מדריך לציור ולקליגרפיה, ז׳וזה סאראמאגו, תרגמה מפורטוגזית מרים טבעון, עורך: מנחם פרי; עוזרת לעורך: מירי צפריר הספריה החדשה (ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד), 2021

סטיב ג’ובס? ז’וזה סאראמאגו היה לפנייך. “אילו רציתי, יכולתי לשוב ולדבר על תחושות נבואיות”, כותב סאראמאגו בשנת 1977 (עמ’ 157), ומקדים לפחות בשלושה עשורים את ההמצאה של מסכי המגע ושל הרשתות החברתיות, בעיקר אינסטגרם.

ספרו של סאראמאגו בפורטוגזית

ה”סנטירגע”, יחידת מידה משולבת הן של מידה והן של מרחק וזמן, שסאראמאגו ממציא לתיאור מלאכתו של צייר הפורטרטים, ה’, גיבור סיפרו, נועד ליצור את מה שרק במאה העשרים ואחת התחיל להתמזג באמת – הציור והכתיבה. ספר מוקדם זה של סאראמאגו, אשר תורגם לעברית רק כעת ובתום תרגום כל יתר 15 ספריו, מהווה תשתית רעיונית פילוסופית לשתי מלאכות עתיקות אלו – הציור והכתיבה – ולקשר בינן לבין המציאות, האובייקטים, התרבות, הפוליטיקה, והאהבה. מבחינה מסויימת, עלילת הספר מישנית לחלוטין למימדיו האפיסטמולוגיים של הטקסט סביב שאלת-העל עד כמה המצוייר או הכתוב יכולים לשקף את המציאות כהוויתה, ולאופיו המתודי של הטקסט, אשר כשמו כן הוא – מדריך הגיגים לכותב ולמאייר שמבקש להבין את מהות מדיום יצירתו.

עיקרה של העלילה בצייר הפורטרטים הפורטוגלי ה’, אשר למחייתו מצייר פורטרטים של בעלי הון. הוא עצמו סולד מעבודתו – לדעתו הינו צייר גרוע אשר ספק אם מצליח לתפוס את האובייקט המצוייר כהוויתו, והציור עצמו ממילא נועד להימסר לאחר ולענות על דרישותיו. הכל משתבש כשהמצוייר בטקסט סולד מהפורטרט, מסרב לשלם בעבורו את מלוא המחיר, אולם דורש לקבלו לידיו, ואגב כך מעלה את השאלה – למי שייך המצוייר? לצייר? לאובייקט? אולי לאחרים?

בשל תסכולו ממלאכתו, ובעיקר התסכול שהפורטרט מתעד הבעה שיקרית, החל ה’ גם לצייר בסתר פורטרטים סמויים, אשר בהם הוא מקווה לתפוס “את האמת”. אבל במקביל לומד הצייר את מגבלות המדיום: הוא קבוע, חד מימדי, מוגבל בניואנסים. לכן הוא מבקש לתרגל כתיבה. אילו מהמדיומים נאמן יותר למציאות? “איך אפשר לתאר משהו בציור? אינני יודע, אבל ההבדל ודאי יתבטא בשני גוונים שונים של אותו צבע…(אבל) העמימות ואי-האפשרויות שבכתיבה ידחפו אותי לצייר. אולי משהו באמצע”, עובר סאראמאגו בין שתי האמנויות, מנסה לאפיינן ולהשוות בינהן. לשם כך הוא ממציא שלושה “מכשירים”: הסנטירגע, הכתיבציור, והכתיבציירים (עמ’ 156), שאולי יהיו “האספרנטו החדשה והאוניברסלית” למיזוג בין שתי האמנויות.

