי פרוסות מכיכר הלחם של לוּצִ’יאָה עם החמאה והחלב של אָדֵילִינַה וקצת מן הדבש של מַארִיאָנַה, בירכו ברכת המזון. הפעם פָּאלוֹמַה סילקה את הצלחות ושטפה אותן, הוציאו שני שרפרפים לפתח הבית, ישבו עליהם כשידו של יוסף על ידה של פָּאלוֹמַה, והחלו תוהים – מה יעשו עד הערב? מה יעשו מעתה כל יום בשלב זה של חייהם בְּווֹלְטָאג’וֹ? במה יעסיקו את עצמם? את החולים לטיפול אפשר היה לספור על האצבעות של יד אחת, כל שכן בקיץ, והזמנות לרקמות יקרות ולסבכות אומנותיות, שֶׁפָּאלוֹמַה הייתה מומחית בהפקתן, לא היו בהישג ידן של רוב נשות ווֹלְטָאג’וֹ, כל שכן שפריטים כאלה נועדו לאירועים חברתיים מיוחדים, וגם אירועים כאלה אפשר היה לספור על האצבעות של יד אחת. וחוץ מזה, לא היו צריכים הכנסות נוספות למחייתם.

לפני שעזבו את גֵ’ינוֹבַֿה רכשה פָּאלוֹמַה כמה דוללות כותנה בצבעים יפים. קמה ונכנסה פנימה להביא אחת מהן ובעיניה סימנה ליוסף להרים את ידיו כדי שתסדר אותה כראוי ותוכל למשוך את החוט ולגלגל אותו בכדור שהייתה צריכה לסריגה. יוסף אהב את העיסוק הזה, שגרם לחוש כאילו שניהם ביחד עסקו בדבר אחד, חבל שלא נמשך הרבה זמן. את הכדור שגלגלה הייתה פָּאלוֹמַה מניחה על ברכיה, כשהעסיקה את עצמה בסריגה, ובימים אלה אכן העסיקה את עצמה בסריגה של בגדי קיץ לתינוק של דּוּלְצָה. הסריגה בחוטי הצמר הגסים שטוו נשות ווֹלְטָאג’וֹ בכישור ובפלך מן הגז שביצעו באביב האחרון והתאימה לבגדי חורף הצריכה יותר זמן מזה שהצריכה הסריגה בחוטים העדינים בשביל הקיץ – התינוק היה צריך גם בגדי חורף מתאימים למזג האוויר ההפכפך של קַאשַׂאל, וּפָּאלוֹמַה סרגה גם כאלה. כך העסיקה את עצמה רוב הזמן וכשהיו לה שניים שלושה פריטים מוכנים למשלוח, היה יוסף מחפש מוביל דואר אמין לְקַאשַׂאל ושולח את החבילה עם איגרת ברכה לבתו ולחתנו. אבל במה יכול היה הוא להעסיק את עצמו, כשלא עזר לה בגלגול כדורי החוטים לסריגה?

הזיכרונות מאותה שגרה חדשה שנאלצו להתרגל אליה אז בְּווֹלְטָאג’וֹ עלו גלים גלים, בלא כל סדר, תמונות מפוזרות ומפורדות, תוכפות אחת את השנייה בערבוביה, כל אימת שנתן דעתו על הדבר. נשען על גזע של עץ-ערמון בְּקַסְטֵילֵיטוֹ, תרו עיניו באופק אל עבר אַלֵיסַנְדְרִיאַה, ממש כמו בימים הרחוקים ההם נשען על עץ-ערמון אחר, ליד החומה של ווֹלְטָאג’וֹ, משקיף מעל הנהר אל עבר גֵ’ינוֹבַֿה. הוא אומנם גורש מִגֵ’ינוֹבַֿה אבל התגעגע לעיר, אף על פי שֶׁבְּווֹלְטָאג’וֹ התנהגו אליו טוב מאד, כזה היה מנהגו של עולם, אמר לעצמו, היו בו מגרשים והיו מגורשים, יהודים היו לפעמים יותר פגיעים מאחרים, אבל מצבו של מגורש יהודי לא היה שונה ממצבו של כל מגורש אחר.

בתור רופא, שהיה מסוגל לקרוא ולכתוב וחוץ מזה ידע דברים שרוב בני-אדם לא ידעו בְּווֹלְטָאג’וֹ, מצא במיוחד חן בעיני השר, בעל הטירה. הוא הוזמן לעלות אליו לעתים קרובות, לרוב יחד עם הארצ’יפְרֶטֶה והרוקח, שגם את דעתם העריך השר מאד. מיוסף אהב את הצורה המיוחדת, שבה ניסח את דבריו, במשפטים קצרים ותכליתיים. ליוסף עלו המשפטים ההם מתוך הרגל בסגנון הקצר של שפת המקרא, שלמד אותה בילדותו וכל ימיו התאמץ לכתוב בה בסגנון צח, ואילו לשר נראו הם כרוכים במין פשטות כפרית, שהתאימה לו כי בעצמו כפרי היה, אף על פי שהיה שר. השיחות שניהלו ארבעה אנשים אלה בטירה של השר היו ברמה הרבה יותר גבוהה מאלה שניהלו בבית המרזח בנוכחות אחרים, שבקושי ידעו לקרוא והיו חייבים להסתפק במה ששמעו מאחרים, אך מובן מאליו שנושאי השיחות עצמן לא השתנו: ההתרחשויות בעולם, שנודע להם עליהן מפמפלטים שנדפסו בדרך כלל בְּגֵ’ינוֹבַֿה או בְּמִילָאנוֹ, ומי שנסע לשם לרגל עיסוקיו – בדרך כלל השר והרוקח – קנה והביא לְווֹלְטָאג’וֹ, אבל גם עניינים אחרים, שאפשר היה ללמוד מספרים עבי-כרס, שרק השר האמיד החזיק בטירה ונאות להרשות לאחרים לקרוא בהם, או מספרי כיס, שהסוחרים היו קונים לקרוא בנסיעותיהם, וגם אנשים פחות אמידים מהם, כיוסף או הארצ’יפְרֶטֶה, ואין צורך לומר הרוקח, יכלו להוציא את הסכומים שנדרשו לרכישתם. בדרך כלל היו אלה ספרי היסטוריה עממיים, וביניהם ספרונים על תולדות הטורקים, שמידת העניין בהם גברה באותם הימים כמידת הפחד מהם. יוסף עצמו החזיק משלו שניים או שלושה ספרונים כאלה, יחד עם הספרים העבריים שבמשך השנים רכש בעיקר כדי ללמד את יהושע ואת יהודה זיכרונם לברכה וגם הוא עצמו קרא והגה בהם בזמנו החופשי.   

