פרק מהספר “אילו האמנתי שיש אלוהים: הבטחות הדת אל מול העובדות” הוצאת צבעונים 2021

כריכה קדמית של ״אילו האמנתי שיש אלוהים הבטחות הדת מול העובדות״ ספרו של ד״ר משה גרנות

למי שאיננו בקיא בביקורת המקרא אבהיר כי המילה “דויטרונומיסט” נגזרת מהשם היווני (בתרגום השבעים) והלטיני (בוולגטה) לספר דברים – שהוא דויטרונומיום – Deutronomium. חוקרי המקרא הגיעו למסקנה שהתורה לא הייתה ידועה, בוודאי לא כמקשה אחת, עד ימיו של יאשיהו (622 לפני הספירה). כאשר קוראים לפני המלך את הספר, הוא מופתע מהכתוב בו וקורע את בגדיו (מלכים ב’ כ”ב 11). המלך מצווה על רפורמה מבהילה שעיקרה ריכוז הפולחן בירושלים, ביטול עבודת האל מחוץ לירושלים (הפולחן בבמות), והשמדה טוטאלית של כל מה שריח עבודה זרה נודף ממנו – פסלים, אשרות, מקומות פולחן, מזבחות. יש רק אמונה אחת שיש לה זכות קיום – האמונה בה’, ויש רק מקום אחד שראוי לעבוד בו את האל. הדויטרונומיסט הוא איש אמונה הסבור שכל הכתוב בספר דברים, כולל הצו להשמיד עובדי אלילים, הוא צו אלוהי שחובה לקיימו לאותיותיו, ועל פי קנה מידה זה הוא מעריך את העם, את מנהיגיו, ואת האירועים ההיסטוריים. בדיקת הצעדים שנוקט יאשיהו מצביעה על כך שהספר שעל פי ציווייו הוא פועל ברפורמה שלו הוא ספר דברים, או חלק עיקרי ממנו. אני נוקט לשון יחיד, “דויטרונומיסט”, לגבי מי שדורש בתוקף מילוי הצווים בספר דברים – הגם שסביר להניח שמדובר באסכולה אמונית שטביעות אצבעותיה מוחשות בכל נביאים ראשונים, ובמפוזר גם בכתובים שבתורה, אבל כיוון שמדובר במסר אחיד, כפי שאבאר בהמשך, אני נוקט, כאמור, לשון יחיד.

הקראה של מגילת התורה בפני המלך יאשיהו . צייר לא ידוע 1873.  – The story of the Bible from Genesis to Revelation .ויקיפדיה

ובכן, מהם הצווים הכתובים בספר דברים שהשפיעו על המלך יאשיהו לחולל את הרפורמה שלו?

קודם כול, השמדת כל זכר לעבודת אלילים: “אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אותם – את אלוהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. וניתצתם את מזבחותם, ושיברתם את מצבותם, ואשריהם תשרפון באש, ופסילי אלוהיהם תגדעון, ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא” (דברים י”ב 3-2; ראו גם ד’ 19, ה’ 9-7, ו’ 15-14, ז’ 6-1, ח’ 20-19, ט’ 16, י”ג 9-2, י”ז 7-2, י”ח 11-10, 20 ועוד). אנו רואים עד כמה החשש שבני ישראל יעבדו אלוהים אחרים הוא במרכז האמונה בה’, ועליה קמה ונופלת אמונה זאת. אנחנו נמצא טביעת אצבע של הדויטרונומיסט בנושא הזה גם בשאר ספרי התורה. לדוגמה, הוא שם בפיו של יעקב משפט שלא הייתה כל סיבה שיעקב יאמר אותו: “ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו: הסירו את אלוהי הנכר בתוככם והיטהרו והחליפו שמלותיכם” (בראשית ל”ה 2). לתביעה כזאת יש הגיון אם היא נאמרת לציבור שחוטא באמונה זרה, אבל לאורך כל סיפור שהיית יעקב אצל לבן, בריחתו ממנו ומפגשו עם עשו – אין שום סטייה מהאמונה בה’. וראו הבלחות ברוח דויטרונומיסטית בנושא העבודה הזרה גם בשמות ל”ד 14-13, ויקרא י”ח 30-24, במדבר ל”ג  56-52.

שנית, הקביעה הקטגורית שהפולחן לאל האחד חייב להיות במקום אחד – מותר לעבוד את האל רק ב”מקום אשר יבחר ה'”: “הישמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, כי אם במקום אשר יבחר ה’ באחד שבטיך, שם תעלה עולותיך, ושם תעשה כל אשר אנוכי מצווך” (שם, שם 14-13, וראה פסוקים 12-4). כלומר, הנוהג להקריב קורבנות לה’ בבמות בכל שבטי ישראל – אסור.

