סיפור מתוך הספר “אין מקום לטעויות” (הוצאת המחברת) 2021.

שגית פסטמן פירסמה לאחרונה קובץ סיפורים המתרחשים ברובם במרחב ביניים בדיוני, אך נטועים היטב במציאות הישראלית. 
על אף שכל סיפור עומד בפני עצמו, הקובץ מציג תמהיל של פליאה, קסם, ואימה, תוך כדי שילוב בין משעשע לעוכר שלווה.

הנה הסיפור הראשון ועוכר השלווה בקובץ. הוא מראה שגם בעולם העליון של הבורא ושל המלאכים, למרות הכל ואחרי הכל, טעויות עלולות ויכולות לקרות, ויש להן משמעות.

כריכה קדמית של ״אין מקום לטעויות״ של שגית פסטמן

זה יום חלש יחסית. המלאך מחניק פיהוק ומציץ למטה לעבר העננים. יש לו תחושה שמישהו עומד להגיע, והנה, הוא מזהה איש שמרחף לקראתו במהירות. לא חולפות כמה שניות והאיש ניצב מולו בעיניים פעורות. זה הרגע של המלאך עכשיו, והוא עדיין מתרגש בכל פעם מחדש כשהוא ממלא את ריאותיו הספוגיות באוויר כדי להפיק את תדר הצלילים המותאמים לאוזן האנושית.

“שלומות. אתה נמצא באולם הקבלה של העולמות העליונים”, הוא מכריז בעודו מצמיד את כפותיו זו לזו מול חזהו, “אם תואיל להביט דרך סורק הרשתית שלפניך, אוכל להפנות אותך ללא עיכובים מיותרים לדרכך האחרונה בהחלט”.

האיש נושא אליו את מבטו, מנסה להגיד משהו, והמלאך בתורו יותר ממופתע. הוא די חדש בתפקיד, ועד עכשיו אף בן אנוש לא ניסה ליצור אתו קשר. המתים החדשים התבוננו בו ביראה ועשו בדיוק את שביקש ללא שאלות מיותרות. מתי מעט צחקו או בכו בהיסטריה, אך למרבה השמחה ההליך השיפוטי החדש ארך שניות ספורות, והם הועברו במהרה לטיפולם של הצוותים המקצועיים. האיש שלפניו, לעומת זאת, ממשיך להתעקש להשמיע את קולו, על אף שבעולמות העליונים למין האנושי אין כלל זכות דיבור. מצב מביך לכל הדעות. האם לציין את האירוע ברשומות?  המלאך שונא להתעסק בבירוקרטיה, ומחליט להתמודד בעצמו עם הסיטואציה החריגה. “אמנם קולך אינו יכול להישמע כאן”, הוא מודיע לאיש חגיגית,  “אך אני יכול להבין את אשר אתה מבקש לומר”.

עיניו הכהות של האיש זוהרות כשהוא שואל בהיסוס:_____________________________ ?

“עדיין לא”, המלאך מבהיר בפנים קפואות, “הדרך לגן עדן נמצאת לימיני, ומהצד השני תמצא את עצמך בגיהינום. ההחלטה לגביך תיקבע רק לאחר שתזוהה באמצעות סורק הרשתית שלפניך” .

האיש מוסיף ושואל?______________________________ :

“אין כאן שאלה של בחירה”, המלאך משתדל לענות בקול ניטראלי, ״אם לא תעשה כדבריי, תופנה באופן אוטומטי לגיהינום. זה ברור?”

האיש סוקר את סביבתו ומגלה שהוא מוקף בערפל לבן וסמיך. ממרחק עמוד ענן מסתחרר, ומעבר לו ברקים מבזיקים באופק. הוא מחייך בהיסוס אל המלאך, ומציץ בעינית של הסורק.

שום דבר לא קורה. לא ייאמן ממש. מה הסיכויים שדבר כזה יתרחש?

המלאך נזכר בראיון העבודה שלו לתפקיד. מטטרון, יו”ר המנהלה לענייני אנוש, הבהיר לו אז בגאווה בלתי מוסתרת ש”אצלנו כאן למעלה יש מקום לכולם – לזכים ולחוטאים, לתמימים ולכופרים, לצדיקים ולארורים”. הארכי־מלאך נשען לאחור על כנפיו, נעץ בו מבט חמור והוסיף: “אבל בשום מקרה ובשום תנאי אין אצלנו מקום לטעויות. פשוט תיצמד לפקודות שקבעתי בספר החוקים”.