        

כריכת ספרו של יוסף הכהן ״ספר עמק הבכא״

הרעיון לחבר ספר היסטוריה עלה במוחו לראשונה לפני שנים, כשנזדמן לו לרכוש ספרון מן הסוג הזה. חזר אליו לרגע בעקבות הדרשה של ר’ דוד פרובינצאלו בחתונה של דּוּלְצַה, וחזר אליו שוב בתור אמצעי להעסיק את עצמו בזמן שֶׁפָּאלוֹמַה סרגה. הכרטיסיות שרשם מאז מהדברים שנראו לו ראויים למזכרת עמדו מסודרות בסדר כרונולוגי בתיבת החפצים שלו. חלק חשוב מהן רשם בימים המאושרים שבילה בְּווֹלְטָאג’וֹ, כשישב לקרוא ביער בזמן שיהושע וְדּוּלְצָה שיחקו לידו. ספר אבן בוחן לר’ קלונימוס, שממש באותם הימים היפים יצא ממכבש הדפוס בְּוֵינֵיצִיאַה, עשה עליו רושם עצום ונראה לו מתקשר עם סיפור הגירושים והפרעות ביהודים שחשב לשלב בספר ההיסטוריה שעלה בדעתו לחבר. למקרא האזכור של הגירושים מצרפת, בלי שום נימוקים מלומדים, בטבעיות, נכרכה ההיסטוריה המשפחתית שלו עם ההיסטוריה של כלל ישראל והעמים. אז נצטרף לו זכר התלאות של אבות אבותיו כשיצאו מִגּוּאֵיטִי מארץ ספרד אל פְרוֹבֵֿינְצַה, ומשם לגבולי גֵ’ינוֹבַֿה השובבה ועתה הנה הוא ובניו היו החוליות האחרונות בשלשלת היוחסין השבורה ההיא.

הייתה לספר אבן בוחן מעלה נוספת: יחד עם מבחר הפנינים לר’ שלמה אבן גבירול ואיגרת בחינת עולם לר’ ידעיה הפניני, שנדפסו באותו הזמן, היה מתאים מאד ללמד את הנערים מוסר אבות. יהושע היה הראשון שהעתיק את שלושתם לפני שהביאו אותו לְבּוֹלוֹנְיַה ויוסף זיהה באיגרות ששלח להם משם לפני האסון ביטויים שהילד שאב מהם. ספר אבן בוחן היה היפה שבהם, לדעתו, אך גם הקשה שבהם. הוא קרא ושנה ושילש בספר זה גם עם יהודה בְּגֵ’ינוֹבַֿה אחרי האסון, בערבי החורף לאור הנר, לעיניה הדומעות של פָּאלוֹמַה, שלא ברור אם דמעו מחמת העשן של העצים שדלקו לחמם את החדר או מפני מחשבות שעברו בראשה ולא ביטאה בשפתיה.

לפני האסון הוא הזמין גם את ספר יוספון ואת ספר תרומת הדשן לר’ ישראל איסרליין, שיצאו גם הם לאור באותו הזמן שנדפס ספר אבן בוחן שרכש. אז עלתה בדעתו לראשונה, במין הארה יומרנית פתאומית, גם המחשבה שמיוסף בן גוריון בעל היוספון עד יוסף הכהן לא קם סופר בישראל שיכתוב זיכרונות הראויים למשמורת, והכרטיסיות שרשם וסידר בקופסה קטנה ששמר בתיבת החפצים שלו היו בדיוק כאלה, צריך היה רק לחבר ביניהם וספר ההיסטוריה שלו היה נוצר מעצמו. אבל ההחלטה להוציא לפועל את המחשבה ההיא ולהדפיס את הספר שהיה יוצא מן הכרטיסיות ההן הבשילה רק אחרי מות יהודה והגירוש האחרון מִגֵ’ינוֹבַֿה, כשחזרו שכולים לְווֹלְטָאג’וֹ, אחרי החתונה של דּוּלְצָה. אז נכרכו בצורה מופלאה ושימשו אצלו דחף לפעולה שני רעיונות שונים במהותם: רעיון הצדק הבלתי נתפש בתור סיבת האירועים המתרחשים בזה אחר זה בהיסטוריה האנושית, שנתן אליו דעתו לראשונה בעקבות הדרשה של ר’ דוד פרובינצאלו בחתונה של ילדתו בְּקַאשַֹאל, ורעיון הזיקה של הגזירות והפרעות שפגעו ביהודים אל המהלך של אותה היסטוריה עצמה.   

