בזמן שישראל יוצאת מסגר שנוי מאוד במחלוקת, הסופרת והרופאה ד”ר לימור שריר מראה איך נושא הסגר והבידוד מתבטאים ביצירה “על העיוורון” של הסופר הפורטוגזי המפורסם ז’וזה סאראמאגו (תורגם בידי מרים טיבעון, הוציאה לאור הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2001), ספר שגם הוסרט ב-2008 ובו מתוארת מגפת עיוורון שתוקפת את העולם.

הספר זכה להצלחה גדולה כל כך שסאראמאגו פירסם לו ספר המשך בשם “על הפיקחון”, שבו המגפה נעלמת בצורה מסתורית כשם שבאה.

האם יש קירבה בין מה שסאראמאגו מתאר ובין מה שאנו חווים כיום בעידן הקורונה ?

המערכת

הבוקר קראתי שוב בעיתונות על פינוי למלוניות הקורונה שחולל כאוס בשדה התעופה: “אנשים מסרבים להתפנות למלוניות. הם צועקים ומקללים, משתמשים בביטויים כמו ‘אתם גזענים’, ‘אתם נאצים’, לפעמים גם זורקים כסאות”. התנהגות דומה התחוללה לא מזמן במלונות הקורונה עצמם.

עדיין לא חדרה ההכרה בקרב רבים שהמצב הבריאותי חמור בשל פנדמיית הקורונה, ושיש לנהוג באחריות ובערבות הדדית. עדיין לא חדרה להכרתם שמדובר בסכנת מוות פשוטו כמשמעו.

מגפת הקורונה העולמית מעוררת דילמות אתיות-חברתיות ומשפטיות, וביניהן העמדת האמצעים שבהם נוקטת המדינה כדי לשמור על בריאות אזרחיה כנגד חוק כבוד האדם וחירותו, וחוק זכויות החולה המתבסס עליו.

לטענת אנשי בריאות הציבור, המקובלת עלי באופן אישי, מדובר במצב חירום בריאותי המסכן את כלל האוכלוסייה, ועל כן יש לפעול על פי עיקרון “טובת הכלל”.

יש הטוענים ש”טובת הכלל” (the common good) הוא עיקרון חשוב בכל שיטה פוליטית, אך מביעים חשש מפני “המדרון החלקלק”, כלומר שהעיקרון עלול להיות מכשיר בידי אלה הסבורים כי הם יודעים טוב יותר מכל פרט מה טוב עבורו, ולכפות דעתם בכוח. 

מערכת בריאות הציבור מוצאת עצמה מהלכת בין הטיפות, כאשר איננה יכולה למשל לכפות חיסונים, אך כן יכולה לכפות בידוד.

יש לציין כי מאז קוד נירנברג טיפולים רפואיים באדם נגד רצונו נחשבים להפרה מפורשת של זכויות האדם ושל האתיקה הרפואית, וגם “חיסון בכפייה” פירושו טיפול-רפואי בכפייה. לכן מסתפקות מדינות דמוקרטיות בכל העולם, וישראל ביניהן, באמצעי פרסום ושכנוע בדבר יעילות החיסונים ותועלתם בתחום בריאות הציבור.

במסגרת קורס ספרות ורפואה, שהתנהל השנה רק בהרצאות ביו-טיוב ששודרו לסטודנטים, עסקתי, בין שאר נושאי הקורס, בתיאור הבידוד הכפוי שמתאר ז’וזה סאראמאגו ב”על העיוורון“. בספר הוא מתאר מגפת עיוורון דמיונית הפושטת במקום ובזמן לא מוגדרים, ומעוררת יצרים פשיסטיים ומפלצתיים בקרב אנשי שילטון החוק.

עטיפת המהדורה העברית של “על העיוורון” של סאראמאגו

רופא עיניים נדבק ב”עיוורון לבן” ומדביק שרשרת של אנשים עד שהעיוורון פושט בכל העיר. הוא מובל לבידוד כפוי כשאשתו – היחידה שנשארת פיקחת – מתחזה לעיוורת, מתלווה אליו, ומשמשת מין פריסקופ שהמספר נאחז בו כדי לקשור בין תבונה להתבוננות, ומייצגת את התרבות בעולם כאוטי.

מהציבור נדרשים אמונה עיוורת וציות עיוור להנחיות, וגזירות קשות ביותר, ובכללן בידוד כפוי בתנאים של הזנחה וכמעט רעב בבניין עזוב, ששימש בעברו בית חולים לחולי נפש, והמזכירות לקורא את אלה הנהוגות במשטרים טוטליטריים.

השלטונות כולאים את העיוורים והנשאים באגפים נפרדים של בית-המשוגעים הנתון תחת שמירה של כוח צבאי, שיורה בכל מי שמנסה לצאת.