“אין מקום לטעויות”, המלאך חזר על המשפט כמו בתפילה בכל פעם שהתייצב מאחורי העמדה שלו, אלא שעכשיו מבט מהיר בצג המחשב הראשי מגלה את ההודעה מבשרת הרעות הבאה:

“Failed to Register User”

המלאך לוחץ על כמה כפתורים בלתי נראים מולו והמסכים שלפניו, שאף הם סמויים מן העין האנושית, משנים את צבעם לכחול מרצד. הכיתוב מתחלף ומשפט מאיים לא פחות מהבהב מולו:

“Your system ran into a problem and needs to restart”

לעזאזל. המלאך לוחץ על כפתור נוסף ומולו מבזיקות המילים המקוללות:

“An error occurred”

לא! לא! לא! אלוהים אדירים. גל של זעה קרה שוטף את המלאך, שעד עכשיו בכלל לא ידע שהוא מסוגל להזיע. רסס של פתיתי שלג כסופים ניתז לכל עבר, וההילה הלבנה מעל ראשו מטילה על פניו זוהר עז. המלאך מתבונן בייאוש באיש שמתבונן בו. הוא יודע מה האיש חושב: הנה הייצור היפה ביותר שראיתי מימיי.

“אני נאלץ לבשר לך שבאופן חריג ביותר אנחנו חווים איזושהי תקלה”, הוא מסביר, ומבלי להיות מודע לכך, פורש את כנפיו הזהובות ומתנדנד באוויר. האיש ממשיך להביט בו בפה פעור. גובה המלאך שלושה מטרים, וכמו שאר השוכנים במרומים, גופו החשוף עטוף בפלומת שיער לבנה ורכה. מרשים ככל שהוא, דווקא כנפיו הן אלו שמושכות את תשומת הלב. אורכן כמעט עשרה מטרים, והן עשויות עלים דקיקים של זהב טהור בשלל דוגמאות מרהיבות.

האיש בוחן אותן בהשתאות ושואל: __________________________?

המלאך שמרגיש מעט חשוף, עונה בנימוס: “לא, זה גודל הכנפיים הסטנדרטיות שלנו” .

האיש אומר:________________________________.

המלאך משיב: “אני יודע שלמטה בדרך כלל מציירים אותנו עם כנפיים קטנות יותר. יש אילוצים, אני מניח” .

מעבר לכנפי המלאך, האיש מבחין לראשונה בשני פירים גדולים, התלויים מטרים ספורים מעל לפני הערפל. דפנותיהם מרוקעות בחומר נקבובי, שנראה רך למגע כמו פלסטלינה. מתוך פתח הפיר הימיני בוקע אור בהיר ומזמין, וזה שמשמאל שרוי בעלטה. האיש מכווץ את עיניו ומנסה להציץ לתוך הפיר המוביל אל הגיהינום. הוא אומר:________________________.

המלאך מהנהן. “טוב, אתם צריכים לתאר לעצמכם משהו, ודי הגיוני שתדמיינו שער או אולי סולם” .

המלאך תוהה אם גם האיש משתומם על כך שכאן למעלה לא הצליחו לארגן משהו פחות סטרילי משני הפירים המשעממים האלה. כשהגיע לכאן ביום הראשון שלו בתפקיד, העמדה הייתה נטושה, ולכן בפעם הבאה שבה נתקל במטטרון, תהה לגבי העיצוב המשמים והבלתי שמימי בעליל של אולם קבלת הפנים.

“השטיח האדום בניקוי יבש והלימוזינה שבקה חיים ממש כמה ימים לפני שהגעת אלינו”, השיב מטטרון בקול מלא ארס, והמלאך, שחשש להסתבך שוב בצרות, לא הזכיר את הנושא יותר.

***

בינתיים, המערכת החדשה לא מגלה שום סימני חיים, והמלאך אובד עצות. לפי הנהלים, הוא אמור להעביר התרעה בהולה למטה הראשי, ואף על פי כן הוא שוקל להמתין מעט. אולי ייקרה נס והכל יסתדר. זה לא כל כך נדיר פה למעלה. האיש מנופף אליו. יש לו עוד שאלה. מתברר שמדובר באדם די סקרן.

האיש: _______________?

“אתה די מרחף לשם”, עונה המלאך, “לפחות כשמדובר בפיר הימיני. במקרה של הפיר השמאלי, אפשר להגיד שאתה יותר…”, הוא מחפש את המלה האנושית הנכונה, “נשאב” .

האיש מהסס אך לבסוף מוסיף ושואל: _______________________?

“למה שתיפול?”, המלאך מופתע, “וגם אם תיפול זה לא יהיה כל כך נורא. במילא, אתה כבר מת”.

אבל האיש מתעקש: _______________?

הפעם המלאך נאלץ להבהיר בנוקשות: “אני לא חושב שתוכל להתנגד. זה שואב אותך די חזק”.

האיש מהנהן. הוא מביט במלאך בחשדנות, כשמצחו וגבותיו מתכווצים. יש לו עוד שאלה, והפעם כזו שמשאירה את המלאך מעט המום.

“אני לא ממש יודע. אני אף פעם לא הרגשתי את כוח השאיבה של הפיר”, משיב המלאך וצמרמורת אוחזת בגופו העדין. אף אחד מעולם לא הזכיר מה קרה למי שהיה פה בתפקיד לפניו. האם יכול להיות שבטעות… ?

