ספרי יעקב מאת אולגה טוקרצ׳וק

לפניכם מאמר נוסף בפרוייקט המאמרים והסיפורים של יקום תרבות על משיח השקר הידוע מהמאה ה-18 יעקב פרנק. והפעם דיון ברומן הספרותי הידוע ביותר שהופיע אי פעם על פרנק, ספרה של הסופרת הפולניה אולגה טוקרצ’וק “ספרי יעקב”.

זהו הספר הגדול ביותר שהופיע אי פעם על יעקב פרנק, הן במספר העמודים (690 עמודים במהדורה העברית), והן באיכות הספרותית. זהו הרומן ההיסטורי היחיד שזכה בפרס נובל מזה עשרות שנים.

המחברת אולגה טוקרצ‘וק (ילידת 1962) היא סופרת, פעילה חברתית, ופמיניסטית. היא פסיכולוגית בהשכלתה, וכותבת מאז שנת 1979. ספריה הרבים תורגמו ליותר משלושים שפות. בשנת 2018 הייתה גם כלת פרס מאן בוקר על ספרה Bieguni (טיסה). היא זכתה ארבע פעמים בפרס ניקֶה, הפרס הספרותי החשוב ביותר בפולין, ובפרסים רבים במדינות השונות שבהן יצאו לאור ספריה.

בפולין הספר עורר סערה, מכיוון שהמחברת העזה לאמר בהקשר אליו שישנן נקודות אפלות בהיסטוריה הפולנית שעל הפולנים להודות בהן, כמו הכיבוש הקולוניאלי של איזורי ליטא שתושביה שועבדו, וההתייחסות הרעה ליהודים. הסופרת זכתה להתקפות איומות בחוגים הלאומניים של פולין, קיבלה איומים על חייה, ונאלצה לשכור שומרי ראש. יש להניח שזכייתה בפרס נובל בספרות על הרומן לא תרמה לחיזוק האהדה כלפיה מחוגי הימין הקיצוני בפולין.

 “ספרי יעקב” זכה בפרס נובל לספרות ב-2018 (אבל בגלל שערוריה הקשורה בפרס הפרס התקבל רק ב-2019) על “דמיון עלילתי שיחד עם תשוקה אנציקלופדית מייצג את חציית הגבולות כדרך חיים”.

יש להניח שזהו הכבוד הגדול ביותר שבו זכה אי פעם משהו המזוהה עם יעקב פרנק במאתיים השנים האחרונות, והוא תורם תרומה גדולה להכנסת הפרנקיזם לזרם המרכזי של התרבות.

פרופסור רחל אליאור ידועה כאחת החוקרים הבולטים היום של הכת הפרנקיסטית, ובין השאר ערכה בשנת 1997 את התרגום לעברית, של פניה שלום, של ספר “דברי האדון”, דבריו שנרשמו של יעקב פרנק, שממנו אנו יודעים מה בעצם היו אמונותיו. אליאור כתבה על ספר זה והמוזרויות שבו מחקר מפורט, את המאמר הגדול ספר “דברי האדון” ליעקב פרנק: אוטומיתוגרפיה מיסטית, ניהיליזם דתי וחזון החירות המשיחי כריאליזציה של מיתוס ומטפורה, בתוך “החלום ושברו: התנועה השבתאית ושלוחותיה – משיחיות, שבתאות ופרנקיזם”, דברי הכנס הבינלאומי השביעי לחקר תולדות המיסטיקה היהודית לזכר גרשם שלום, ירושלים תשס”א, כרך ב, עמ’ 471–54. המאמר יצא לאור כספר במהדורה אנגלית מורחבת:

Elior, Rachel, Jacob Frank’s Book of the Words of the Lord: mystical automythography, religious nihilism and the messianic vision of freedom as a realization of myth and metaphor / Leuven, Belgium, Peeters, 2018

במחקריה נטשה פרופ׳ אליאור את הגישה המקובלת במחקר של כתיבה על פרנק תוך כדי התקפה עליו כ”דמות מזעזעת”, והעדיפה לשמור על גישה מאוזנת יותר.

המערכת

“אלוהים נמצא בנו ומי שאלוהים נמצא בו לא חייב בחוקים הרגילים”, יעקב פרנק

אולגה טוקרצ’וק זוכת פרס נובל https://www.textpublishing.com.au/blog/olga-tokarczuk-awarded-the-nobel-prize-in-literature

“ספרי יעקב” הוא רומן היסטורי רחב יריעה שכתבה הסופרת הפולניה אולגה טוקרצ’וּק, זוכת פרס נובל 2018. הספר, הכתוב בסגנון יוצא דופן ביופיו, מספר על אמונה וכפירה, על זהויות דתיות מתחלפות, על פריצת גבולות קיצונית בעידן משיחי, ועל שבירת כל נורמה. אולם, הוא כתוב בלשון עדינה ביותר, חכמה עד מאד, המצטיינת בדקות הבחנה ובפענוח רמזים, בבקיאות ולמדנות, בכישרון סיפור מקורי, ברוחב יריעה יוצא דופן, ובעומק ראייה בלתי מצוי. כותרתו הייחודית של הספר הפולני, שראה אור בתרגום עברי בן 700 עמודים בהוצאת כרמל בירושלים בשנת תש”ף, היא: “ספרי יעקב או המסע הגדול דרך שבעה גבולות, חמש שפות, ושלוש דתות מרכזיות, להוציא את השוליות, כפי שסופר על ידי המתים וכפי שהשלימה המחברת על סמך עיון בספרים שונים ובעזרת הדמיון שהוא המתת הגדולה של הטבע שזכה בו האדם”.

הספר, שראה אור בוורוצלב שבפולין בשנת 2016, נכתב בידי מחברת עטורת פרסים, פסיכולוגית בהשכלתה, פעילה חברתית ופמיניסטית, המתעניינת במתח שבין נורמה וסטייה, אמונה וכפירה, מנקודות מבט שונות.

הספר תורגם בעברית יפה להלל בידי מרים בורנשטיין, בטון אֶלֵגי מדוד, מתבונן, מהורהר, ומפוכח, הנשמר לכל אורכם של 700 עמודי הספר. הספר נערך עריכה מדעית קפדנית בידי אבריאל בר לבב ויונתן מאיר, שאף הוסיף לספר אחרית דבר מאלפת בשם “התנצלות”, שאותה תוכלו לקרוא ביקום תרבות תחת השם :”גאולה מן התהום:יעקב פרנק בספרות ובמחקר“. העריכה הלשונית המדוקדקת של טקסט רב-לשוני נעשתה בידי חזי ועקנין וורה סלומון.