שלישית, עם ישראל נדרש להיבדל לחלוטין מהגויים – חל איסור מוחלט על נישואין מעורבים: “כי יביאך ה’ אלוהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונשל גויים רבים מפניך – החיתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי – שבעה גויים רבים ועצומים ממך… ולא תתחתן בם, בתך לא תיתן לבנו, ובתו לא תיקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים, וחרה אף ה’ בכם והשמידך מהר” (שם, ז’ 4-1). “לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’, גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה’ עד עולם” (שם, כ”ג 4; ראו גם שמות ל”ד 16-15). ברור שבועז לא ידע שיש צו כזה מפי הגבורה, שאסור לשאת מואבייה, שאילו היה מודע לכך, לא היה נושא לאישה את רות, סבתא רבתא של דוד המלך. צו ההתבדלות הזה חייב את עזרא ונחמיה למעשה זוועה – גירוש הנשים הנוכריות וילדיהן (עזרא ט’, נחמיה י”ג 31-23).

רביעית, ספר דברים דורש להשליט טרור אמוני, שלפיו המאמין חייב להלשין על האנשים הקרובים לו ביותר, הלשנה שתוצאתה דין מוות: “כי יסיתך אחיך בן אמך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור – נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך, מאלוהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך, או הרחוקים ממך מקצה הארץ ועד קצה הארץ – לא תאבה לו, ולא תשמע אליו, ולא תחוס עינך עליו, ולא תחמול ולא תכסה עליו. כי הרוג תהרגנו – ידך תהיה בו בראשונה להמיתו, ויד כל העם באחרונה. וסקלתו באבנים, ומת כי ביקש להדיחך מעל ה’ אלוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. וכל ישראל ישמעו ויראון, ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך” (שם, י”ג 12-7). אם עיר שלמה עובדת אלילים – דינה הרג כל התושבים, וחורבן העיר, וכל שלל העיר חרם (שם, שם, 18-13). דין מוות הוא גם כלפי נביא המטיף לעבודת אלילים (שם י”ג 9-2, י”ח 20; ראו גם י”ז 7-2).

חמישית, ספר דברים דורש השמדה טוטאלית של כל תושבי ארץ כנען: “רק מערי העמים האלה אשר ה’ אלוהיך נותן לך נחלה – לא תחיה כל נשמה כי החרם תחרימם החתי והאמורי הכנעני והפרזי החוי והיבוסי כאשר ציווך ה’ אלוהיך, למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלוהיהם, וחטאתם לה’ אלוהיכם” (שם, כ’ 18-16; ראו גם ז’ 16). מסתבר כי לאמונה בה’ יש תוקף רק אם משמידים את העמים האליליים.

שפן הסופר מקריא למלך יאשיהו את המגילה שהתגלתה בבית המקדש. Julius Schnorr von Carolsfeld (1794-1872) – Kupferstichkabinett Berlin, inventory number C 1893-25 ויקיפדיה