פתאום מחשבה אחרת מחרידה אותו: מה אם האיש ינסה לברוח או לפגוע בו?  איזה חוסר אחריות להשאיר אותו לבד פה איתם. הוא חייב לבקש מלאך בטחון, אולי אפילו שד. מישהו בעל חזות מאיימת.

האיש שוב קוטע את מחשבותיו. זה הופך להרגל מגונה, אבל הפעם הוא שואל שאלה בנושא אחר לגמרי, והמלאך מגלה עניין. “תגדיר לי מה נחשב בעיניך לתפקיד טוב?”.

האיש מסביר: _________________________.

המלאך מהנהן ומשיב :”מלבד העניין של השכר שלא מתורגם כאן לכסף, אין לי תלונות. השעות נוחות והתנאים מצוינים. בעיקר, אני מרגיש שיש לי ייעוד, למרות שמאז שהטמענו את האלגוריתם לתוך המערכת”, המלאך שוב מתלבט איך לנסח את הדברים, “די נפטרנו מהצורך לבחון לב וכליות, כמו שאומרים אצלכם”. הוא מצחקק ולא בגלל שיש משהו משעשע במה שאמר. אם האיש היה פוגש במלאכים לפני כן, הוא היה יודע שיש להם נטייה לצחקק דווקא כשהם משקרים.

למען האמת, המלאך היה אסיר תודה על התפקיד שלו כאן. קודם לכן, הוא עבד בקו האחורי בתור בוחן קורות חיים. שם שקל מצוות כנגד עוונות, והעריך עוולות וחסדים. התעסקות בנושאים האלה נחשבת בעולמות העליונים לעניין מייגע ביותר בגלל שבעוד שדי פשוט להעריך מעשים טובים, ככל שזה נוגע לחטאים, העניינים הולכים ומסתבכים.

בתחום הזה היצירתיות של האנשים גדולה יותר ממה שהדמיון הכי פרוע יכול להמציא. מה גם שלא כל חטא נובע מרוע צרוף. לעיתים מדובר בטפשות, ולעיתים בחוסר מזל. העוסקים במלאכה חייבים לקחת בחשבון כל מיני שיקולים, סעיפים קטנים וחריגים, ולך תצא מזה. היו רגעים שהמלאך חשב שהוא עומד להשתגע.

לעיתים, לאחר שנתקל בתיק מסובך ממש, הוא היה מוכרח לצאת ולשוטט ברחבי הגלקסיה כדי לנקות את הראש. באחת מהפעמים האלה נתקל בשדה פרועה אך מסקרנת. היא לבשה מקטורן אדום מקטיפה אלסטית ושמלה צמודה, שמתוכה הציצו זוג שדיים מושלמים. כשנשענה בנונשלנטיות על המטריה השחורה שלה, היא נראתה כמו אחת שבטוח עושה חיים משוגעים. השדה הסבירה לו שבמקור היא הייתה מלאכית מחמד ממש כמוהו. “זאת ההתרועעות עם בני האדם שהשחיתה אותי והפכה אותי למי שאני היום”, התוודתה בקול מתפנק.

המלאך התקשה מאוד להאמין לה, אבל לא אמר דבר. היו לה כל מיני תיאוריות מעניינות על בני האדם, ולכן ביקש לנצל את ההזדמנות כדי לברר איתה איזשהו עניין שהטריד אותו בעבודה. “את חושבת שאפשר לדעת אם בני האדם טובים או רעים עוד לפני שהם מתים?”, תהה באוזניה.  

השדה הסתירה את פיה בידה כדי לכבוש צחקוק. ״אם כבר שואלים לדעתי, אין באמת חלוקה טבעית בין אנשים טובים לרעים. יש רק כאלה שמרושעים בצורה מעניינת, וכאלה שהם סתם משעממים אבל עדיין רעים״, השיבה.

בהמשך, היא ציינה כמה מקרים שקרו לה באופן אישי ואף הוסיפה שלל דוגמאות היסטוריות, ולמרות זאת, לפני שנפרדו כנראה שהרגישה שקצת הגזימה. “הכל בדיחה, באמת. אל תהיה לי כזה רציני, טוב?” שידלה אותו. הקול שלה נשמע הפעם שונה, לא אותה נימת קול קלילה ומשועשעת.

המלאך לא ממש הבין אם היא התבדחה כשטענה שכל האנשים רעים מטבעם, או שהתכוונה שהאנשים עצמם הם בדיחה, או שהחיים הם בדיחה. לשדה היה חוש הומור מוזר, ובכל מקרה היא נעלמה לפני שהספיק להבחין בכך, ולצערו, לא יצא לו להיתקל בה שוב למרות שעוד חשב עליה מדי פעם.

***

המלאך מבחין שהאיש שוב דורש את תשומת ליבו. הפעם הוא שואל :__________________?

“אתה ממש רוצה לדעת איך זה עובד?” מתפלא המלאך.