הספר מבוסס על קשב דרוך לקולות רבים של גברים, נשים, יהודים, מוסלמים, נוצרים, חסידי שבתי צבי, פורצי נורמות ואוהבי חירות, שקולותיהם מתועדים בספרות התקופה ובתעודות היסטוריות. רבים מהם, מאמינים וכופרים, קוראים תיגר על סדרי העולם שבו הם חיים. הם מצטיירים כסוחרים נודדים החוצים דרכי מסחר עתיקות בשיירות המסחר הגדולות, שבהן לא רק מעבירים תבלינים, תכשיטים, ועוד, בטורקית, בלדינו, ביידיש, ובפולנית, אלא גם מעיזים להתריס כנגד המוסכמות, ולהטיל ספק בנורמות המקובלות בעולם המסורתי. כך מועברות תורות שבתאיות סודיות, מפראג ומאיזמיר, שירים וכתבים מהפכניים של חוגים משלוניקי, אופנבך ואלטונה, הכופרים בעוולות המקובלות בסדר הפטריארכלי-הירארכי המסורתי העתיק.

חוגים אלה, הקוראים לעצמם מאמינים בשבתי צבי (1676-1626), או בממשיכו ברוכיה רוסו (1720-1677?), מאמינים בעולם משיחי טוב יותר, שישרור בו שוויון בעולם של חסד, פטור מכבלי החוק, בהנהגתו של יעקב פרנק (1791-1726). מתוארים לצדם כמרים מלומדים, בישופים רודפים ומעלילים, דוכסיות אצילות, ואצילים בעלי אחוזות, המסייעות והמסייעים בידי המאמינים, החוצים גבולות בין בני תרבויות לאומיות שונות, שפות שונות, מסורות ודתות שונות. הסיפור מצייר בפרטי פרטים קליידוסקופ אנושי ססגוני, מפתיע, מורכב, ובלתי צפוי, של אנשים החורגים מהגבולות המקובלים, הרואים את עצמם כ”מאמינים”, ונתפסים על ידי זולתם כמינים, אפיקורסים, מוסרים, וכופרים. התאור מיוסד על התבוננות מדוקדקת במציאות המוחשית, ההיסטורית, הספרותית, החברתית, הכלכלית, הדתית, והתרבותית, במאה ה-18. הגיבורים ההיסטוריים והספרותיים נעים במרחב הגיאוגרפי בין טורקיה העות’מאנית, וואלאכיה, פודוליה, רומניה, גליציה, ממלכת פולין-ליטא, ובין מורביה, אוסטריה, וגרמניה.

כותרתו הארוכה של הספר מגדירה את רוחב היריעה של חיבור המיועד למיטיבי קרוא, האוהבים לשוטט בעולם הנברא “בספר מספר וסיפור”, כדברי “ספר יצירה”, ולבחון מחדש את גבולות הנורמה והסטייה בעולם המסורתי, או את המחויבות למוסכמות השגורות, ואת ההתרסה כנגדן, את הביקורת עליהן והכפירה בהן, בספרות, במיסטיקה, במשיחיות, ובהיסטוריה.

מהדורה גרמנית של “ספרי יעקב”

העולם המתואר בספר משתרע בין חוגי ה”דונמה” בשלוניקי ואיזמיר, ובין הסוחרים “הכופרים” באיסטנבול. בין עיירות “המאמינים” השבתאיים בוואלאכיה ובפודוליה (רומניה ואוקראינה של היום), ובין רבני “המאמינים” בעיירות מגוריהם איבאני, בוסק, וויסלאביצה. בין המומרים בקתדרלה בלבוב ובארמון הבישוף בלובלין, בקתדרלה בוורשה ובמבצר-מנזר יסנה גורה בצ’נסטוחובה, בין ברין במורביה, ווינה באוסטריה, ואופנבך בגרמניה. העולם הססגוני נפרש בין הנהרות הגדולים, הדנייסטר והדנובה, הפרוט, הזברוץ’, והסמוטריץ, לבין שיירות הסוחרים “המאמינים” הנודדים ביניהם, ובני משפחתם הממתינים להם בכפרים ובעיירות. ולאחר מכן בערים קתוליות כמו לבוב, לובלין, ברין, וינה, ואופנבך ליד פרנקפורט. עולם זה כולל שילובים בלתי צפויים בין עובדות היסטוריות וגיאוגרפיות, תעודות כנסייתיות בפולנית ובלטינית, מסמכים בטורקית ובלדינו, חיבורים בפולנית, בעברית, ובארמית, וסיפורים אנושיים מגוונים על דמויות היסטוריות ובדיוניות. דמויות אלה נודדות וסוחרות ביום, מתפללות בלילה בתפילות ושירי הלל בלדינו, ארמית, עברית, וטורקית, ולומדות בספר הזוהר, בספרים שבתאיים אנונימיים בעברית ובלדינו, וגם בספרים היסטוריים בפולנית ולטינית. כל אלה נשזרים למארג אנושי ססגוני מרהיב ומאלף, ברוחב יריעה סיפורי ודמיון ספרותי עשיר.

טוקרצ’וק מפיחה חיים במכלול זה הנרקם מספרים וסיפורים, ממיתוסים קבליים ומשיחיים, מתעודות ודמיונות, ממסורות כתובות, חלומות, וסיפורים אנארכיסטיים, ובוראת ממנו רומן היסטורי רחב יריעה. הרומן מספר על עולם שלם, מסקרן, אנושי, ומלא חיים, המיוסד על מאורעות שהיו. הרומן מסתמך על כתיבה היסטורית, דתית, ספרותית ואוטוביוגרפית של אנשים שחיו בעולם הסוער שקדם למהפכה הצרפתית, ורצו לשנות את העולם מן היסוד, בשעה שעסקו באמונה וכפירה, באנרכיה ואנטינומיה, בגיבוש חברה חדשה, בהמרת דת לכאורה, ובחיים כפולים בעידן משיחי למעשה.

יעקב פרנק בבגדי אציל פולני כפי שהופיע בספר משנת 1895 יכ

גיבור הספר, המשיח המדובר, הוא אדם פורץ גבולות ושובר חוקים, מומר, מנהיג כריזמטי, נוכל, עבריין, מספר סיפורים ומספר חלומות, שרצה לברוא עולם חדש המוביל לחיי נצח של חירות ושוויון. בני חבורתו, שנקראו “מחנה המאמינים” או “המחנה”, אהבו אותו עד מאד כמנהיג משיחי מיוסר שנחה עליו רוח אלוהים, והיו מסורים לו, כסמל לעולם נגאל, בנאמנות בלתי מתפשרת, בנסיבות קשות עד מאד.

יעקב פרנק (1791-1726) פעל בטורקיה, בפודוליה, בפולין, במורביה, באוסטריה, ובגרמניה, מאמצע המאה ה-18 ועד סופה. פרנק סחף אחריו המונים, למרות, או בגלל, שנודע כאדם חסר בושה, נטול אשמה, ונעדר פחד, אשר ראה את עצמו כמשיח המביא חיים חדשים לעולם, המבקש להחריב את סדרי העולם הישן, לגאול את העולם מחוק המוות השולט בו, ולבטל את כל סדריו המשובשים, המושתתים על המסורת היהודית שפג תוקפה. הוא נהג לעתים תכופות לחזור על המשפט “במקום שאליו אנחנו הולכים לא יהיו חוקים, כי החוקים נולדים מן המוות, ואנחנו מחוברים לחיים” (סיפורי יעקב , עמ’ 517).