ספר אבן בוחן העלה אצלו את זכר הגירוש מצרפת ואותו גירוש נקשר בדעתו עם הגירוש מספרד, שבני משפחתו נפגעו ממנו, ומשניהם צמח הרעיון שספר ההיסטוריה שעלה בדעתו לחבר יהיה סיפור דברי הימים של מלכי צרפת, שהיה הנושא של ספרון קטן שרכש ושמר בתיבה שלו, ושישלב בו את אשר עשו ליהודים בארצותם בחצריהם ובטירותם למען ידעו בני ישראל – כי הנה ימים באים. כך כתב כשרשם בפעם הראשונה את כוונתו בספרו. למה בעצם התכוון? אין ספור פעמים ניסה לשחזר מה עבר לו אז בראש. ‘כי הנה ימים באים’ היה ביטוי שהופיע פעמיים במקרא – פעם בנבואת עמוס (ד, 2) בתור אזהרה על פורענות עומדת להתרחש בגלל חטאים ופעם בנבואת ירמיהו (ל, 3) בתור בשורה של גאולה עתידית. בשני המקרים אמורים היו אירועי ההיסטוריה לשמש לקח – ‘למען ידעו בני ישראל’. לא העלה בדעתו שהלקח יכול היה להיות מן הסוג שרמזה עליו נבואת עמוס בצורה חידתית – ‘כי הנה ימים באים עליכם ונשא אתכם בצינות ואחריתכן בסירות דוגה’. נבואת ירמיהו נראתה מתאימה יותר – ‘כי הנה ימים באים נאום ה’ ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה אמר ה’ והשיבותים אל הארץ אשר נתתי לאבותם וירשוה’. אם כן, לכאורה הייתה זאת אמירה של הבטחה לאומית, גאולת האומה הפגועה והנרדפת קרובה להתגשם, סבלות הגלות יבואו לקיצם ושבו בנים לגבולם בארץ, שמפני חטאותיהם גלו ממנה, והלקח יכול היה להיות שבסבלות הגלות יכופר על החטאים שגרמו אותה ומי שיתמידו באמונתם יזכו לשוב ברינה לארץ האבות, היא ארץ ישראל. מעולם לא נתפש להזיות המשיחיות שמעת לעת נפוצו בשכבות רחבות בעם. אולי כדי להרחיק ממחשבות כאלה פירש רש”י, גדול הפרשנים בכל הדורות, את הפסוק לפי ההקשר המצומצם של האמירה בדברי הנביא: ‘כי הנה ימים באים, ולא תאמר למה אכתבנו, כי יאבדו כולם ואין קורא בו ואין זוכרו’. והנה אחרי ששמע את הדרשה של ר’ דוד פרובינצאלו, נראה לו שאפשר היה להבין את הדברים גם אחרת, כאילו רומזים בצורה מפותלת למצבו הנפשי, כאילו גם אחרי מות ילדיו אל לו לשקוע בעמקי הייאוש, אדרבה יעסוק בכתיבת ספרו, לא יאמר ‘למה אכתבנו’, יסרב להשתכנע שאין תועלת בכתיבה, שכן יש לקח בהיסטוריה, אפילו אם בהשקפה ראשונה הוא חבוי ודורש מאמץ רב כדי לגלות אותו.

כשחזר והעתיק בגרסה האחרונה של ספרו את הפסקה ההיא, שבינתיים שינתה את מקומה בספר, גם ידיעותיו על הגירוש המר והנמהר מספרד השתנו קצת בעקבות קריאה בספרים, שהגיעו לידו מאוחר יותר, והיה צורך לעבד מחדש את כל הקטע ההוא של הספר. אבל את הסיומת “כי הנה ימים באים” לא הזיז ממקומה בכל העיבודים הללו. היה לקח, אבל אפילו בגישתו של ר’ דוד פרובינצאלו, כבר היה מסופק שמישהו יהיה מסוגל לגלות אותו. וכל כך למה? משום שמן הזמן שהתבונן על העניין בְּווֹלְטָאג’וֹ עד שחזר והתבונן בו בְּקַסְטֵילֵיטוֹ שינה את דעתו כמה וכמה פעמים, דברים שמשכו את התעניינותו אז איבדו את כוח המשיכה שלהם ונושאים אחרים תפשו את מקומם. לשעה קלה אמנם עבר לו בראש שהספר ההוא ישמש תחליף לקיום זכרו אחרי מות בניו, מעין גל עד, למרות העובדה שתוכן עדותו יורגש לכל היותר על-ידי קוראים מזדמנים, שעיקר עניינם אינו במחבר ובהישרדות זכרו, כי אם בנושא הספר. אבל מהר מאד השתכנע שגם זה לא היה נכון. הלוא הוא עצמו ראייה לדבר: מרוב הספרים שליקט מתוכם ליקוטי בתר ליקוטי לא זכר ולא הזכיר בספרו מי חיברו אותם – החל ממחבר הספרון, שבשלב ראשון שימש לו חוט מקשר בין האירועים שרשם על קורות מלכי צרפת.