האיש מהנהן, והמלאך בוחן אותו באופן קפדני יותר. מדובר בבחור די צעיר בעצם. בעיניו מבט נחוש, ויש לו מן הטיה חקרנית של הראש כשהוא שואל שאלות. התנועה הזאת מוצאת חן בעיני המלאך, והוא שוקל אם לאמץ אותה.

“אז עכשיו”, המלאך פורש את זרועותיו כמו מטיף וממתין כמה שניות כדי לבנות מתח, “ברוך הבא לעידן הביג דאטה”. קולו מתחזק. “מינימום כוח מלאכים ומקסימום תוצאות. מה שאומר בעצם שרק אני פה כדי להשגיח על האלגוריתם, שעושה תשעים ותשעה אחוזים מהעבודה בכלום זמן” .

האיש נראה כמי שמתרשם ומוסיף לחקור: _______________________________  ?

שאלה טובה, חושב המלאך. “תראה, אני לא מומחה לבינה מלאכותית. בעקרון, מרגע שאדם הופך למשתמש ברשתות החברתיות, הפעילות הדיגיטאלית שלו מאוכסנת במסד הנתונים של המערכת. כשהוא מגיע לכאן, הדאטה מנותחת על פי פרמטרים שונים כמו למשל, כמה סטאטוסים שקריים האדם העלה לסטורי שלו, או האם הוא פרסם ציוצים פוגעניים וכולי. בהמשך הוא מקבל ציון על סולם של צדיקות, ומופנה למחלקה היעודית בהתאם”.

האיש מופתע. הוא אומר: _______________________ .

המלאך מושך בכתפיו. “נכון. נסיבות מותו של האדם לא נלקחות בחשבון, גם אם הוא נרצח בברוטאליות או הקריב את עצמו למען מטרה נעלה. אם זה היה המצב, אתה יודע מה היה קורה כאן במלחמת העולם הראשונה, השנייה, או… בשואה. אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו לא היה יכול לעמוד בעומס”.

המלאך נרעד. שומו שמיים, למה הוא היה צריך לערב את אלוהים?  מה הוא יודע על מה שמלך חי וקיים יכול או לא? הוא חייב להשתלט על הפה הגדול שלו. פשוט חייב. בין כה וכה, מדי פעם קול קטן בראשו לוחש לו שהוא בטח קיבל את המינוי שלו פה בטעות. הקול לא מפסיק להציק לו ויש לו טיעונים טובים. הרי למלאך אין שום כישורים מיוחדים, ובטח שלא קשרים. הוא שרף את המעט שהיו לו באותה התכנסות ארורה – אחת מיני רבות, שבהן נדרשו המלאכים להתגולל עד קץ הימים בויכוחי סרק מסוג הביצה והתרנגולת. בפעם ההיא על סדר היום עמדה השאלה מה דינו של רוצח שרצח רוצח. שעות של התפלספויות חסרות תוחלת חלפו לאיטן עד שהוא נשבר. “מה זה משנה?”, הוא שאל בהתרסה, וכל ההילות הופנו אליו. “הרי בסופו של דבר מספר הרוצחים בעולם נשאר תמיד אותו דבר בכל דור ודור”, הטיח בנוכחים. דממה נפלה בהיכל. עד לאותו הרגע אף אחד בממלכת השמיים לא העז לסדוק את העמדת הפנים הקולקטיבית ולהטיל ספק בפרויקט בראשית. אף. לא. אחד. אז מה אם במהלך אלפי שנים הצטברו די והותר ראיות שהבהירו שהעלויות מטורפות, התוצרים בעייתיים, והסיכויים לנהל סיכונים על פני האדמה אפסיים. כולם הכירו היטב את הנתונים אבל לא רצו שזאת תהיה הבעיה שלהם. לכן כשהתנדב להעלות את עצמו על המזבח, הם ניצלו את ההזדמנות והציגו אותו בתור הבעיה.

מיד לאחר פליטת הפה המצערת שלו, כל מי שהחשיב את עצמו לסוג של דמות רוחנית שמר ממנו על מרחק בטוח. אם להודות על האמת, גם קודם לכן נחשב לטיפוס די תימהוני, אבל בעקבות מה שקרה הפך למנודה ממש, כאילו שמישהו הטיל עליו קללה.

***

מילא. יש לו בעיות אחרות להתעסק איתן, כמו האיש הזה, שנועץ בו עכשיו מבט קשה. על מה הוא כועס בעצם? המלאך נזכר ומנופף בידו בקוצר רוח. “תראה, בלתי אפשרי לשפוט חיים שלמים של מישהו על סמך נסיבות מותו, בדיוק כפי שלא שופטים יצירה מוזיקאלית אך ורק על סמך אקורד הסיום שלה”.

אולם האיש לא מאוד מתרשם מהטיעון האחרון, ומעלה טיעון משלו: __________________.

“זה פשוט לא נחוץ”, מבהיר המלאך, “הנחת היסוד היא שהפעילות של האנשים במרחב הווירטואלי מספקת את כל המידע הנדרש על מנת להחליט בנוגע לחיים שלאחר המוות”.