המהדורה האמריקנית של “ספרי יעקב”

פרנק היהודי, שהיה נתין טורקי שנכנס לפולין ב-1755, המיר את דתו היהודית לדת האסלאם לכאורה, באמצע שנות החמישים של המאה ה-18, כדי להינצל מרודפיו ומחרימיו היהודים, שהאשימו אותו בטקסי גילוי עריות, ומשופטיו ומענישיו הפולנים הקתוליים. הוא שוחרר מכלאו בידי הטורקים, אך שב לפולין והפך למומר לכאורה לדת הקתולית בשנת 1759. פרנק היה מנהיג שבתאי משיחי מוחרם, שהוגדר ככופר שמרד בכל הגבולות המקובלים, והסב בהמרתם של אלפי יהודים מוחרמים בשנת 1759, בעקבות שורה של וויכוחים פומביים בקתדרלה של לבוב, בחסות הכנסייה, נגד הרבנים המתנגדים, שהחרימו אותו ואת חסידיו בחרם נורא שנקרא בשם “חרב פיפיות” בשנת 1756.

על הכופרים המוחרמים בפודוליה, שהוצא עליהם “דין רודף” בידי ר’ יעקב עמדן מאלטונה (1776-1697), נגזרה הרחקה מוחלטת בידי אחיהם היהודים, וכתוצאה מכך גורשו מבתיהם וסבלו רעב, קור, עוני, ורדיפות. כתוצאה מכך, לא נותרה להם ברירה אלא לפנות לעזרת הכנסייה הקתולית, אחרי שרודפיהם, הרבנים והפרנסים, כולם קרוביו הישירים של ר’ יעקב עמדן, שעמד בראש הרודפים, התירו את שריפתם של אחיהם השבתאים באש בידי הכנסייה הקתולית.

פרנק  שהתנצר לכאורה ב-1759, נכלא ככופר מיד בסמוך להטבלתו במנזר הפולני יסנה גורה, לשארית ימיו, בשל יומרותיו המשיחיות שסתרו את מחויבותו לאמונה הקתולית, אך הוא שוחרר מכלאו בעת הכיבוש הרוסי של פולין, בקיץ של שנת 1772. פראנק עזב את פולין, ועבר בראש חבורת נאמניו לברין שבמורביה בשנת 1773, שם ניהל חצר משיחית שהייתה מרכז למאמינים שבתאיים, ויצר קשר עם חצר הקיסר בווינה. פרנק עבר בשנת 1786 לטירת איזנברג באופנבך הסמוכה לפרנקפורט, וקיים חיים כפולים ומכופלים כמשיח יהודי טורקי מספר מיתוסים, בלבוש של אציל נוצרי פולני קתולי בגרמניה. קורותיו נדונו במחקר על יסוד סיפורים שסיפר לבני חבורתו ותורות שלימד אותם, אשר נאספו בקובץ “דברי האדון”, שנאמר בתערובת של שפות עברית, טורקית, לדינו, ויידיש, ותורגם לפולנית עבור ילדי המאמינים שהמירו את דתם וחיו בחברה הפולנית כנוצרים קתולים במאה ה-19. החיבור נשמר רק בכתבי יד בפולנית בחוגי המאמינים, עד שנדפס בפולנית בידי יאן דוקטור ב-1997, ונדפס בעברית בשנת 1997 במהדורת ביניים על יסוד התרגום לעברית בכתב יד שתרגמה פניה שלום בשנות החמישים עבור גרשם שלום.

עוד נודעו דיוקנם של מורד משיחי זה ושל בני חבורתו על יסוד תכתובת ענפה בעניינו ובעניין בני חבורתו בין מנהיגי “וועד ארבע ארצות” (ההנהגה של יהדות ממלכת פולין-ליטא), שהיו כולם קרוביו של ר’ יעקב עמדן מאלטונה, שניהל מלחמת חורמה בשבתאים בכלל, וברבה של עירו, ר’ יונתן אייבשיץ מאלטונה, בפרט, אותו ראה כמורם של השבתאים. תכתובת מפורטת זו הובאה לדפוס בידי פרופ’ ישראל היילפרין בספר שערך, “פנקס ועד ארבע ארצות, לקוטי תקנות כתבים ורשומות”, ירושלים תש”ה. גם כתבי יד שכתבו מקורביו של פרנק, כגון “הכרוניקה” וחלקים של “דברי האדון”, והפרוטוקולים של הוויכוחים הפומביים בין הרבנים לשבתאים בחסות הכנסייה הקתולית בקמיניץ פודולסק בשנת 1757 ובקתדרלה בלבוב בשנת 1759, נשמרו בכתבי יד שראו אור במאה ה-20, או בדפוסי המאה ה-18 וה-19, ומהווים כולם מקור היסטורי ראשון במעלה, שבו נודעו דברי בני חבורתו ודברי רודפיהם הרבנים.

אולגה טוקרצ’וק, שמגלה בספר זה עניין רב במשמעות האמונה והכפירה מנקודות מבט שונות, ביקשה לספר מחדש את העובדות הידועות ולהציג את יעקב פרנק שהוגדר בהיסטוריוגרפיה היהודית כמתעתע, נוכל, עבריין, כופר, ומשיח שקר, באור חדש לגמרי, מנקודת המבט של בני משפחתו ובני חבורתו, שאהבו אותו, ולא כמקובל רק מנקודת המבט של רודפיו ושונאיו, שהחרימו אותו ורצו להוציאו הורג.

פרנק ראה את עצמו כמשיח אנטינומיסטי “שלישי”, ואמר שבא לבטל את כל הספרים, כל המנהגים, וכל החוקים, והבטיח למאמיניו שיפטור אותם ממוות, ויביא אותם לחיי נצח. לפניו נודעו שני משיחים אנטינומיסטיים שהשפיעו עליו: שבתי צבי (1676-1626), שאמר במאה ה-17 שבא לבטל את “תורת עץ הדעת טוב ורע”  ולהחליפה ב”תורת עץ החיים”, וממשיכו, ברוכיה רוסו משלוניקי (1720-1677?), מנהיג ה”דונמה”, שהכריז על ביטול כל החוקים בעת הגאולה. העובדות הידועות הקשורות בדמותו של פרנק, שנכרכו במשפטים בחסות הכנסייה הקתולית, נידונו בספרות המחקר עד לא מכבר מעמדות שיפוטיות נחרצות שהושפעו מזווית הראייה הרבנית לבדה.

