חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על

סדרת ההרצאות "האישים שעיצבו את המאה ה-20"

כרזת סדרת ההרצאות ״האישים שעיצבו את המאה ה-20״
כרזת סדרת ההרצאות ״האישים שעיצבו את המאה ה-20״

הקתדרה היא מרכז לימודי חווייתי במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב (מוז"א), ומציעה הרצאות ומופעי העשרה במגוון נושאים. בשנת הקורונה ההרצאות היו מקוונות. לאחרונה הקהל מוזמן לחזור לאולמות, אך לטובת אלה שגילו את היתרונות הבולטים של הצפייה הביתית, המתכונת היא היברידית: פרונטלית וגם משודרת בזום. ניתן להירשם לסדרות של הרצאות גם במהלכן, וליהנות מהן במלואן, משום שההרצאות מוקלטות, וזמינות לרשומים אליהן גם לאחר מועד ההרצאה.

קובי חוברה, מרצה ומורה, חוקר וכותב, יועץ היסטורי לקולנוע ותיאטרון, נותן סדרה של 3 הרצאות, "האישים שעיצבו את המאה ה-20", על צ'רצ'יל, היטלר, וסטאלין.

ההרצאה הראשונה הייתה על וינסטון צ'רצ'יל, האיש שנבחר ע"י העם הבריטי כולו כאיש האהוב ביותר. קובי חוברה דיבר עליו בהתלהבות מדבקת בלוויית מצגת מרהיבה, שכללה גם צילומים משפחתיים מהמאה ה-19. גם אימו של וינסטון הייתה אישיות צבעונית, שעל דמותה נעשו מספר סרטי קולנוע.

לעומת צ'רצ'יל, היטלר וסטאלין הם אישים שנויים במחלוקת, עד כדי מצמררים, כל אחד מהסיבות שלו. מעניין, באיזו נימת דיבור ובאילו הבעות פנים יגיש קובי חוברה שעה על היטלר ביום שלישי 1 ביוני. יש לי תחושה שכל השמעת שמו של הצורר הנאצי מוסיפה לפרסומו, ועל כן אל לנו לעשות זאת, אך ודאי אין זו עמדתם של היסטוריונים. אני אף קצת פוחדת לארח את תמונותיו על מרקע המחשב שלי. תירשמו להרצאה, ובואו נפחד ביחד.

ההרצאה המלבבת של קובי חוברה על וינסטון צ'רצ'יל, שהוקלטה ב"קתדרה" לפני כשנה, זמינה לצפייה ביוטיוב.

יואב ויכסלפיש ממליץ על

הספר ״רק מילה בעברית״ של גל מנור

רק מילה בעברית של גלי מנור על אהוד מנור
כריכת הספר ״רק מילה בעברית״ של גלי מנור על אהוד מנור

אהוד מנור נחשב בצדק ליוצר בעל השפעה רבה על המוזיקה הפופולרית בישראל. הוא לא ראה עצמו כ"משורר" אלא כ"פזמונאי", אבל טקסטים רבים שכתב הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות המקומית, וגם 18 שנה לאחר מותו הם מושמעים בטקסים ממלכתיים ובכלי התקשורת הפופולריים. יצירתו העשירה כללה גם תרגומים מאנגלית של פזמונים, וגם תרגומי מחזות שזכו להצלחה גדולה על הבמה המקומית, ובראשם "שיער".
בתו גלי (אליה מופנה השיר הנושא את שמה), מרצה לספרות אנגלית, חוזרת אל הביוגרפיה המשפחתית של הוריה, אהוד והזמרת עפרה פוקס, ומנתחת את יצירתו באמצעות ניתוח היסטורי-כרונולוגי של הכותב וחייו, וכן באמצעות חלוקה לפי ארבעה נושאים עיקריים: שירי ילדות, שירי אבל ושכול, שירי אהבה, ושירי מולדת. מנור איבד את אביו בגיל 17, ואת אחיו הצעיר יהודה במלחמת ההתשה ב-1968, ובתו מצביעה על המתח ביצירתו בין "האני" ל"אנחנו", והסתייגותו מכתיבה ללהקות הצבאיות, בניגוד למקובל באותם ימים. למעשה, מזכירה גלי, ללהיט "רק בישראל" נוסף בית רק בשל דרישה של הממונים על להקת חיל הים, ובמקור הוא כלל בעיקר אירוניה וביקורת על המדינה ("הירקון תמיד ירוק", "כל אחד הוא גנרל"). המחאה של מנור לא הייתה בוטה, אלא עדינה וספוגה בפטריוטיות, מה שהקל עליה להתקבל לקאנון המקומי. "אין לי ארץ אחרת" נכתב כמחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה, אבל אומץ גם ע"י הצד הימני של המפה הפוליטית.
הכתיבה האישית של מנור נחשבה חריגה בשנות ה-60 וה-70, כשרוב הטקסטים המרכזיים ביטאו קולקטיביזם והעלו על נס את הצברים והלוחמים. מנור החדיר לתודעה את הגברים המתלבטים והרגישים, גם ב"שיר הלהקה" שמופיע בסרט של אבי נשר מ-1978, בו הוא מדגיש את רצונו של הפרט בביטוי אישי ("עומדים ליד פסנתר, לומדים לשיר ביחד/ אך קולי הולך לבד, בשיר על יום אחר").
גם שירי האבל שלו חרגו מהמתכונת המקובלת של הצדעה למוות הירואי ולקולקטיב המקומי, והתמקדו באבל הפרטי של מנור עצמו, או בכלל בחוויה הפרטית של האבל, כולל ייאוש מוחלט בשיר "גשם אחרון". אותם דברים אמורים בשירי האהבה, שהושפעו ממחזות זמר שתרגם, ומהשנים בהן חי בבריטניה והתמקד בלימודי ספרות אנגלית. דורות של ישראלים גדלו על יצירתו של מנור, והם ימצאו בספר מפתחות להבנת המחבר ומקורות יצירתו, וכן שפע מידע וניתוחים של יצירתו הענפה של מנור.
הוצאת מכון מופ"ת, 326 עמ'.