בתגובה האיש מנופף בידיו ויורק שורה של משפטים קשים:_________________________.

המלאך בנימה בוטה מחזיר לו: “מה זאת אומרת שציפית שדברים יתנהלו כאן אחרת?”. האשמותיו של האיש פוגעות באופן ברור בתחושת העליונות של הישות השמימית, והוא מרגיש צורך עז להעמיד אותו במקומו הראוי.

“תראה, לפניך הגיע לכאן איש תקשורת בכיר”, המלאך מציץ בטבלת האקסל שלפניו, “כמה ימים לפני מותו הוא כתב טוקבק בקשר לאיזו שחקנית צעירה, ואני מצטט: ‘סתם זנזונת קטנה ומטונפת, אבל הייתי שמח לתקוע את הזרג שלי בישבן הרוטט שלה’. בוא נלך קצת אחורה. הנה, באיזשהו פורום הוא משתף, באופן אנונימי כמובן, את דעתו המקצועית על קולגה לשעבר שקיבל פרס כלשהו. שוב, אני מצטט מילה במילה: ‘זבל זחוח ובוגדני. הכישרון האמיתי היחיד שלו הוא לזהות למי צריך למצוץ כדי להתקדם. אני מעריך שוועדת השופטים הנכבדת קיבלה ממנו טיפול מסור'” .

האיש נראה כמי שמתלבט, אך לבסוף מוסיף:______________________________ .

המלאך מעריך את הנכונות של האיש לעמוד על שלו, ועדיין גם לו יש איזה קלף לשלוף מהשרוול. “תשנה את דעתך אם תדע שהוא היה חבר בכמה קבוצות וואטסאפ בעלות אופי פדופילי, ואף הפיץ בעצמו חומרים מהסוג הזה מידי פעם?”

אין תגובה. סוף סוף האיש נותר ללא מילים. זה מה שחשבתי, אומר לעצמו המלאך בסיפוק, אך נראה שמיהר לשמוח. האיש עדיין מסרב להרפות. הפעם הוא שואל:__________________  ?

המלאך מתפלא. “הרעיון לפיתוח האלגוריתם עלה מטעם צוות שלוציפר בכבודו ובעצמו מינה במיוחד לצורך העניין. אבל אני לא מבין לאן אתה חותר עם השאלה הזאת”.

האיש מסביר בסנטר זקור: ______________________________________.

המלאך מצקצק. “ברור שכל אחד בא מפוזיציה מסוימת, אבל המטרה המשותפת של כולנו היא ליעל את המערכת. אם מישהו – מלאך או שד – בא עם רעיון מוצלח או יוזם תהליך מבורך, אנחנו שמים בצד את חילוקי הדעות המוסריים ומשתפים פעולה לטובת הכלל”.

למרות הטון ההחלטי, המלאך יודע שאולי הוא אינו מעמיד את הדברים על דיוקם. בזמנו מטטרון עשה שמיניות באוויר כדי לעצור את מהפכת המידע הדיגיטלי. הוא טען בלהט שמדובר בעסקה מפוקפקת. “אנשים הם לא נתונים, ואסור להרשות לפרוצדורות מתמטיות לעשות עליהם מניפולציות”, הזהיר, ואף העריך שהאלגוריתם, מתקדם ככל שהוא, לא יידע להתמודד עם הערפול וחוסר הוודאות שמאפיינים את האנושות. “לשם כך נדרש המגע המלאכי המבורך”, התעקש.

לוציפר, לעומתו, הצליף בקולו בכל פעם שהתבקש להתמודד עם הטיעונים של מי שנחשב ליד ימינו של אלוהים. “עם כל הכבוד למטי היקר שלנו, לא כל דבר שאני מקדם הוא קונספירציה מחושבת נגד האנושות”, טען בתוקף. “מדובר בלא יותר מיישום טכנולוגי מתקדם, שכל חטאו בכך שהוא מפשט ומייעל את תהליך הערכה של ההתנהגות האנושית. אופטימיזציה זה כל הסיפור, חברים, ולא יותר”, סיכם בקול מרגיע.