אולם, הוויכוח בין השבתאים לרבנים היה תוצאה של מאבקים פנים-יהודיים מרים על תוקפו של הרעיון המשיחי מאז פרעות ת”ח ות”ט 1648-1649, וגבולות העולם המסורתי, בשעה שרבנים מרכזיים נתפסו לשבתאות, ושבתאים נודעים כיהנו כרבנים. לשימוש הרבנים בכוחה של הכנסייה הקתולית, תמורת שוחד רב, כנגד השבתאים המוחרמים, בעקבות פסיקתו של ר’ יעקב עמדן משנת 1756, שיש לשרוף אותם באש, לא היה תקדים. גם לעלילת דם שהעלילו השבתאים הזועמים והנוקמים על היהודים, משום שאלה החרימו אותם והתנכלו להם עד מוות באמצעות החלטה על שריפתם בידי הכנסייה, לא היה תקדים. הוויכוח בין השבתאים לרבנים הותנה בידי נציגי הכנסייה – שתמכו בשבתאים המוחרמים, שגוועו ברעב, משום שרצו מאד בהמרת דת המונית של יהודים לנצרות הקתולית – באימות עלילת הדם נגד היהודים, בידי השבתאים, ובהמרה פומבית המונית של השבתאים בעקבות ניצחונם בוויכוח. העובדות ההיסטוריות הקשות, המסופרות מזווית ראייתם של הרבנים המחרימים, ידועות לכאורה, אולם בשנים האחרונות המחקר האיר פרשה זו מכיוונים חדשים לגמרי.

אולגה טוקרצ’וק זוכה בפרס נובל לספרות על “ספרי יעקב “

Polish author Olga Tokarczuk (L) receives the 2018 Nobel Prize for Literature from King Carl XVI Gustaf (R) of Sweden during the Nobel Prize award ceremony at Stockholm Concert Hall, in
אוStockholm, Sweden, 10 December 2019. EPA/Jonas Ekstromer / POOL SWEDEN OUT Dostawca: PAP/EPA.

הניסיון המקורי והמרתק שלקחה על עצמה אולגה טוקרצ’וק הוא לספר מחדש, בפרטי פרטים, בכתיבה נהדרת, רחבת אופקים, את השתלשלות הפרשה מנקודת ראותם של בני חבורתו של יעקב פרנק. היא ביקשה לספר מחדש את משמעות פריצת הגבולות בעולמה של חבורה משיחית זו, שהחלה בבריאת עולם חסר תקדים של חירות, שוויון, חלוקה שווה, ושיתוף בגורל, בסוד, ברכוש, ובחיי המשפחה, בין כל בני החבורה, כהתרסה נגד העולם המסורתי שחי בגלות, והאמין בעולם של איסור והיתר שחוק המוות שולט בו. גורלם הטרגי בשנות החמישים של המאה ה-18 המחיש את התובנה הנודעת שנוסחה בדבריו של הוגה הדעות קארל פופר Karl Popper בספרו “החברה הפתוחה ואויביה” – “הניסיון ליצור גן עדן עלי אדמות מוביל תמיד לגיהינום”.

המחברת חדת העין ואוהבת היופי מפרטת את כל גווני הכיעור, הדלות, העוני, האפלה, הקור, הרקב, הלחות, המחלות, המגיפות, והמוות, שהיו קשורים בחייהם של בני התקופה, בכלל, ושל הנרדפים והמוחרמים, בפרט, ומציגה את הקטנוניות והחרפה של הבישופים, הכמרים, והאצילים, שהיו מעורבים בעזרה או ברדיפה, בזיקה לחובות, הימורים, שוחד, ועלילות דם, ושל היהודים מן השורה, ההופכים לרודפים ונרדפים בנסיבות אישיות שונות.

היא בוחנת מחדש, מזווית ראייתן של נשים, דמיוניות ואמיתיות – ינטה, סבתו של יעקב פרנק, חנה בת יששכר לוי טובה מניקופול, אשתו של פרנק, רחל מז’יצוב, אמו, אווה (רחל), בתו, חיה שור בת אלישע שור מרוהטין, בת החבורה,גיטל בת החבורה, בתו השבתאית, הבורחת, של הסופר פנחס, מזכירו של הרב חיים רפפורט מלבוב, ראש מתנגדי השבתאים בפולין – את יחסי הנורמה והסטייה, המרות וההסכמה, הגלות והגאולה, או את הסדר הישן והסדר החדש. כך היא מאירה מזווית חדשה את המרד המשיחי נגד המוסכמות של הסדר הפטריארכלי המסורתי המעוות, ומגלה משמעויות חדשות בסיפור ההיסטורי המסופר מחדש בכוח הדמיון הפרשני היוצר.

רעיון השוויון חסר התקדים החל כבשורה משיחית בימי שבתי צבי, אשר היה האדם הראשון בעולם שהכריז בפרהסיה שנולד ובא לעולם כדי לשחרר את הנשים האומללות המשועבדות לבעליהן, מאז חטא חוה, ולשחרר אותן מקללת “והוא ימשול בך”. כך אמר בשנות הששים במאה ה-17 “ואתן נשים עלובות, מה אומללות אתן, כי בגלל חוה כה מרובים מכאוביכן בעת לידתכן, וגדולה מזו – משוּעבדות אתן לבעליכן, ולא תוכלו לעשות קטנה או גדולה בלי הסכמתם; ועוד כהנה וכהנה. אך הודו לאלוהים שבאתי לעולם לגאול אתכן מכל ייסוריכן ולשחרר אתכן ולעשותכן מאושרות כמו בעליכן, כי באתי למען בטל את חטאו של אדם הראשון.”

יעקב פרנק, ממשיך דרכו, שהאמין לדברי טוקרצ’וק בשוויון בין נשים לגברים, ניסה להקים ישובים חדשים לבני חבורתו בפודוליה, שבהם השתית סדר חדש, המיוסד על שוויון של כל בני החבורה, נשים כגברים, מלבדו, ועל חיים של אחווה ושיתוף, מסירות ואחריות הדדית, כשהוא זה המכונן את החוק החדש ואת פריעתו של החוק הישן. השבתאים האמינו שראשית העידן המשיחי, עידן החסד, משמעה חזרה לגן עדן, לימי בראשית נצחיים, שלפני האיסור וההיתר, לפני החטא והעונש, לפני החוק של “עץ הדעת טוב ורע”, שנקשר בגלות, בעונש, ובמוות. השבתאים בקשו לכונן עידן חסד משיחי, שבו ניסו לייסד חיי אחווה ושיתוף חדשים, בין חבורת “אחים” ו”אחיות”. בחיים אלו מעשי גילוי עריות אסורים הפכו למותרים בין בני החבורה, כפי שלמדו מתורותיו של ברוכיה משאלוניקי, ומהחיבורים “שירות ותשבחות של השבתאים” שנכתבו בלאדינו, בהם נאמר על שבתי צבי: “הוא ביטל איסור והיתר”; “עמו בטל עריות הראה סוד האלוהות”. ומכתבים נוספים.