כשבודקים את קורות העתים שקדמו ליאשיהו, כפי שבאו לידי ביטוי בתעודות המקרא, מסתבר שהחומרות של ספר דברים לא היו ידועות כלל, למעט יוצא דופן אחד – ימי מלכותו של חזקיה (מלכים ב’ י”ח 7-1). לפני שני מלכים אלה עבדו בני ישראל את ה’ כדרך עובדי האלילים, כלומר סגדו לפסלים, והאמינו בקיומם ובתוקפם של אלים אחרים. כך למשל יעקב מתעורר מחלום, ואומר: “… אכן יש ה’ במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי” (בראשית כ”ח 16), כלומר, לפי אמונתו, לא בכל מקום יש לה’ שליטה; רחל גונבת את התרפים של אביה, שהם בעצם אלוהיו, מתוך כוונה, כנראה, שתהיה הצלחה בבריחה מבית הוריה (שם, ל”א 19, 30, 35-34); גדעון, שה’ מצא אותו ראוי להילחם בשמו במדיין, אוסף נזמים, שהרונים, ונטיפות, ויוצר מהם אפוד (שופטים ט’ 27-24), כלומר, אין סתירה בין עבודת ה’ ובין סגידה לאפוד; יפתח מכיר בתוקפו של האליל כמוש בארץ מואב, והוא מקריב את בתו עולה לה’ – לא לאליל! (שופטים י”א 24, 32-31). או הסיפור על אימו של מיכה מהר אפרים, שמקדישה כסף כדי לעשות פסל ומסיכה לה’ – שוב, לא לאליל! (שם, י”ז 3). כשבני דן מתקרבים לביתו של מיכה, מיידעים אותם המרגלים: “הידעתם כי יש בבתים האלה אפוד ותרפים ופסל ומסכה? ועתה דעו מה תעשו” (שם י”ח 14). בני דן באמת לוקחים את הפסל, האפוד, התרפים, והמסכה, ושובים גם את הכוהן (שם, פס’ 20-18). מיכה נזעק: “… את אלוהיי אשר עשיתי לי לקחתם, ואת הכוהן ותלכו, ומה לי עוד?” (שם, פס’ 24). בסוף הפרק נודע לנו שהכוהן הזה, שנשבה על ידי בני דן, הוא לא אחר מאשר נכדו של משה: “ויקימו להם בני דן את הפסל, ויהונתן בן גרשום בן משה (נון תלויה בין מ’ לש’) ובניו היו כוהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ. וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית האלוהים בשילה” (שם, פס’ 31-32). תרפים נמצאים גם בביתו של דוד (שמואל א’ י”ט 16-13), ומסתבר שהוא האמין שלה’ יש שליטה רק בטריטוריה הישראלית: “…ואם בני האדם (הסיתו את שאול נגד דוד), ארורים הם לפני ה’ כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה’, לאמור לך עבוד אלוהים אחרים” (שם, פרק כ”ו 19).

על שלמה נאמר שהיה אהוב ה’ מיום לידתו: “וינחם דוד את בת-שבע אשתו ויבוא אליה וישכב עמה ותלד בן, ויקרא את שמו שלמה, וה’ אהבו. וישלח ביד נתן הנביא, ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה'” (שמואל ב’ י”ב 25-24). הכתובים אינם חדלים להלל ולשבח אותו כבחיר ה’: “ויאהב שלמה את ה’ ללכת בחוקות דוד אביו, רק בבמות הוא מזבח ומקטיר” (מלכים ב’ ג’ 3). ברור כי סוף הפסוק הוא תוספת של הדויטרונומיסט. וכיצד אני יודע זאת? כי הרי אילו נחשב לשלמה חטא על כך שהוא מזבח על במות – ה’ לא היה מתגלה לו בבמה אשר בגבעון, שם הוא זבח אלף עולות, ובזכותן הוא זכה לברכת ה’ ולמילוי כל משאלותיו (שם, שם, פס’ 15-4). ולא רק זאת, שלמה נבחר על ידי ה’ לבנות את בית המקדש (שם, שם, ה’ 18-ח’ 26). ברור ששלמה עבד את ה’ כפי שהיה מקובל מאז ומעולם, וליתר ביטחון הוא גם סגד לאלילים שהכיר בתוקפם, כדי שלא יזיקו, וזה מנוגד להשקפת העולם של הדויטרונומיסט, והוא מוסיף הערה המשנה את התמונה לגבי דמותו של שלמה במאה ושמונים מעלות, ושלמה, אהוב ה’, מתואר כחוטא אשר בהשפעת נשותיו הרבות עבד עבודה זרה (שם, שם י”א 13-1).