***

מי צדק – לוציפר או מטטרון? המלאך לא יודע להגיד. מאז שהוטמע במערכת, האלגוריתם לא אכזב. תיקון: לא אכזב עד למקרה הנוכחי. המלאך מביט בסקרנות באיש שלפניו. למרות שהכיר מקרוב רבבות של פרשות חיים מעבודתו הקודמת, בני האדם נותרו עבורו סוג של חידה. על פניו נראה שמדובר ביצורים מרטיטים, התלויים באוויר כמו פעמוני רוח. חסרי שקט, הם מבקשים תמיד להיות משהו מעבר לעצמם, ומכאן ללא הרף ממציאים דברים – תיאוריות, משחקים, שקרים. קורבנות של עצמם בעיקר. המלאך היה שמח לו יכל לשאול את האיש כמה שאלות, רק שאסור לו. התפקיד שלו פה כרוך במחויבויות מסוימות. בלי עיכובים, בלי קשקושים, ובלי דרמות. מאלו יהיה לאנשים מספיק בגן עדן או בגיהינום. באחרון, ללא ספק, וכאילו כדי להוכיח את הטענה, קול רעם מתגלגל מתוך הפיר השמאלי. גוש בהיר נורה מהפתח האפל ומתרסק לרגליהם. המלאך והאיש מתבוננים במה שנראה כמו גבבה גרוטסקית של איברים אנושיים, הכוללת עצמות מרוסקות, חתיכות בשר ורדרדות, ונתחים של שומן רוטט דבוקים לרצועות עור חיוורות. כל אלה ואיברים לא מזוהים נוספים מוטלים בתוך שלולית דם שהולכת ומתפשטת.

האיש מתנשף באימה, והמלאך נבוך. “אוי, פטריק שוב נפל” .

האיש לוחש: _________?

המלאך: “בטח שמכיר. הוא הגיע לפה לפני מאה וחמישים שנה בערך. עברתי על קורות החיים שלו בעצמי, וכמעט מיד היה ברור לאן הוא הולך. הוא עבד בתעשיית הפרוות. תיק קל”.

המלאך יוצר קשר עם מחלקת השירותים. “פטריק כאן”, הוא מודיע.

האיש מאזין לקולות הרקע המתפשטים בחלל. שפת המלאכים שונה לחלוטין משפת בני האדם. היא מורכבת ממעין נקישות במקצבים שונים, חיכוכי גרון רכים, וציוץ ציפורים, שנשמע אולי מעט מלאכותי לאוזן האנושית.

“כבר באים לאסוף אותו”, מרגיע המלאך.

האיש בקושי רב שואל: ___________________________  ?

“זה עניין קצת מורכב. הוא לא בדיוק נפל מהגיהינום”, מסביר המלאך, “הוא פשוט מת וכשמתים, גם אם אתה כבר בגיהינום, באופן בלתי נמנע מגיעים לכאן. זה הרי לב העניין פה. אתה חייב לחזור לחיות שוב כדי שיהיה אפשר לגרום לך עונג או סבל”.

עיני המלאך מתמלאות דמעות. “פטריק, למשל, הוא לא בדיוק איש של צדקה וחסד. במשך שנים הוא נהג להפשיט מהשועלים את עורם בעודם בחיים. מחריד, נכון?”.

עוד לפני שהאיש מספיק להגיב, מתוך הפיר השמאלי שועטים לעברם עשרה שועלים. שיניהם נוטפות דם. הלהקה מתגודדת ליד הסיוט שמתברר כפטריק, בדיוק כשחלקי הגוף מתחילים להתחבר. בתוך פחות משתי דקות פטריק קם לתחייה. הגוף שלו רועד כל כך חזק שהשיניים שלו נוקשות. בשלב הזה הוא נראה די מוזר. כאילו מישהו לקח כמה אנשים שונים והלחים אותם יחד, אבל לא חולפות שניות אחדות ואיכשהו כל האיברים מתחברים באופן הרמוני.

פטריק מושיט יד מהוססת אל עבר האיש ומשמיע מן קול כזה, שנשמע כמו יבבה של כלב נטוש.

נו, זה מתחיל להיות קצת מגוחך, חושב המלאך. “באמת, יקירי. זאת לא הפעם הראשונה שלך. כבר היית אמור להתרגל”, הוא נוזף ביורש הגיהינום.

פניו של פטריק – האף עדיין לא מחובר לגמרי, וללחי אחת חסרה חתיכת עור – מתעוותות בייסורים. השועלים נועצים את שיניהם הקטנות בזרועותיו וברגליו וגוררים אותו באופן פלאי לעבר פתח הפיר השמאלי. לפני שכולם נבלעים בחשיכה, האיש מבחין שלפטריק זוג אוזני שועל מחודדות. אולי זאת סוג של בדיחה שם בגיהינום. מבועת מדי מכדי להגיב, הוא נושך את שפתו התחתונה בחוזקה, והמלאך נאבק בדחף ללטף את שתי לחייו ברוך. הוא מעריך שצריך להגיד עכשיו משהו מנחם. “אני כל כך מצטער שהיית עד לדבר הנורא הזה”, הוא מנסה.

האיש שואל בקול צרוד: _____________________  ?

“פחות או יותר את מה שהוא עשה להם. בהתחלה הם מפטמים אותו, ותשמע, פטריק הופך להיות ממש הר אדם. חבל שאין לי פה תמונה להראות לך. אחר כך…”, המלאך מהסס. האם הוא צריך להיות כל כך מפורט? בעצם, האיש לא היה שואל, אם הוא לא היה רוצה לדעת. “הם מרעיבים אותו למוות כדי שיהיה קל יותר להפשיט ממנו את העור המדולדל, ואז כמו שאמרתי לך, הוא מת ביסורים וחוזר לפה”.