את המידע ההיסטורי בדבר המרת הדת ההמונית בקתדרלה וורשה ב-1760-1750 שהתייחסה לאלפי יהודים, או בדבר חטאי גילוי העריות שנקשרו בפרנק ובחבורתו, כמו את המידע על המאבקים בקהילה היהודית בין מצדדי השבתאות למתנגדיה, מספרת טוקרצ’וק מחדש, בגוף ראשון, מפי עדים בני החבורה, על יסוד עדויות כתובות ודמיון יוצר, או בגוף שלישי, מנקודת ראותה של סבתו של יעקב פרנק, ינטה המתה-חיה, הרואה את כל המתרחש ממרומי קיומה הנצחי הנסתר במערה בקורולבקה ומעידה עליו. או מזווית הראייה של אנשי האצולה הפולנית ואנשי הכמורה הקתולית, שהיו מעורבים בכל המתרחש, והשאירו עדויות מאלפות על משמעות הנהירה של היהודים אל הטבילה, מזוויות ראייה של פולנים נוצרים קתולים מלידה. או מנקודת מבטם של פולנים שהיו יהודים בעברם והמירו את דתם. זווית הראייה החדשה של המספרת, המתבוננת מנקודת המבט של הנרדפים ולא של הרודפים, והמתריסה נגד המוסכמות המסורתיות של העולם הפיאודלי בפולין של המאה ה-18,  ומתבוננת בעניין, ואולי גם בהזדהות, בבני החבורה השבתאית, שסטו מהנורמה המעוותת וקבעו לעצמם כללי חיים חדשים משוחררים מהמסורת, מרתקת ופוקחת עיניים. כתיבתה מעידה בבירור שהיא מאזינה בקשב דרוך למקהלת קולות חדשים וישנים, של גברים ונשים, יהודים ונוצרים, פולנים וטורקים, מאמינים ומומרים, רבנים וכמרים, אצילות ואצילים, איכרים וסוחרים, בדבר משמעותה החדשה של ההתרסה כנגד החוק הקיים, באשר לפשר המרי העמוק נגד הסדר הרווח והנורמה המקובלת, ללא נקיטת עמדה שיפוטית. היא מספרת על משפחות יהודיות שנקרעו בין בני משפחה שהמירו את דתם מיהדות לקתוליות מטעמים שונים, ביניהם רצון לחופש, לבין קרוביהם שנותרו בעולם היהודי המשועבד לחוק הישן ולסדר הרווח. הראשונים, אוהבי החירות המאמינים בחזון המשיחי, קוראים לעצמם “מאמינים”, או “אחים ואחיות”, המוּתרים כולם אלה לאלה ורוצים לכונן סדרי חיים חדשים, מכונים בידי קרובי משפחתם בשם מינים, בוגדים, אפיקורסים וכופרים. אולם קרובים אלה, יהודים מסורתיים ישרי דרך, לא נרתעו כלל מלהחיל על בני משפחתם “דין רודף” או “דין מוסר”, להעליל על בני משפחתם, ולמסור אותם לשלטונות הקתוליים, כדי לגרום להמרת קרוביהם בעל כורחם, בשלב הראשון, ולהביא לשריפתם באש ולהריגתם בעינויים בידי הכנסייה, בשלב השני.

הספר מציב בעדינות רבה וביופי רב, בהתבוננות חודרת ובמתינות מפוכחת, פטורה מכל דעות קדומות ושיפוטים נחרצים, אתגרים מורכבים לקוראיו, בכל הנוגע לשאלת גבולות הנאמנות והאמונה, החירות והבחירה, המוסר והמסורת, הבגידה והכפירה, בתקופה של התעוררות משיחית והגדרה מחודשת של כל מושגי העולם המסורתי בעולם היהודי ומחוצה לו, בעשורים התוססים והמרדניים אשר קדמו למהפכה הצרפתית. חציית הגבולות בין זהויות דתיות ומשפחתיות מסורתיות, סביב אמונה וכפירה, מוצגת בספר לראשונה מזווית ראייתן של נשות המשפחה ובנות החבורה, ולא כמקובל רק מצד אבות המשפחה ובניה. התובנות הפמיניסטיות הביקורתיות של המחברת, והבקיאות ההיסטורית בספרות הפולנית, מוסיפים ממד חדש ומעשיר לדיון. המחברת והמתרגמת, העורכים המדעיים, המגיהים, וכל השותפים לעבודה על הספר בהוצאת כרמל בירושלים, ראויים לכל שבח על המאמץ הגדול שהשקיעו בהבאת יצירה מאתגרת זו, הפותחת שיח חדש על בעיות נוקבות ישנות, ומוסיפה זוויות ראייה בלתי צפויות, לידיעתם של קוראי העברית המתעניינים בהיסטוריה וספרות ובקשרי הגומלין המורכבים ביניהן.

המהדורה הפולנית המקורית של “ספרי יעקב”

[1] על יעקב פרנק ראו: גרשם שלום, ‘מצוה הבאה בעבירה’, כנסת, ב (תרצ”ז), עמ’ 392-347; שב  ונדפס בתוך: הנ”ל, מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה, ירושלים 1974 עמ’ 67-9. הנ”ל, ‘התנועה השבתאית בפולין’ בתוך הנ”ל, מחקרים ומקורות לתולדות התנועה השבתאית וגלגוליה, עמ’ 140-68; רחל אליאור, ” ספר דברי האדון” ליעקב פרנק; אוטומיתוגרפיה מיסטית, ניהיליזם דתי וחזון החירות המשיחי כריאליזציה של מיתוס ומטפורה”, בתוך: הנ”ל (עורכת), החלום ושברו: התנועה השבתאית ושלוחותיה – משיחיות, שבתאות ופרנקיזם (מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרכים ט”ז-י”ז), ירושלים תשס”א. (2001); רחל אליאור, ישראל בעל שם טוב ובני דורו, מקובלים, שבתאים, חסידים ומתנגדים, א-ב, ירושלים תשע”ד, חלק ב ; פאבל מצ’ייקו, ערב רב: פנים וחוץ בוויכוח הפרנקיסטי, תרגמה מאנגלית ברוריה בן ברוך, ירושלים 2016.

[2] ש”י עגנון, ‘דברים שכיסויים יפה מגילויים’, עיר ומלואה, ירושלים ותל אביב תשל”ג, עמ’ 214-213.