גורם אחר היה אפילו יותר משמעותי: העניין שלו בספרי היסטוריה, כגון הספר של יוסף בן גוריון שעלה במחשבתו להיות ממשיך דרכו, פחת בהרבה, ובד בבד החלה דעתו נמשכת יותר ויותר אל הקוסמוגראפיה – לא זו שהציג הַמּוּנְסְטֵירוֹ בספר גדול שהשאיל לו השר וממנו העתיק מה שהעתיק, כי אם זו של הספרים שסיפרו על עולמות רחוקים ושונים, כמו הספר של בּוֹאֵימוּס, שיוסף תרגם לעברית וקרא בשם ‘מציב גבולות עמים’, ועוד יותר ממנו ספר ההרפתקאות של לוֹפֶז דֵי גוֹמַארַה, על כיבוש ‘האינדיאה החדשה’, שבמקרה נודע לו שיצא לאור בספרד ומיד ביקש בדרכים עקלקלות שירכשו עבורו ויביאו לו בהקדם. על ספר ‘מציב גבולות עמים’ ועל ספר ‘האינדיאה החדשה’ התחיל לעבוד עוד בטרם השלים את כתיבת הספר על מלכי צרפת ואפילו הספיק לשבץ כמה קטעים מהם עוד לפני שסיים את העריכה הסופית של הספר שיצא לו מחיבור הכרטיסיות המוכנות ומסר אותו לבית הדפוס. לא היה לו קל, אבל בחכמה שבדיעבד, טוב שלא וויתר על המלאכה שסיומה היה ממש קרוב. 

לא שכח כיצד ברגשות מעורבים וגדושי ספקות, החל מחפש פתרון הולם להדפסת הספר עם סיום כתיבתו. אי אפשר היה להדפיס בְּבּוֹלוֹנְיַה, כי דפוס עושי מלאכת המשי כבר לא פעל. גם וֵינֵיצִיאַה לא באה בחשבון, בגלל החשש שר’ מאיר קצנאילנבוגן, שהיה קשור בבתי הדפוס שהדפיסו ספרים עבריים שם, יתערב איכשהו ויפריע. גם אילו החליט לשאת לבדו בכל הוצאות ההפקה, היה צורך בהסדר עם בעל דפוס נוצרי, ולכך מוטב היה לפנות ליהודים שהיו שותפים עם נוצרים בהוצאה לאור של ספרים עבריים. בעצתו של ר’ עזריאל דאיינה, שחותנו העריך אותו מאד והתגורר בְּסַבְּיוֹנֵיטַה, שבה פעל דפוס כזה, התקשר עם קוֹרְנֵילְיוֹ אַדֵּילְקִינְד, שהיה קשור לאותו דפוס, ואתו סיכם על עסקה משותפת: חתמו חוזה עם בעל הדפוס, שילמו לו תמורת סידור והדפסה של חמש מאות עותקים, בקצב של שני גיליונות נייר לשבוע, סיכמו שיאשרו את ההגהה לפני ההדפסה בסוף כל שבוע ושאחרי ההדפסה יפורקו המסגרות של סידור האותיות כדי שישמשו לסידור של השבוע הבא. בקצב הזה נדרשו לפחות שלושה או אפילו ארבעה חודשים של עבודה מאומצת הן מצד הַסַּדָּרִים והן מצד המגיהים לסיום מלאכת ההדפסה והכריכה. כיון שיוסף לא יכול היה לעבור בעצמו על ההגהות בְּסַבְּיוֹנֵיטַה כי לא יכול היה להישאר שם פרק זמן כה ארוך, קוֹרְנֵילְיוֹ קיבל על עצמו את הפיקוח על הכול ותמורת עבודתו סוכם שחלקו בהשקעה יהיה שליש פחות מן החלק של יוסף. לבסוף, היו אמורים לחלק את הספרים ביניהם שווה בשווה, בתנאי שיוסף יעמיד אותם למכירה אצל מוכר ספרים עבריים בְּמַנְטוֹבַֿה או בְּפֵֿירָארַה וְקוֹרְנֵילְיוֹ מצדו ימכור אותם בְּוֵינֵיצִיאַה או בכל מקום אחר. עם קוֹרְנֵילְיוֹ סיכם בהתכתבות שיביא בעצמו את כתב-היד ואת הכסף, וכשקיבל אישור שאפשר היה לצאת לדרך ביקש את רשותה של פָּאלוֹמַה כדי לבצע את המשיכה של הסכום הנדרש מחסכונותיהם.

בקשתו מִפָּאלוֹמַה הייתה לגמרי פורמאלית כי בכל הזמן של ההתכתבות עם קוֹרְנֵילְיוֹ פָּאלוֹמַה ידעה בדיוק במה היה עסוק, אף שלא הסביר לה בפרטי פרטים. בחכמה שבדיעבד, הוא הצטער שלא שיתף אותה בכל השלבים. בעיקר התחרט על זחיחות הדעת שלו, שראתה באותו מפעל משהו שייך רק לו, כאילו בגל-עד שהיה מתכונן להקים לעצמו לא היה צריך שיהיה לה חלק, כאילו היא לא הייתה אֵם הבנים, שאותו גל-עד היה מיועד לשמש להם תחליף. בחכמה שבדיעבד, חשב כמה וכמה פעמים אחר-כך, היה מקום להתחרט על כל תפישת עולמו, כאילו מששת ימי בראשית נקבע מעמדה הנחות של האישה ביחס לגבר כמו שנקבע מעמדם של נמעני האיגרות שאסף לתועלת התלמידים. אבל את הנעשה לא יכול היה להשיב.             

מה אתה שואל?

ענתה במשיכת כתפיים קלה

מה אני צריכה כסף עכשיו? 

תצטרך להישאר שם הרבה זמן?

שאלה אחרי דקה כלאחר יד. מן הנימה של השאלה הבין יוסף שאמנם על הכסף לא היה אכפת לה אבל להישאר לבדה בְּווֹלְטָאג’וֹ הרבה זמן לא מצא חן בעיניה.