האיש ממלמל שאלה נוספת: ___________ ?

“אני מעריך שסיבוב אחד של פיטום והרעבה עד מוות על כל שועל שהוא הרג. זה די מתבקש, לא?”.

***

הזמן חולף, ונהיה קר. האיש נראה רע מרגע לרגע, וטוב, חייבים להודות שנס כבר לא יקרה פה. אין ברירה. המלאך יוצר קשר עם מחלקת התמיכה. “אתם מודעים לתקלה אצלי?”, הוא שואל, “כי אני נמצא כאן עם איזה בן אנוש כבר די הרבה זמן. למעשה, מספיק זמן כדי שיצא לו ליהנות מהמופע של פטריק ולהקתו”.

האיש שומע מן המיה רכה, שגורמת לשערות בעורפו לסמור. המלאך קורץ אליו, ולבן שיחו הוא עונה: “אני שמח שזה מצחיק אותך”, אבל גם המלאך עצמו נראה משועשע. “נו, עכשיו ברצינות. איך אני יכול לשלוח מישהו לגן עדן אחרי שהוא נחשף לדבר כזה?”.

האיש שומע שורה של ציוצים ושריקות.

“באמת!? טוב, זה באמת מפשט את העניינים”, משיב המלאך, ומסב את פניו בחזרה אל האיש. “אז מתברר שלפני שהאלגוריתם השתגע, הוא הספיק לקבל החלטה בנוגע אליך. כלומר, מבחינתך, אלו לא חדשות כל כך טובות”, הוא רומז לשמאלו.

האיש נועץ בו מבט פראי, שפתיו רוטטות. המלאך יודע שפה למעלה חושבים שזה די מטריד, אבל לדעתו, יש משהו חושני באופן שבו ההבעות של האנשים משתנות בכל פעם שמסתכלים עליהם. כנראה שמדובר בסוג של תופעת לוואי שנגרמת מהצורך להעמיד פנים רוב הזמן. מן הסתם, זה לא פשוט לעבור את כל המסלול האכזרי של החיים בהכחשה גורפת לגבי הסוף המר.

כלומר, בוא נהיה רציניים לרגע, למי זה אי פעם נגמר בטוב?  עובדה שהמבנה הנרטיבי נשמר לאורך כל הדורות:

  • לידה.
  • ילדות מרגשת (לטוב ולרע).
  • בגרות: נישואים/עבודה (בעיקר, דאגות חסרות חשיבות וניצחונות חסרי תועלת).
  • ניסיון להתעלות: בשלב מסוים רוב האנשים נאחזים ברעיון העקר שאי שם קיימת איזושהי אמת נשגבת שתעניק משמעות לחייהם ובכלל. הם מחפשים ומחפשים ובסוף מגיעים למסקנה הבלתי נמנעת שאין באמת אפשרות לחזור אחורה ולעשות את הכל אחרת. אין שום הזדמנות נוספת.
  • הסוף: תמיד רע וריאליסטי להחריד, וגם באופן פרדוכסאלי תלוש מהמציאות כי אף אחד שם למטה לא באמת יודע מה קורה אחרי שהמסך יורד.
  • הבזק של אור.
  • הלוויה.

וזה פחות או יותר מסכם את הדיון בנושא. ברור שהמלאך לא אומר שום דבר לאיש ולא רק בגלל שהוא חושש להפר את המדיניות הסודית של המקום. העניין הוא שהאיש פשוט נראה מיואש לגמרי. הוא מתנשף, ונותן לדמעות שלו לזלוג החוצה, כשהוא שואל: _________________  ?

“מה פתאום שהאלגוריתם יקבל החלטה שגויה?”, קולו של המלאך נשבר גם הוא מרוב מאמץ.

האיש מוחה את דמעותיו ושואל בתקווה: _____________________ ?

המלאך כמעט נחנק. “נראה לך שאלוהים מתערב בדברים כאלה?!”, הוא לוחש בחרדת קודש. בינו לבן עצמו הוא מתלבט אם זאת חוצפה או תעוזה מצד בני האדם לנסות לגייס את אדון עולם ברגעי משבר מהסוג הזה. בו בזמן אצבעותיו מרחפות כאילו מרצונן החופשי מעל המקלדת. האיש מתרומם מעל לפני הערפל ונשאב ללא שליטה אל תוך הפיר השמאלי. המלאך מלווה אותו במבט. שניהם חיוורים. האם להגיד כמה מילות פרידה ? אולי משהו כמו “אני מקווה שיהיה לך יותר מזל בגלגול הבא. המלאך מחליט להתאפק, וכופה על עצמו שלא לסובב את הראש אחרי האיש שנעלם.