“החיילים רק רצו לכוון את הנשק ולירות… בקור רוח באידיוטים האלה שנעו לנגד עיניהם כמו סרטנים פסחים…מחפשים את הרגל שחסרה להם. הם ידעו …שבעיית העיוורים תיפתר רק עם חיסולם הפיזי של כולם… בלי הרהורים הומניטריים מזויפים, כמו שכורתים איבר נגוע בנמק כדי להציל את שאר הגוף”.

מהדורה אנגלית של ספרו של סאראמאגו

בבית המשוגעים נשמעו מדי ערב ברמקול הדברים הבאים:

“הממשלה מודעת לחלוטין לאחריותה, ומקווה שהאזרחים שומרי החוק, יקבלו עליהם את האחריות המוטלת עליהם, ויבינו שהבידוד שהם נמצאם בו כעת הינו, מעל לכל שיקול אישי אחר, מעשה של סולידריות כלפי שאר חברי הקהילה הלאומית. עם זאת שימו לב להוראות הבאות:

1- האורות יישארו דולקים כל הזמן, אין טעם לטפל במתגים, הם אינם פועלים.

2- עזיבת הבניין בלי רשות תביא למוות מידי.

3- בכל חדר יש טלפון שאפשר להשתמש בו רק כדי לדרוש מבחוץ אספקה של מוצרי היגיינה וניקיון.

4- המאושפזים יכבסו ביד את בגדיהם.

5- מומלץ לבחור באחראי לכל חדר, זו המלצה, לא פקודה, המאושפזים יכולים להתארגן לפי הבנתם, כל זמן שיקיימו את הכללים…

6- שלוש פעמים ביום יונחו קופסאות מזון ליד דלת הכניסה, מימין ומשמאל, והן יהיו מיועדים לחולים ולנשאים בהתאמה.

7- את כל השאריות צריך לשרוף, ולעניין זה ייחשבו כשאריות נוסף על כל שיירי המזון, גם הקופסאות, הצלחות וכלי האוכל, העשויים מחומרים מתכלים.

8- את השריפה צריך לעשות בחצרות הפנימיות של הבניין או בחצר האחורית.

9- המאושפזים אחראים לכל התוצאות השליליות של השריפות האלה.

10- אם תפרוץ שריפה, אקראית או מכוונת, לא יתערבו מכבי האש.

11- כנ”ל במקרה שיפרצו מחלות, הפרות סדר או גילויי תוקפנות.

12- במקרה של מוות, מכל סיבה שהיא, המאושפזים יקברו את הגויה בחצר בלי שום טקסים רשמיים.

13- התקשורת בין אגף החולים לאגף הנשאים תיעשה דרך האזור המרכזי של קומת הביניים, זה שנכנסו דרכו.

14- הנשאים שיתעוורו יעברו מיד לאגף העיוורים.

15- ההודעה הזאת תשודר יום-יום בדיוק בשעה הזאת, לידיעת המצטרפים החדשים.

הממשלה והאומה מצפים שכל אחד ימלא את חובתו. לילה טוב.”

ממבט אחר ניתן לראות ביצירה אלגוריה לחברה אנושית השרויה תחת מגיפה של “עיוורון לבן” כפי שמכנה אותה סאראמאגו.

יצירתו של סאראמאגו עוסקת, בדומה לספריו האחרים, בנושאים פילוסופיים, פוליטיים, אתיים, וחברתיים, תוך הבעת ביקורת נוקבת על הממסד. בשל קוצר היריעה התרכזתי במאמרי בנקודת מבט ספציפית בלבד.

בעקבות הקריאה בטקסט לעיל ניתן להיזכר במחנות הריכוז בעת מלחמת העולם השנייה, ואף לתהות מה קורה בימים אלה ממש, בעת הפנדמיה, במשטרים טוטליטריים.

על אף הביקורת שמושמעת מגופים שונים, אינטרסנטים במידה זו או אחרת, עלינו להעריך את העובדה שאנו חיים בישראל הדמוקרטית. בישראל קיימת מערכת בריאות מעולה, המתגייסת כולה להציל נפשות, תוך שמירה על האיזון המתבקש בין העקרונות האתיים לזכויות הפרט.

קיראו גם:


“על העיוורון” בויקיפדיה

צפו בשיעור קורס ספרות ורפואה על “העיוורון” מאת סאראמאגו.

צפו במקדימון לגירסה הקולנועית של “על העיוורון” משנת 2008

לימור שריר על עוד יצירה מפורסמת על מגפה: “הדבר” מאת אלבר קאמי

תגובה אחת

  1. חיים בישראל הדמוקרטית שאוסרת עלינו לנוע בטווח של מאה מטר… אה תיקון 1000 מטר.
    ממש מעודד

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × שתיים =