כמה שפחות

ענה, ולזה התכוון באמת ובתמים. יצא לדרך עם מכתב של האדון סְקוֹרְצַה לשותפו בְּמַנְטוֹבַֿה, שהחזיק בית עסק משלו בְּסַבְּיוֹנֵיטַה, כך שהעברת הכסף התבצעה בלי בעיות. האדון סְקוֹרְצַה שימש כל הזמן, למן העת שהגיע לראשונה לְווֹלְטָאג’וֹ, בתור מוסד להפקדת כספו תמורת ריבית קבועה, כזו שהייתה נהוגה בין תעשיינים וסוחרים למיניהם. יוסף ן’ דוד הציע לו בשעתו לרכוש איגרות חוב של בַּנְקוֹ סַאן ג’וֹרְג’וֹ, אבל יוסף העדיף להמשיך את ההסדר עם האדון סְקוֹרְצַה, שהיה לא פחות חוקי מאגרות החוב של בַּנְקוֹ סַאן ג’וֹרְג’וֹ וחוץ מזה הבטיח לו יחס ידידותי במיוחד במקרה הצורך. תשלום חלקו בעסקה לבית הדפוס בְּסַבְּיוֹנֵיטַה היה מקרה מן הסוג הזה ובאמת האדון סְקוֹרְצַה מסר לו את המכתב הדרוש בלי שום בעיה מסוג הבעיות שלקוחות עלולים להיתקל בהן בבנקים רגילים.  

אבל בְּסַבְּיוֹנֵיטַה צצו בעיות מסוג אחר, הרבה יותר חמור. ראשית כול, לבית הדפוס לא היה מבחר בגופנים. עד שהועמד בפני המצב הנתון, הוא היה משוכנע שאפשר יהיה להנפיק את הספר בגופנים כאלה שהשתמשו בְּבּוֹלוֹנְיַה לספר חסידים שר’ אברהם טיפל בו. הם היו מתאימים יותר לספר בפורמאט הקטן שהוא רצה, ובחזותם היו מקבילים לגופנים הלועזיים שהמדפיסים השתמשו בהם לספרי היסטוריה בפורמאט דומה. הספר של הרופא המהולל פַּאאוֹלוֹ ג’וֹבִֿיאוֹ על קורות הטורקים, למשל, שרכש יותר מעשר שנים לפני-כן מכורך עם הספרים של אַנְדְרֵיאַה קַאמְבִּינִי על תולדות הטורקים ועל חייו של סְקַאנְדֵירְבֵיג, היה באותו פורמאט ובאותם גופנים לועזיים נחמדים למראה ונעימים לקריאה. אבל לבית הדפוס היו רק גופנים מרובעים. בחוסר רצון נאלץ אפוא להסכים שישתמשו בגופנים היחידים שהיו זמינים – אחרת היה עליו לעזוב את סַבְּיוֹנֵיטַה ולחפש פתרון אחר, ולזה בשום אופן לא היה מוכן. חתמו אפוא על החוזה, בית הדפוס קיבל את הכסף וְקוֹרְנֵילְיוֹ אַדֵּילְקִינְד, שהיה אמור לעסוק בכל הפרטים עד לסיום המפעל, קיבל את כתב-היד לידיו, ואחרי ימים מועטים יוסף יכול היה להיות בְּווֹלְטָאג’וֹ בחזרה. רק אחרי שהספר המודפס הגיע לידיו כמה חודשים אחרי כן, התברר לו שעניין הגופנים היה זניח בהשוואה למה שבאמת קרה ושההחלטה לסמוך על קוֹרְנֵילְיוֹ הייתה לגמרי שגויה – בחכמה שבדיעבד, מוטב היה אילו החליט לעזוב את סַבְּיוֹנֵיטַה ולחפש בית דפוס אחר.

החבילה עם העותקים הראשונים של הספר הכרוך הגיעה אליו באמצע החורף, כשכל האזור היה מושלג ובקושי התקיימה תנועה בדרכים. האותיות המרובעות נראו דווקא יפה – אבל מה שקרה לטקסט שלו היה איום ונורא: המדפיסים עשו בו כבתוך שלהם, שיבשו מילים שלא הבינו, שינו את החלוקה לפסקאות ואת הפיסוק, שהיו כל כך יקרים לו, ומי יודע מה עוד עשו שלא נראה במבט ראשון. במשך יומיים נשאר נדהם ובלתי מסוגל לעסוק בדבר כלשהו. הניח את ‘ספר האינדיאה’ הצידה ושקע בקריאה של הספר שקיבל. בהתחלה עלה בדעתו לסמן תיקונים בקולמוס דקיק, כמו שהמגיהים מסמנים לַסַּדָּרִים מה שעליהם לתקן לפני ההדפסה, אבל כבר אחרי העמודים הראשונים נוכח לדעת שהמאמץ היה לא רק מיותר, כי הספר כבר נדפס ואיש לא העלה על דעתו מהדורה שנייה מתוקנת, אלא גם מפני שסימון תיקונים כאלה הייתה מלאכה בלתי אפשרית: אם אפשר היה לתקן טעויות דפוס ממש ופה ושם לחבר פסקאות שהופרדו או להפריד פסקאות שחוברו בצורה לא נכונה, בשום אופן אי אפשר היה להחזיר את הפיסוק למה שהוא רצה שיהיה כדי שהקריאה תדמה לקריאת פסוקי תורה בטעמים העיקריים, אתנחתא וסוף פסוק, וחלוקות פנימיות לפי הצורך. על כגון זה אמר החכם מכל אדם מעוות לא יוכל לתקון.