ירבעם בן נבט, שמרד בשלמה, הוא בעצם שליח ה’ שנועד לקרוע את הממלכה מבית דוד – כל זה על פי נבואתו של הנביא אחיה השילוני (מלכים א’ י”א 39-29, י”ב 15), ועל פי נבואתו של שמעיה איש האלוהים (שם, י”ב 24-22). ובכן, בחיר ה’ זה עושה שני עגלי זהב, ומכריז: “הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן” (שם, שם, 29-25). בעיני הדויטרונומיסט שערך את ספר מלכים, כמו את מרבית ספרי נביאים ראשונים, מעשהו של ירבעם הוא בבחינת חטא, אבל ירבעם לא הכיר דרך אחרת לעבוד את ה’ מאשר באמצעות פסלים, אפודים, ומסכות, כמו כל אבותיו. אילו הכיר את התורה, ואת סיפור עגל הזהב שעשה אהרן, אין ספק שכשליח האל בברכת שני נביאים, הוא היה נמנע מהמעשה הזה, אבל, כפי שראינו – בני ישראל לא הכירו את התורה עד ימיו של יאשיהו, אשר הופתע ממה שקראו לפניו. אם בספרי שופטים ושמואל יש הבלחות דויטרונומיסטיות, כאשר על הרוב העורך לא התערב כמעט בסיפור המעשה (לכן נשמרו סיפורים מרתקים על מלכות שאול ודוד), הרי שספר מלכים ערוך מתחילתו ועד סופו בעריכה בוטה של הדויטרונומיסט: כל מלך ביהודה ובישראל נמדד על פי יחסו לעבודת אלוהים בבמות, ובאיזו מידה הם שמרו לעבוד רק את ה’. בתחילת סקירת שלטונו של כל מלך מצויה הערכה אם עשה הישר או הרע בעיני ה’. כל מלכי ישראל, להוציא את יהוא, נקבע על ידי הדויטרונומיסט כי עשו הרע בעיני ה’. ומדוע זכה יהוא בהערכה כי עשה הישר בעיני ה’? משום שהפך את ישראל ואת יהודה לבית מטבחיים – השערות סומרות בקריאת תיאורי הרציחות ההמוניות שהוא ביצע (מלכים ב’ ט’-י’). ואותו משבח הדויטרונומיסט: “ויאמר ה’ אל יהוא יען אשר היטיבות לעשות הישר בעיניי ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב, בני רבעים ישבו לך על כיסא ישראל” (מלכים ב’ י’ 30). מעשי הזוועה של יהוא בשם ה’ הוא מעין פרומו ישראלי לרפורמה הדתית של המלך יאשיהו היהודאי. לעומת מלכי ישראל החטאים, יש בין מלכי יהודה מספר מלכים שקיבלו ציון חיובי מהדויטרונומיסט, הלא הם אסא (מלכים א’ ט”ו 11), יהושפט (שם, כ”ב 44), יהואש (מלכים ב’ י”ב 3), אמציה (שם י”ד 3), עזריה (שם, ט”ו 3), יותם (שם, ט”ו 34) – על כל אלה מציין הדויטרונומיסט כי עשו הישר בעיני ה’, ורק פגם אחד במעשיהם: לא ביטלו את הפולחן בבמות. וכי כיצד הם היו אמורים לדעת שהבמות אסורות מהתורה, כשהתורה נודעת לראשונה בימי יאשיהו, הגם שייתכן כי היו לה ניצנים כבר בימי חזקיה? ובאמת רק שני מלכים זכו להערכה שלימה – שגם הכריתו את עבודת האלילים, וגם ביטלו את הבמות – הלא הם חזקיה (שם, י”ח 4-3) ויאשיהו (שם, כ”ב 2, כ”ג 8, 15, 20-19). המסר העיקרי של הדויטרונומיסט הוא שאת ה’, האל האחד והיחיד, עובדים רק במקום אשר יבחר ה’. חל איסור חמור לעבוד את האל בכל מקום (כלומר, בבמות), ולא רק כל מבנה, מתקן, ואביזר שנועד לעבודת אלילים יש להכרית – יש להשמיד אוכלוסיות שלימות של עובדי אלילים, ורק אז ישוב האל מכעסו על מאמיניו. לפני שהופיע הדויטרונומיסט בזירת ההיסטוריה האמונית של עם ישראל, אנו פוגשים תעודות המעידות כי העברים הקדמונים, ובעקבותיהם בני ישראל, נהגו כמו כל עם נורמאלי. כך למשל על אברהם נאמר שביקש לקבור את שרה במערת המכפלה שבשדהו של עפרון החיתי. פרק כ”ג בספר בראשית מתאר משא ומתן תרבותי מאוד בין אברהם ובין החיתים בכלל, ועפרון בפרט. החיתים, שמכבדים את אמונתו של אברהם (מכנים אותו “נשיא אלוהים”, פס’ 6), מוכנים לתת לו מקום לקבור את מתו בחינם, ואברהם מתעקש לשלם. הוא משתחווה פעמיים בפני החיתים (פס’ 7, 12). איך אפשר להעלות על הדעת שאנשים בעלי התנהגות נאה כזאת – דינם להישמד, כי כך, כביכול, ציווה האל?! יהודה, הבן המועדף של יעקב, שזכה, הוא