[3] לפרטי האירועים הקשים, ראו; א’ קרויזהר, פראנק ועדתו תפ”ו-תקע”ז [1895], א, תרגם נ’ סוקולוב ; מאיר בלבן, לתולדות התנועה הפראנקית, תל אביב תרצ”ד-תרצ”ה; אברהם יעקב ברור, ‘לתולדות פראנק וסיעתו’, בתוך: הנ”ל, גליציה ויהודיה, ירושלים תשכ”ה, עמ’ 275-195 ; אליאור, ישראל בעל שם טוב ובני דורו (לעיל), חלק ב; מצ’ייקו, ערב רב (לעיל). על עמדן ואייבשיץ והמאבק בשבתאות בגרמניה ובפולין, ראו: שניאור זלמן ליימן (סיד), ‘רשימת היעב”ץ לספרים החשודים בשבתאות’, ספר הזיכרון לרבי משה ליפשיץ (עורך), רפאל רוזנבוים, ניו יורק תשנ”ו, עמ’ תתפה-תתצד; S. Z. Leiman, ‘When a Rabbi is Accused of Heresey: The Stance of Rabbi Jacob Joshua Falk in the Emden-Eibeschuetz Controversy’, in: D. Frank and M. Goldish (eds.), Rabbinic Culture and its Critics, Detroit 2008, pp. 442-445..ומאמריו הרבים והחשובים של פרופ’ סיד ליימן באנגלית, המפורטים בספרי, ישראל בעל שם טוב ובני דורו, עמ’ 227, 340, 401, 499.

[4] Jan Doktor, (ed.), Ksiega Slow Panskiech, Warshawa 1997; לתרגום העברי ראו: יעקב פראנק, דברי האדון (עורכת רחל אליאור), מהדורת ביניים של תרגום כתב יד קראקוב, תרגמה מפולנית פניה שלום, ירושלים 1997. הטקסט העברי של דברי האדון, בתרגומה של פניה שלום משנות החמישים, שהובא לדפוס בעריכת ר’ אליאור, מצוי בדפוס באוסף גרשם שלום, מספר 5506.3 בספריה הלאומית בירושלים ובאינטרנט.  http://pluto.huji.ac.il/~mselio/haadon-ed-5.pdf.

[5] השבתאים ברחבי אירופה, ובכללם נאמניו של פרנק, ראו בחיבור ‘ואבוא היום אל העין’ את חיבורו של ר’ יונתן אייבשיץ. ראו: משה אריה פרלמוטר, חקירות חדשות על יסוד כתב היד של ס’ ואבוא היום אל העין, ירושלים תש”ז ; “ואבוא היום אל העין”, חיבור קבלי גנוז המיוחס לר’ יהונתן איבשיץ. מהדורה מוערת ומבוארת ע”פ כתבי-יד,  מאת פאבל מצ’ייקו, הוסיפו מחקרים – נועם לפלר, יונתן בן הראש ושי אליסון-גרברג, לוס אנג’לס תשע”ה 2014.

[6] ראו יונתן מאיר, גאולה ממעמקי התהום: יעקב פרנק במחקר ובספרות ביקום תרבות התנצלות, אחרית דבר לתרגום העברי,  ספרי יעקב, עמ’ 702-698, והשוו מחקריהם של סיד לימן, רחל אליאור ופאבל מצ’ייקו (לעיל). .

[7] ק’ פופר, החברה הפתוחה ואויביה, תרגם א’ אמיר, ירושלים תשס”ג, עמ’ 440.

[8] תומאס קונן, ציפיותֿ-שווא של היהודים כפי שהתגלמו בדמותו של שבתי צבי, תרגום מהולנדית ארתור לאגאביר ואפרים שמואלי, מבוא והערות, יוסף קפלן, ירושלים תשנ”ח, עמ’ 54-55. ראו: גרשם שלום, שבתי צבי, א, עמ’ 327; עדה רפפורטֿ-אלברט, “על מעמד הנשים בשבתאות”, בתוך: רחל אליאור (עורכת), החלום ושברו: התנועה השבתאית ושלוחותיה, א , עמ׳ 216-249.

[9] משה אטיאש, גרשם שלום ויצחק בן צבי, ספר שירות ותשבחות של השבתאים, תל אביב תש”ח,עמ’ 43, 105, 106, 112, 162, 172, ציטוט שם, עמ’ 110.

[10] ראו בהרחבה : רחל אליאור, ישראל בעל שם טוב ובני דורו, כרך ב, פרק 15.

[11] הכרוניקהתעודה לתולדות יעקב פראנק, הלל לוין, מתרגם מפולנית ומהדיר, ירושלים תשמ”ד

[12] ראו עליו, אליאור, ישראל בעל שם טוב ובני דורו, כרך ב, עמ’ 66, 213,167,

379

קיראו גם:

ד”ר אלי שי האמת של יעקב פרנק – במה בדיוק האמינו יעקב פרנק והפרנקיסטים

פרופסור יונתן מאיר:גאולה מעמקי התהום -דמותו של יעקב פרנק במחקר ובספרות

אוהד פלא אזרחי :רבי ישראל בעל שם טוב ויעקב פרנק -פרק מהרומן “אפלה זוהרת “

אלי אשד יעקב פרנק ועדתו – יעקב פרנק וצאצאיו בספרות העברית והכללית

גרפטי ממרכז תל אביב

הפוסט הקודםגם אני קיפודה: מושג השיגעון על פי שני טקסטים, “מעשה בבן מלך שנפל לשיגעון” לרבי נחמן מברסלב, ו”טלי מתחת לשולחן” לתמר וייס-גבאי וזויה צ’רקסקי-נאדי
הפוסט הבאהמלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 21-22 מאי 2021
פרופסור רחל אליאור
פרופ' רחל אליאור היא חוקרת ישראלית של המחשבה המיסטית היהודית לדורותיה, פרופסור אמריטה, ומופקדת הקתדרה על שם ג'ון וגולדה כהן לפילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית. נושא עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטה העברית בירושלים היה "תורת האלוהות בדור השני של חסידות חב"ד", אותו כתבה בהדרכתה של רבקה שץ-אופנהיימר והשלימה ב-1976. הייתה בין ראשוני הזוכים במלגת אלון, לשנים 1979–1982. מלמדת בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית כפרופסור מן המניין. כיהנה כראש החוג ושימשה שנים אחדות יועצת נשיא האוניברסיטה העברית לענייני מעמד האישה. השתתפה כעמיתת מחקר בכירה במרכז סכוליון באוניברסיטה העברית, ובמרכז אוקספורד ללימודי היהדות, ומכהנת כעמיתת מחקר בכירה במכון ון ליר בירושלים. לימדה באוניברסיטת פרינסטון, אוניברסיטת שיקגו, באוניברסיטת מוסקבה הממלכתית על שם מיכאיל לומונוסוב, בישיבה יוניברסיטי, באוניברסיטת טוקיו, באוניברסיטת דושישה בקיוטו, ב"פידיאה" בסטוקהולם, ועוד. חיברה שישה עשר ספרים בתחומי המחשבה היהודית, שחלקם תורגמו לשפות שונות, ערכה עשרה ספרים, וכתבה עשרות מאמרים. אליאור זכתה בפרס גרשם שלום לחקר הקבלה לשנת 2006. ביום האישה הבינלאומי 2017 זכתה לאות הוקרה לנשים פורצות דרך מטעם ויצ"ו ירושלים. בשנת 2010 הקדישו לה עמיתיה חוקרי המיסטיקה היהודית והנוצרית הקדומה ב-Society of Biblical Literature את קובץ המחקרים באותיות של אור. נשואה עם שלושה ילדים.