פָּאלוֹמַה ניסתה לנחם אותו: הספר היה בכל אופן נאה, האותיות המרובעות עשו אותו נגיש לכל איש או אישה, שיכלו להיות מעוניינים במה שנכתב בו, מי בכלל היה מנחש את הצורה המושלמת שהוא היה רוצה שיראו הקוראים בו. היא לא ידעה, והוא לא העיר לה, שדברי הניחומים שלה היו דווקא גורמים לו צער יותר גדול: כאילו אמרה לו, שמשנדפס הספר ונרכש על ידי הצרכנים, שוב לא הייתה כוונת המחבר חשובה – מה שעשו המגיהים והמדפיסים היו בעצם רשאים כל הצרכנים לעשות, היצירה שלו לא הייתה יותר שלו. הנהן בראשו, כאילו מתוך הסכמה, והחליט שלא לדבר עמה עוד בדבר ההוא. אילו יכול היה להימלך בדעתה לפני שהחליט למסור את כתב-היד לְקוֹרְנֵילְיוֹ אפשר שבתשעה קבין בינה יתירה שניתנה לנשים יותר מן הגברים היא הייתה ממליצה שלא להתקשר עם קוֹרְנֵילְיוֹ. עניינים שנראו בעיניו סבוכים ובלתי ניתנים לפתרון, תמיד היו בעיניה פשוטים בתכלית הפשטות. אבל בְּסַבְּיוֹנֵיטַה היה לבד, היא לא הייתה שם, הוא החליט לבד, הספרים היו עובדה מוגמרת והמתינו בְּסַבְּיוֹנֵיטַה. ר’ עזריאל דאיינה הסכים בטובו כבר בזמן החתימה של החוזה לאפסן אותם בביתו עד שיוחלט לאן לשגר אותם וגם בלי להגזים בניצול הנכונות של הרב הטוב לעזור לחתנו של ר’ אברהם, לא היה הגיוני לחשוב שיעשו משהו באמצע החורף. הדבר היחיד שעשה, בסכין המחודד שהשתמש בו להכנת קולמוסיו לכתיבה, היה לפרק בזהירות את הכריכה של אחד העותקים שקיבל ולהכניס את הגיליונות המפורקים בקופסת עץ מתאימה שעשה בעצמו ולגנוז את הכול בתיבת החפצים האישיים שלו. בבוא העת ינהג בחכמה, חשב, יתייעץ שוב עם פָּאלוֹמַה ויעשה מה שתמליץ. אך גם לעבודה על ‘ספר האינדיאה’ לא חזר.

באותה עת ניתנה לו וּלְפָּאלוֹמַה הזדמנות יוצאת מן הכלל להיווכח שוב כמה בני העיר העריכו וחיבבו אותם וראו בהם חלק בלתי נפרד מהם למרות השוני בדת. בזמן המלחמה הארורה, שנמשכה בין הצרפתים והקיסריים, הצטרפו לגדודי בְּרִישַֹאק, שפשטו באיזור, כל מיני הרפתקנים שניצלו את ההזדמנות כדי להתנפל על אנשים שלווים ולשדוד את רכושם, וכשנכנעה פּוֹנְצוֹן לצרפתים נראה היה שהסכנה ממש בפתחה של ווֹלְטָאג’וֹ. זקני ווֹלְטָאג’וֹ ומושל העיר החליטו לפתוח את שערי המצודה ולהרשות לתושבי העיר לתפוש שם מחסה עם חפצי הערך שלהם עד עבור זעם, וכך נהגו גם עמו ועם פָּאלוֹמַה. יוסף התרגש כל כך מן היחס החיובי שלהם, שהנציח אותו בספרו: ‘וידברו אלי זקני ווּלְטַאבִּיאוֹ העיר אשר אני בתוכה ומושל העיר לאמור קום נא עלה אל המצודה ושב שם עד עבור הזעם והיית לנו שמה לעיניים’.

למה בדיוק התכוון בכותבו ‘והיית לנו לעיניים’? מן הסתם פירש את ההזמנה כביטוי של תגמול על השירות הנאמן ששירת אותם בעבר ועל התקווה שיהיה לו המשך לטובת כולם, דוגמת ההזמנה שהזמין משה רבנו את יתרו להצטרף אל בני ישראל במדבר כאילו היה אחד העם? הצורה שהתנהגו אתם במצודה אישרה את הבנתו. שלושה עשר בניסן היה, ערב פסח ממש, כשארזו מעט מטלטלים, לעלות למצודה. האריזה ארכה אפילו פחות מן המצטרך לעניין כזה ברגיל, כי כל כלי המטבח היו ממילא מוכנים ומונחים על מפה נקייה על השולחן, אחרי שֶׁפָּאלוֹמַה טרחה לנקותם ולהכשירם לחג. אפילו מצות היא הצליחה להכין בתנור של המאפיה של לוּצִ’יאָה חברתה, שהרשתה לה להדליק אותו ולאפות את המצות שלה בלא שיימצא בו לחם בזמן של אותה אפייה, וגם קנקן קטן של יין מצימוקי ענבים שרויים במים. ביעור חמץ עשו כבר למעלה במצודה בלילה ההוא. אותה שנה יום ראשון של חג חל ביום ראשון. לפני שבת עוד הספיקו לבשל ירקות וביצים ולהכין קצת חרוסת מפירות יער ואגוזים בלולים בטיפות יין הצימוקים. שמן זית קיבלו מִמַּארִיאָנַה, שתמיד דאגה לספק להם שמן כשר לפי מה שֶׁפָּאלוֹמַה הסבירה לה. את הסדר ערכו במוצאי שבת בכוך קטן, לאורו של נר בודד, מתוך הגדה קטנה שיוסף כתב לעצמו לפני שנים ושמר בארגז החפצים האישיים שלו. חוץ מבשר לא חסר להם דבר. אבל את עגמת נפש שהעיקה עליהם בגלל השכול, שהשתלט עליהם בכל עוזו כשקראו בעצמם ‘מה נשתנה הלילה הזה’ ובאוזניהם הדהד קול הילדים השואלים את ארבע השאלות, לא יכלו בשום אופן לסלק. השכנים ששמעו את הניגונים המסורתיים שעלו כמעט בלחש משפתותיהם בוודאי לא יכלו לדמיין מה שהיה בליבם – עין במר בוכה ולב שמח, כביכול, כמו אברהם אבינו על הר המוריה.    