בתוך כך, וכמצופה מאחד מגדולי סופרי העולם, נוגע סאראמאגו בשלל איפיונים עמוקים של מלאכות אלו: עד כמה כל ביוגרפיה היא גם אוטוביוגרפיה (עמ’ 155); עד כמה המעשה הספרותי נגזר מהז’אנר שבו מסופר הסיפור (עמ’ 157); האם חיינו נכתבו כבר מראש (עמ’ 159); מה קורה לציורים עם מותו של הצייר (עמ’ 192); האם אפשר לשנוא צייר אבל לאהוב את ציוריו (עמ’ 192); איך מציירים יפה מישהו מכוער (עמ’ 201); האם יש הבדל בין פורטרט בתשלום לבין ציור חופשי (עמ’ 201); האם כתיבה שמגיעה מתוך נתק מהאובייקט אינה משיגה בדיוק ההפך – את ההנצחה שלו (עמ’ 203); האם ציורים של אותו צייר תמיד זהים או בהכרח שונים זה מזה (עמ’ 205); האם הכתיבה מתארת, משחזרת, או מנבאת (עמ’ 223); האם הזיכרון קודם לכתיבה או מבוסס עליה (עמ’ 228); מה היחס בין המילה הכתובה לבין המעשה (עמ’ 169); מתי מילים הופכות לספרות (עמ’ 179); ועוד ועוד, כמצופה ממי שבעצמו יוצר את המעשה האמנותי אך גם מתבונן בו ומתעד אותו.

בין לבין, פורס סאראמארגו את פניה הפוליטיים של פורטוגל בשנות ה-70, על תנועות המחאה הפוליטיות שבה. הוא שואל האם יכול להיות ציור מרקסיסטי – עם התהפכות יחסי היצור, בשביל מי יצייר הצייר (עמ’ 210)? ואגב אימוניו באמנות המקבילה – הכתיבה – מתחיל להעתיק טקסטים. האם יצליח להרשים נשים באמצעות טקסטים שרק העתיק? והצייר ה’ אכן מתחיל בהעתקה של טקסטים, ובהדרגה מוסיף להן עובדות והקשרים.

לאורך הספר, בדיון באשר למהות האמנויות, הוא מתוסכל מהעדרו של המימד הרביעי, זה שבין החיים, הכתיבה, והציור (עמ’ 135). האם הוא מוצא אותו? האם האהבה לאחותו של הפעיל הפוליטי אנטוניו, ש-ה’ פוגש לאחר שהבשיל מניסיונות הציור והכתיבה שלו, תרפא את ייצר התעוד? “הפורטרט, שהוא התארכות של כתב היד הזה, שהוא-עצמו נכתב בכתב יד, אמור להעתיק משהו?” הוא שואל (עמ’ 251). ואולם את אותיות האהבה (meu amor) הוא מטיב לתאר: “שלוש הגבעות של M, העניבה הרפויה של E, האפיק העמום של הנחל שנחפר ב-U”, ועוד. האם האהבה תהיה חיצונית למלאכת האמנויות או אפשרית להכלה בתוכן?

כקורא מובהק של כל כתבי סאראמאגו אעיד כי יציאת ספר חדש שלו היתה יום חג קטן. הפעם זה ניראה כסופי: לא צפוי עוד שום תרגום נוסף. הופתעתי ממידת העומק בספר ביכורים זה, אשר מרמז על המשך התפתחותו של הכותב. בספר זה כבר קיימת התבוננותו האפיסטמולוגית של הכותב, ושלל רעיונות שיפותחו לאחר מכן ביתר ספריו. לטעמי זה מהטובים בספרי סאראמאגו, לצד “כל השמות” (נכתב 1997 תורגם לעברית 2002) ו”המערה” (נכתב 2000, תורגם 2003) – כולם נושאים פן פילוסופי באשר לעצם האמנות והתיעוד והקשריה עם “החיים עצמם”.

קיראו עוד על סאראמאגו :

לימור שריר על הבידוד הכפוי בעידן הקורונה והעיוורון של סאראמאגו

כריכת ספרו של סאראמאגו בעברית

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × 1 =