***

מה עכשיו? פרט לטרטור החלש של הכונן הקשיח כל כך שקט פה. מתחתיו עננים שחורים מתקבצים. סערה מתקרבת. המלאך מנסה לחייך ורק בקושי מצליח. הוא מדמיין את אור הלהבות הגיהנומי מרצד על פניו של האיש ומרגיש מין לחץ כזה בחזה. הוא דווקא קצת מתגעגע לברנש העקשן. פתאום גם הקול הקטן חוזר להציק לו, ומחשבה משונה מתגנבת לראשו: האם ייתכן שיש צדק בדבריו של האיש בנוגע לעבודת האלגוריתם? האם אפשרי הדבר שמתוך רשעות קוסמית תוכנית מחשב תאמץ לעצמה אג’נדה שנועדה להתנכל למין האנושי?  

זאת האשמה חמורה מאוד. מה הוא בכלל אמור לעשות עם המידע הזה?

המלאך אכול ספקות. הוא מחליט לחזור לאחור ולהתעמק בעובדות הבסיסיות שהובילו אותו לתפקידו הנוכחי. קצת אחרי אותה ישיבה דרמטית שבה התעקש על האמת שלו, יצרה איתו קשר באופן די מתבקש הממונה על משאבי אנוש. היא הזמינה אותו לפגישה דחופה, והוא נכנס למשרדה שפוף וחרד. המלאכית בעלת תווי הפנים הנחושים והעיניים הצלולות לבשה שכמייה ארגמנית שחשפה יותר משהסתירה. היא רכנה קדימה ולחשה לתוך אוזנו את החדשות המפתיעות על המינוי המרגש. המלאך בתורו בלע בשמחה את הפיתיון. “תמיד היה לי אמון מלא בדרגים הגבוהים”, אמר לה בטון מתנצל לפני שהפגישה הסתיימה, “ואולי זאת תהיה סוג של כפרה”.

“זאת הזדמנות נפלאה”, היא הסכימה איתו, כולה צחקוקים, והמלאך קיווה שהיא מנסה לפלרטט איתו. אלא שעכשיו, כשהאוויר הטעון בחשמל מעורר בו תחושות שמעבר לזיכרון, הוא עומד על גודל טעותו. לא קידום ולא כלום. כשהסכים לתפקיד שהוצע לו כאן בחזית, ייתכן מאוד ששיחק לידיו של איזה אויב חמקמק. סביר אף להניח שהעברתו לתפקיד הנוכחי נעשתה כדי להרחיק אותו משאר המלאכים, ואולי גם כדי ללמד אותו לקח. מאי שם מילותיה של השדה המסתורית שפגש מזמן מזמזמים באוזניו ויש בהן הדהוד של נבואה, שהרי השיחה הבלתי צפויה עם האיש גרמה לו לראות אותו בעיניים אחרות. כעת הוא מכיר בכך שלמרות מגרעותיהם הרבות, יש בבני האדם גם קסם מסוים, ויותר לא יוכל לדמיין אותם עומדים מולו בעיניים ריקות. אך מה המשמעות של כל זה?

המלאך ממשיך לגשש בתוכו פנימה, נכסף להתגלות. בידיים פרושות, כמו ממוסמר לצלב בלתי נראה, הוא נותן למחשבות שלו לרוץ לכל הכיוונים, ואט אט משהו שהיה בלתי מפוענח הופך להיות בהיר וחד יותר. המלאך מגשש אליו עכשיו בלי להירתע. איך ייתכן שעד היום לא גילה מה עלה בגורלו של המלאך שהיה פה לפניו? השקט נעשה עמוק יותר, והמלאך ממשיך להתקרב אל האמת שלא רצה לדעת כמו בנפילה חופשית. הוא מדמיין את התור הבלתי נגמר של האנשים דרך עיניו של קודמו. ישנם מי שמנענעים את ראשם במשטמה לעברו, הבעה נבגדת על פניהם. אחרים לוטשים בו מבט המום מלא איבה, בעודם מנסים להיתלות באוויר הריק. קללותיהם של אלו ואלו מהדהדות מתוך הפיר השמאלי. במקרה האופטימי ביותר יוכל לקוות לתגובה פחות אלימה כמו הכאה על חטא, אבל כך או כך, תחושת האשמה כבר מחליקה במורד גרונו. עכשיו הוא מכיר בכך שבזמן שנסחף אחר גורלם של בני האדם, התעלם מהאפשרות שישנה פרשנות הפוכה לגמרי לסיפור שלו. כפי שלמד בתפקידו הקודם, יגון משפיע בדרכים מוזרות על אנשים, ומי יודע מה הוא יכול לעולל למלאכים. נפשו הרגישה לא תוכל להישאר אטומה לשנאה שתופנה כלפיו באין סוף השנים שלפניו. אם כן, הנקמה הושלמה וגורלו נגזר. איזה דבר מוזר. פתאום נדמה לו שהוא יכול להרגיש בחזהו את הנקודה המדויקת שבה ליבו המוזהב עתיד להיסדק ולהיבקע לשניים.

דף הפייסבוק של “אין מקום לטעויות”

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

two × 1 =