ימי הפסח היו קרים אבל בהירים אותה שנה. ממרומי המצודה אפשר היה להשקיף בנחת על הנוף שנפרס למרחקים לעבר גֵ’ינוֹבַֿה ולהעריך את הביטחון שזכו לו בְּווֹלְטָאג’וֹ. פעמים רבות חשב על כך גם אחרי שהסכנה חלפה ושבו הביתה. הייתה זאת תמורה לניתוק מן העולם, שבו התרחשו דברים, ששמעו או קראו עליהם זמן ניכר אחרי שהתרחשו. על מה שנעשה על-ידי מצביאים קשורים למלך צרפת במקומות הסמוכים אליהם שמעו יותר מאשר על הגורל של היהודים באיטליה במקומות יותר רחוקים משם. הקשר בין האירועים נראה יותר ויותר חמקמק והידיעות עצמן נראו כל כך לוקות בחסר שלא נראה כיצד להשלים אותן באופן משביע רצון. ספר דברי הימים שלו נתפש פתאום כל כך חסר ערך שממש חבל שהקדיש לו את הזמן שהקדיש לו, ועוד יותר ששם כספו על קרן הצבי כדי להוציא אותו לאור בצורה שיצא!

ובכל זאת, הספר נדפס והיה צריך לטפל איכשהו בשיווק של העותקים שלו. הריץ איגרת לבקש עצה מִבּוֹלוֹנְיַה, אולי לאברהם מִפִּיסָה היה איזה רעיון, אך מִבּוֹלוֹנְיַה כתב לו יהושע גיסו, שאברהם מִפִּיסָה נפטר ולא היה מה לצפות ממנו.

מסכנה פִֿיאָמֵיטַה, היא אלמנה עכשיו

הרהרה פָּאלוֹמַה בקול רם, כשקראו את המכתב של יהושע.

מה יותר טוב, אלמנה או אם שכולה?

מלמל הוא, בלי לחשוב על המשמעות שיכלה להיות לשאלה כזאת בראש של פָּאלוֹמַה.

אין יותר טוב

ענתה בקיצור, ולא הוסיפה – מה פירוש אם שכולה היא ידעה, מה פירוש אלמנה סירבה לדמיין. חבל שלא חשב לפני ששאל שאלה טיפשית כזאת!

אבל יהושע כתב לו גם שהאדון פִֿינְצִי, שהיו לו מהלכים בְּפֵֿירָארַה, היה עדיין בחיים ומוכן היה להשתדל אצל מוכר ספרים עבריים, ששיווק גם את הספרים שהוציא לאור אנוס אחד שם. בפעם הראשונה שמע אז יוסף על האנוס הזה שהוציא לאור ספרים בְּפֵֿירָארַה. כמה חבל שלא התייעץ עם פִֿינְצִי לפני שנכנס להרפתקה עם קוֹרְנֵילְיוֹ! באמת, כמה חבל שלא החליט לבטל את העסקה בְּסַבְּיוֹנֵיטַה בגלל הגופנים ולא חזר לְווֹלְטָאג’וֹ! בראייה לאחור, עשרים שנה אחר כך בְּקַסְטֵילֵיטוֹ, עלו בדעתו עוד כמה דברים שאפשר היה להגיד עליהם ‘כמה חבל’, אילו הייתה באמת חשיבות לאותם דברים. אבל בְּקַסְטֵילֵיטוֹ לשום דבר מאותם דברים כבר לא הייתה חשיבות. אם העלה אותם בדעתו היה זה בגלל כוח ההתמדה, שלא הניח לו לשכוח.

את התקשורת עם פֵֿירָארַה, שהצריכה הרבה מאד זמן, מוכרח היה לנהל באמצעות יהושע דרך בּוֹלוֹנְיַה כי לא הכיר אף אחד בְּפֵֿירָארַה. סיקרן אותו מאד לדעת מה הוציא לאור אותו אנוס ושאל את יהושע מה ידע על זה. לפני חנוכה אישר לו יהושע שלדעתו עניין הספרים יכול היה להסתדר בצורה מניחה את הדעת, מוכר הספרים הסכים למשוך אותם בעצמו מר’ עזריאל דאיינה תמורת סכום יחסית קטן ולהציע אותם למכירה תמורת עמלה סבירה. לא היה שום צורך שהוא יסתכן בנסיעה בחורף בעניין זה, פִֿינְצִי היה בטוח שאותו מוכר ספרים היה איש הגון ושאפשר היה לסמוך עליו בעיניים עצומות. ואשר לספרים שהוציא לאור אותו אנוס, הם היו זמינים גם בְּבּוֹלוֹנְיַה, אחד מהם היה של אנוס אחר, שמואל אושקי, כתוב בפורטוגלית, יצא לו לראות אותו בחנות הספרים הסמוכה לביתו, הכיל הרבה פרקים על קורות היהודים, אבל עד כמה שהוא יכול היה לשפוט לא היה ספר היסטוריה ממש. אותו מו”ל אנוס, שלפי שמו השתייך כנראה לאותה משפחה, אברהם ן’ אושקי, הוסיף יהושע בקיצור, הוציא לאור גם כמה חיבורים בעברית, אחדים מהם היו גם הם זמינים גם בְּבּוֹלוֹנְיַה, כדאי היה שיסע בעצמו לְפֵֿירָארַה, כשמזג האוויר יהיה יותר טוב, לסיכום העסקה עם מוכר הספרים, ובאותה הזדמנות יראה גם מה יכול לעניין אותו. הרמזים של יהושע הגבירו את סקרנותו, אבל נסיעה לְפֵֿירָארַה הייתה בעייתית לא רק בגלל מזג האוויר כי אם בגלל המגפה שבאותו זמן החלה מתפשטת באיטליה ובגלל אסונות טבע והתרחשויות מחרידות אחרות. שאל את דעתה של פָּאלוֹמַה, וזו שוב הוכיחה עד כמה היא הייתה יצירתית יותר ממנו.