לראיון עם גלי מנור על ספרה ראו כאן.

2 תגובות

  1. צ'רצ'יל היה אדם יחיד בסוגו.
    בת-אליעזר, אני לא מפחד מן הפחד: אתגרת אותי (ואני כקורא מושבע) נענה בחיוב לקריאת התיגר, ומצפה בכיליון עיניים לקריאת רשמייך מההרצאה בקרוב על הדיקטטור הגדול.

  2. תגובה לכתבתה של חגית בת אליעזר על שלושת האישים שעצבו את ההיסטוריה,
    לא צפיתי בהרצאות – אך משהו נקלט אצלי בזמן הקריאה:
    שלושת האישים היו מפורסמים מאוד בתקופתם וייזכרו לעד, אך אלייה וקוץ בה…
    כפי שג'ורג' אורוול מתאר בספרו 1984 את המשרד לשכתוב ההיסטוריה…
    כך גם נוהג העולם המערבי בדרך קבע.
    צרציל אף שהיה אהוב, כי נחשב שהציל את בריטנה מכיבוש נאצי, לא היה כה צדיק כמו שזוכרים אותו. הוא שנא את סטאלין עד כדי כך עד שהציע מיד אחרי המלחמה לתקוף את ברית המועצות.
    בזמן הנשיא טרומן ממשיכו של רוזוולט, פרצה תקופת מק-קרטי ובו תוארו הומוניסטים כאויבי האנושות.
    מק קרטי כמעט פירק את הוליווד כאשר עשה ועדות חקירה כנגד גדולי הבמאים והשחקנים, אפילו צ'ארלי צ'פלין גורש מארה"ב.
    פרופגנדת הזוועה נגד רוסיה (אף שהיה בה מעט מהאמת) הייתה כה איומה שהשפעתה מורגשת כל הזמן גם בארץ:
    כל אדם שני אומר לי שסטאלין והיטלר שניהם רוצחים באותה מידה.
    הנה כמה עובדות:
    א. היטלר רצח 6 מיליוני יהודים וסטאלין הציל מיליוני יהודים ושחרר את אושוויץ.
    ב. סטלין קיבל את רוסיה כאשר החקלאים חרשו את האדמה במחרשות עץ ועזב את רוסיה כמעצמה אטומית.
    ג. הרוסים, היהודים ועמי אירופה הכבושים (1939-1945) אהבו את בטאלין. מיליוני בכו גם בארץ כאשר הוא נפטר.
    ד. סטאלין תמך בישראל בימיה הקשים ביותר ושלח לנו המון נשק מגן… בגמן שבריטניה וארה"ב ישבו מהצד וקיוו למפלה שלנו מול הערבים.
    ה. חשבו פעמיים לפני שאתם כותבים את ההיסטורי מהמקום הנוח של המאה ה-21.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × 5 =