ושבטו אחריו, לברכה העיקרית בברכת יעקב (בראשית מ”ט 12-5) מצוי בקשרים עם איש עדולמי בשם חירה, נושא לאישה את בתו של שוע הכנעני, ומשיא את בנו לתמר הכנענית (בראשית ל”ח 2-1, 6). אם כך נוהג יהודה, מן הסתם גם שאר אחיו נישאו לנשים כנעניות. יוסף נושא לאישה את אסנת בת פוטיפרע המצרי (שם, מ”א 45). בועז נושא לאישה את רות המואבייה לנוכח בני עירו (רות, ד’), ואיש איננו מעיר שזה מנוגד לצו התורה (“לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’, גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה’ עד עולם” – דברים כ”ג 4), כי, כאמור, התורה תתגלה מאות שנים יותר מאוחר, בימי מלכותו של יאשיהו. שמואל, הנער משבט אפרים (לא לוי, לא כוהן!), שוכב בהיכל ה’ אשר עם ארון ה’ בשילה (שמואל א’ ג’ 3) – ממש לא במקום אשר יבחר ה’. דוד נושא לאישה, בין שלל נשותיו, את מעכה בת תלמי מלך גשור, ממלכה כנענית קטנה שממזרח לכנרת (שמואל ב’ ג’ 3). לדוד יש לוחם בשם אוריה החיתי, המתואר כבעל נאמנות מופלגת ליואב שר הצבא ולמלך (שמואל ב’ י”א 11-7). לאשתו, שדוד נאף איתה, קראו בת-שבע בת אליעם. אם הייתה ישראלית – לא נפלו השמיים שנישאה לחיתי. לשלמה יש יחסים מצוינים עם חירם מלך צור, שסיפק לו ארזים לבניין בית המקדש. מסתבר שמוצאו של חירם לא טימא את עצי הארזים, שנועדו לבניין המקום הקדוש ביותר לעם ישראל. על חירם (חירום) נאמר שאהב את דוד (מלכים א’ ה’ 24-15). לדוד ולשלמה הייתה יחידה צבאית, כנראה ממוצא פלשתי, בשם “הכרתי והפלתי”, וכאשר אבשלום בגד באביו, וחלק גדול מהעם נהר אחריו, היחידה הזאת, וגם שש מאות איש שבאו ברגל מגת, נשארו נאמנים לו (שמואל ב’ ח’ 18, ט”ו 18, כ’ 7), ונשארו נאמנים גם לבנו שלמה (מלכים א’ 38, 44). שלמה נושא לאישה את בת פרעה (מלכים א’ ג’ 1), נישואין המצביעים על יוקרתו, כי הרי לא מדובר בממלכה קיקיונית כמו גשור, אלא במעצמה במעמד עולמי, והדויטרונומיסט ממהר להעיר את הערתו: “רק העם מזבחים בבמות כי לא נבנה בית לשם ה’ עד הימים ההם” (שם, פס’ 2). מסתבר שלמרות משטרת המחשבות של הדויטרונומיסט, המוסיף את הערותיו בכל מקום אפשרי – נותרו כתבים במקרא המתארים גם הוויה נורמאלית של העברים ושל בני ישראל. הרעיון הדויטרונומיסטי שיש רק אל אחד, אל קנא, שעבודתו מחייבת השמדת מאמיני דת אחרת, אומץ על ידי שתי הדתות המונותיאיסטיות – הנצרות והאיסלאם. אלו אמנם ציירו את האל “האחד והיחיד”, הקנאי ליחידותו, בציור שונה לחלוטין מהציור המקראי, אבל קיבלו במלואה את הקנאות הדורשת מלחמת חורמה והשמדה של מי שאיננו מאמין בדיוק באמונה הלגיטימית שהם בדו מליבם. וכך קרה שנהרות של דם נשפכו על ידי שליחיהן של שתי הדתות הגדולות האלו, והסובל העיקרי מהקנאה הזאת, מורשתו של הדויטרונומיסט שלנו, היה לא אחר מאשר עם ישראל, שסירב לקבל על עצמו את מרות הדתות החדשות, אלו שכמו הדויטרונומיסט שלנו בטוחות שכל האמת מצויה רק אצל האלוה האחד והיחיד שלהן. צריך לציין שספר דברים הזכיר את החובה להשמיד רק את עממי כנען, וכאשר עמים אלה עברו מן העולם – פסק גם תוקפו של הצו הברברי “לא תחיה כל נשמה”. אבל הנצרות והאיסלאם קבעו רשות לעצמן להרחיב את זכות ההשמדה כלפי כל העמים “הכופרים”, אלה שאינם מכירים באמת האחת והיחידה שידועה רק לחכמי הדת שלהם, ואינם מוכנים להמיר את דתם.

הדויטרונומיסט קבע את גורלו של עם ישראל לשבט, ואת גורלה של מחצית מאוכלוסיית העולם שהקנאות הדתית המיטה עליה אסון.

הכריכה האחורית של ספרו של ד״ר משה גרנות ״אילו האמנתי שיש אלוהים״

קראו גם

ארנה גולן על ״אילו האמנתי שיש אלוהים״ וכתיבתו של ד״ר גרנות

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

12 − five =