יהושע יכול לקנות מה שנראה לך מעניין ובהזדמנות הראשונה תחזיר לו מה שיוציא. ככה לא תהיה חסר מנוחה ויהיה לך מה לעשות בזמן שאני סורגת.

אמרה, ובחיוך עצוב הוסיפה:

ממילא אנחנו לא צריכים עכשיו את הכסף שיגיע לך ממכירת הספרים שלך.

כך אכן כתב ליהושע – הסמיך אותו לנהל בשמו את המגעים עם פִֿינְצִי ועם מוכר הספרים בְּפֵֿירָארַה וביקש ממנו לקנות בשבילו את הספר הפורטוגישי ואת החיבורים בעברית של המו”ל האנוס שהוצעו למכירה בְּבּוֹלוֹנְיַה, ואם יראה בין הספרים שיצאו לאור לאחרונה בלועזית משהו מעניין, שירכוש גם אותו על חשבונו וישלח לו. 

סקרנותו עוררה פתאום במפתיע את אהבתו הישנה להיסטוריה, אפילו העז לחשוב על מהדורה מתוקנת ומשלימה של ספרו, מי יודע! שתי הכרטיסיות על התבוסה של פְּיֵיטְרוֹ שְֹטְרוֹצִי במלחמת שִֹיאֵינַה, שהכין על-פי מידע חדש שקיבל אז, הצטרפו גם הן למה שהשחיל בין דפי הספר המפורק שלו שהיה מונח בקופסה, והמתין. יהושע הוכיח את עצמו כיעיל מאד וההמתנה לא התארכה הרבה. ערב ראש השנה ממש התקבלה חבילה עם מה שביקש. עוד לפני שנתפנה לבחון בפירוט מה שהיה בה תפשה עינו והוציא מן החבילה את התרגום לאיטלקית של ספר ההיסטוריה של פַּאאוֹלוֹ ג’וֹבִֿיאוֹ, שיהושע השיג ממש מיד אחרי שיצא לאור ושלח לו, בהתאם לבקשתו. פָּאלוֹמַה הבחינה מיד שמשהו לא בסדר.

כשנזכר בכך אחר כך בְּקַסְטֵילֵיטוֹ לא יכול היה שלא לחייך על תגובתו. אדם מבוגר כמוהו, אב שכול של שלושה בנים, סבא של ילד מבתו שתחיה, הגיב כמו ילד קטן, שחטפו לו את המשחק ולא היה מסוגל להתאושש – בהבדל אחד: הוא לא בכה, כמו שילד היה בוכה. בלי מלים הצביע ביד על הספר שהניח על השולחן – פָּאלוֹמַה הביטה בו, ביד אחת ליטפה את הכתף של יוסף ההמום ובאצבע של היד השנייה ליטפה את הספר, שהיה באותו פורמאט של דפוס סַבְּיוֹנֵיטַה של ספר דברי הימים.

מה זה?

שאלה.

ספר היסטוריה על זמננו, של הרופא המפורסם פַּאאוֹלוֹ ג’וֹבִֿיאוֹ

ענה, כשבקושי בלע את הרוק שבפיו.

ספר היסטוריה של רופא? כמו שלך. יפה מאד. הוא רופא ואתה רופא, שלך בלשון הקודש ושלו בשפתם. מה מפריע לך? למה נפלו פניך?

לא כמוני ולא כמו שלי

ענה בחיוך עצוב

הספר שלו יפה, מודפס באותיות עדינות נחמדות למראה, הספר שלי מגושם, מודפס באותיות מגושמות, שלא לדבר על הפגמים האחרים. הוא רופא של הקיסר ויש לו ידיעות ממקור ראשון על מה שקורה בעולם, אני רופא בהסכם בכפר הזה ואיני יודע כלום, אפילו שיש בְּפֵֿירָארַה מדפיס יהודי שמוציא לאור ספרים עבריים והוציא לאור את הספר הזה של האנוס הפורטוגישי לא ידעתי, תראי

והצביע על הספר של אושקי.

מה מסמלת התמונה בשער שלו?

ניסתה פָּאלוֹמַה לעבור לנושא אחר, שיפסיק לחשוב על ההבדל בינו לבין ג’וֹבִֿיאוֹ.

גם זה אינני יודע

ענה, במבט מהורהר עוד יותר עצוב. לא המשיכה בשיחה – רק המשיכה ללטף בעדינות את כתפו עד שהוא קם, אסף את הספרים, הניח אותם בתיבה, ושאל מה נשאר עוד לעשות לחג הקרב. בזה כאילו חזרו החיים למסלולם הרגיל. אבל באמת לא חזרו. אחרי החג נתן את אותותיו בהדרגה המשבר הנוסף שנגרם באותה עת – לא מיד.

 

קיראו גם

יוסף הכהן ההיסטוריון בויקיפדיה

ראיון עם פרופסור ראובן בונפיל

כריכת ספרו של פרופ׳ ראובן בונפיל ״חיי יוסף״

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

nine − 4 =