6 תגובות

  1. Ron Ventura בפייסבוק
    ‏5 ביולי‏ ב-‏11:34‏ ·
    #קצר_על_ארוך
    ספרי יעקב / אולגה טוקרצ’וק. מפולנית מרים בורנשטיין. 702 עמודים אבל מי סופר.
    רומן רחב יריעה, אפי, מארג, פרסקו וכו’, של הסופרת הפולניה זוכת פרס נובל, אודות “משיח השקר” יעקב פרנק ותנועת היהודים המתנצרים שחולל, ואודות האדוות ששיגרה התנועה בעולם היהודי ובעולם המזרח והמרכז אירופאי בן הזמן (כולל תורכיה העותומנית, שההיסטוריה הקרובה של שבתאי צבי והשבתאות עדיין מלחשת בה, ומשפיעה עמוקות על המשיח החדש). רומן שנפרש על פני כמאתיים שנים, עם רשתות מסועפות של יהודים ונוצרים, פולנים ואירופאים אחרים, עותומנים, ולא פחות מזה יהודיות ונוצריות, פולניות ואחרות (דווקא פחות עותומניות).
    אני מניח שרומן רחב כזה צריך לכלול שני דברים בסיסיים: עיר גדולה, ורוח גדולה שתנשוב בה. הסופר(ת) צריך כשרון אדריכלי אדיר, וחוש עמוק לַהיסטורי ולַמגוון האנושי ולַ’אנציקלופדי’ – שיעזרו לו לבנות עולם (עיר); אבל חשוב מאלה – העולם הזה צריך לפעום, לא רק בפעימות הספוראדיות של אוכלוסיו, אלא באיזו רוח אדירה שתנשוב בו, שתיתן לו כיווניוּת, כוח, טעם. ובגדול, לתחושתי, טוקרצ’וק של הספר הזה מצטיינת בַּראשון וחסרה את השני. העולם עשיר ומפורט ודמויות וסיפורים רבים בתוכו כתובים בכשרון גדול ובכיף גדול. אבל מתחת לכל התזזיות המתוארות הוא סטאטי, ובתוך המלאות התיאורית והסיפורית מצוי ואקום. הוַאקום הוא יעקב פרנק. מין עמוד שידרה חיוור לגמרי בתוך גוף הצבעים. מובן שזה אישי, אבל עם כל הדומיננטיות הטכנית שלו ברומן, לא הצלחתי לחוש אותו, לא לראות את העולם דרכו, לא לפתח כלפיו יחס או יחסים רגשיים (ואחרים) כלשהם. הוא דמות נטולת להט, והרגשתי שהסופרת עצמה אינה מכילה את – או אינה מצליחה לחבור אל – ההשתוקקות הדתית, המלתעות המהפכניות, הרצון לעוצמה (מנהיגותית וארוטית), אולי אפילו הרשע, של הדמות. זה רומן על קהילות רעבות ופגועות ומלאות כיסופים שנכבשות על ידי דמות אולטרא רעבה ונכספת (נכספת במתואם עם מאמיניה או על גבם ולאופקים אחרים, פחות משנה), אבל לתחושתי הרומן הזה אינו רעב. הוא מלווה את הדמויות באמפטיה חמימה, אבל שׂבעה. הסופרת נמנעת מאירוניות-הווה גסות (היא הרבה יותר חכמה ועמוקה מסאראמאגו המטופש), אבל אינה בוערת בבערה של הדמויות, או בכזו שתקביל לבערתן (הפורטוגלי דווקא בוער, פה ושם). הרומן אינו בוער, חוויית הקריאה אינה בוערת (כמעט כתבתי ‘מחכימה אך לא בוערת’, אבל למען האמת היא גם אינה מחכימה במיוחד. מעבר לתובנות היסטוריוניות די מוכרות אודות פרנק וצבי, ומעבר לניחושים מושכלים אודות מנהיגוּת ומונהגים, אודות מקומו של הארוטי בסטיכיה הכללית וכו’, אין ברומן איזו תובנה אנושית מהממת, כזו שתגיע מעומק האינטואיציה של הכותבת. נראה לי שבהעדר חיבור ולהט עמוקים, כמעט בלתי אפשרי שתעלה תובנה כזו). בקיצור, אין אש. וצריך אש. קצת אכזבה, בתוך מסע מעניין, לא נטול ערך.

  2. ספר חשוב. עדיין מצער שאין סופר ישראלי שיכתוב משהו דומה.

    גם ‘ביוגרפיות’ דומות על אישים כמו הרמב”ם ו-רש”י (יותר נכון בנותיו) יצאו בחו”ל ולא בארץ

  3. רחל אליאור בפייסבוק:

    במפגש באולם ימק”א בירושלים, מטעם פסטיבל הסופרים הבינלאומי, אמש, עם הסופרת הפולניה, זוכת פרס נובל, אולגה טוקרצ’וק, שספרה “ספרי יעקב” זכה להצלחה מסחררת בכל העולם, ותורגם לעברית בידי מרים בורנשטיין עבור הוצאת כרמל בירושלים, אמרה הסופרת למראיינת תמר איש שלום, דברים מחכימים ומפעימים.
    בין השאר סיפרה שנסעה במשך כמה וכמה שנים ברחבי אירופה בין רוסיה, אוקראינה, טורקיה, פולין, מולדובה והבלקן, צ’כיה, גרמניה ואוסטריה, בעקבות נדודיו המפורטים של יעקב פראנק (1791-1726)’ הנזכרים ב”ספר דברי האדון”, ספר שנכתב בעשור התשיעי של המאה השמונה-עשרה, נותר סמוי מן העין וראה אור דפוס בפולנית רק בשנת 1997 בכותרת:
    Jan Doktor, (ed.), Ksiega Slow Panskiech, Warshawa 1997
    עד אז נשמר ספר הסיפורים והחלומות של יעקב פראנק רק בכתבי יד סודיים בחוגי הפראנקיסטיים או בספריות אוניברסיטאיות בפולין, ספר שמחברת “ספרי יעקב” נפגשה בו באקראי בחנות ספרים קטנה בפולין, ובעקבות ספר נוסף המכונה “הכרוניקה”, המפרט אף הוא את מסעותיו של נוסע חוצה גבולות זה, בפולנית (הלל לוין תרגם מפולנית לעברית ב-1984), בעידן שלא היו בו עדיין גבולות לאומיים או פספורטים, ואימפריות השתרעו על יבשות שלמות, ולא היה קושי לחצות את הנהרות הגדולים הדנובה או הדנייסטר כשאלה קפאו בחורף, ברכיבה על סוסים או בכרכרה על מזחלת שלג. כשהתחילה לדפדף ולקרוא ב”ספר דברי האדון” בפולנית, נשבתה בקסמו המוזר, שכן אין אף ספר [בכל הספרות היהודית] אשר דומה לו במידת גילוי הלב של גיבורו חסר הרסן, ולא הבינה מדוע גיבור הספר, שסיפוריו נכתבו בפולנית עבור ילדי “המאמינים” של יעקב פראנק, אחרי שסופרו לחסידיו, בתערובת של עברית, יידיש, לאדינו, פולנית וטורקית, איננו מוכר בספרות הפולנית, או בהיסטוריה של פולין ותרבותה.
    .
    בעקבות הנודד הגדול יעקב פראנק, חוצה הגבולות הרב-לשוני ושובר הנורמות של כל הדתות, במאה השמונה-עשרה, נסעה יחד עם בן זוגה, מבוטשאטש, אז בגבול פודוליה-ווהלין, היום אוקראינה, שם נולד יעקב פראנק, לטורקיה העות’מאנית, שבה התחנך בשאלוניקי (היום ביוון) ובאיזמיר, חצתה את הדנייסטר שהפריד בין ממלכת-פולין-ליטא דאז, לאימפריה העות’מאנית דאז, ועברה בעיירות וכפרים באוקראינה, מולדובה ורומניה לאורך הים השחור בעקבותיו, ולאזורים שונים בהם גר או מהם ברח, ומהם ואליהם נסע כמפורט ב”כרוניקה” וב”דברי האדון”.
    אין פלא שאמרה למאזינים, שגדשו לכבודה את האולם היפה בבנין ימק”א בירושלים, בפתיחת פסטיבל הסופרים הבינלאומי, ומחאו כפיים בתכיפות למשמע דבריה הנלבבים, שהיא איננה מאמינה בגבולות בין מדינות, שהומצאו כתוצאה מהלאומיות שהפכה ללאומנות, או כתוצאה ממלחמות מיותרות ואכזריות שהסתיימו בהסכמים שרירותיים ובגבולות חסרי משמעות, ובמיליוני עקורים ופליטים שכל הגבולות נחסמו בפניהם כבני אדם מיותרים.
    עוד סיפרה למאזינים המשתאים, שבפולין שוהים עתה שלושה מיליון פליטים, רובם אימהות וילדים, שנמלטו מהמלחמה שפתח פוטין נשיא רוסיה, נגד אוקראינה, שהייתה בעברה חלק ממלכת פולין-ליטא, כשהוא רוצה להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור. כל שלושת מיליוני הפליטים מתארחים בבתים פרטיים של אזרחי פולין שהתנדבו לארח את הפליטים בבתיהם, על חשבונם, כי אין בפולין מתקנים המקבילים למחנות פליטים או מתקני מעצר או ארגון ממשלתי ריכוזי במסוגל להתמודד עם שלושה מיליון פליטים.
    היא סיפרה שהיא אישה חילונית, המתעניינת מאוד בדתות וביצירה דתית, והיא פסיכולוגית קלינית בהכשרתה, ואמרה שמבחינה מקצועית אין ספק בעיניה שפראנק יכול להיות מוגדר כפסיכופת, אלא שלא את דמותו הבלתי מובנת, הקרימינלית, האנארכיסטית והאנטינומיסטית, דמות בלתי פתורה מבחינת ראייתו העצמית, היא רצתה לספר, אלא דווקא את הדרך שבה ראו אותו בני חוגו האוהבים, שבחרו מרצונם להצטרף אליו ולהקדיש את חייהם כדי לחיות במחיצתו ולמלא את משאלותיו.

  4. רחל אליאור בפייסבוק :
    רוב דבריה של אולגה טוקרצ’וק ב”ספרי יעקב” מיוסדים על המקורות ההיסטוריים (שהזכרתי כאן רק את מקצתם, ובמאמרי על יעקב פראנק הנמצא ברשת ונזכר להלן, פירטתי את כולם), המתארים דמויות אלה, אלא שהיא הפכה אותם מגיבורים משניים בספרות הפרנקיסטית, שבה פראנק הוא הגיבור המרכזי, לגיבורים מרכזיים המתארים את יחסם לדמותו יוצאת הדופן, הנודדת והבורחת, המחליפה זהויות דתיות בהזדמנויות שונות, בנסיבות חייהם המשתנות בחיי נדודים, לאור אורח חייו פורע החוק, כיהודי, מוסלמי ונוצרי, באופן מרתק.
    עוד סיפרה אולגה טוקארצ’וק, שנולדה בפולין בראשית שנת 1962, שהיא מתעניינת מאוד בספרות מיסטית דתית, בזהויות נזילות ולא קבועות ובמצבי תודעה שחורגים מגבולות החושים, ושלעתים בזמן כתיבת ספריה היא מרגישה כאילו קול חיצוני או פנימי אוחז בה ומכתיב לה את דברי הדמויות, ולעתים היא מצויה בתודעתה כמתבוננת מנוכרת חסרת שפה, המתבוננת מבחוץ על התרחשויות הנפרשות לנגד עיניה ומבקשות פענוח כיד הדמיון הטובה עליה בהשראת הספרות הרחבה שקראה על המאה ה-18 בפולין [אז פודליה ווהלין וגליציה] של ממלכת פולין- ליטא, על צ’כיה (מוראביה) ועל גרמניה ועל האימפריה העות’מנית בתקופה זו, שבה יעקב פראנק שוטט בהן בנדודיו, ונקשרות לסיפור שהיא כותבת המצרף היסטוריה וספרות, עובדות ודמיון. היא מתעניינת בדתות שונות ובשפות שונות, בתרבויות שונות, בארצות שונות ובזהויות מורכבות ומשתנות, ויש לה עניין מיוחד בחללים שנפערו בהוויתה של פולין אחרי מלחמת העולם השנייה, כשרוב יהודי פולין נרצחו במחנות ההשמדה שהקימו הגרמנים הנאציים בפולין, או עזבו את מולדתם, אחרי שחיו שם למעלה מאלף שנה והשאירו חלל פעור בתרבות הפולנית ובהיסטוריה הפולנית, התובע מחשבה, הבנה, לימוד והתבוננות.
    כותרת ספרה, שהיא אולי הכותרת הארוכה בספרות העולם : אולגה טוקרצ’וק,
    “ספרי יעקב: המסע הגדול דרך שבעה גבולות, חמש שפות ושלוש דתות מרכזיות, להוציא את השוליות. כפי שסופר על ידי המתים, וכפי שהשלימה המחברת על סמך עיון בספרים שונים ובעזרת הדמיון, שהוא המתת הגדולה של הטבע שזכה בה האדם”, תרגמה מרים בורנשטיין, הוצאת כרמל ירושלים 2020, מעידה על התחומים הרבים המעניינים אותה, מסעות, חציית גבולות, נדודים, אמונה, כפירה והמרה, החלפת זהויות ודתות מרצון או מכורח, שפות רבות ושונות ותרבויות שונות, המתמזגות ומשפיעות זו על זו, או רודפות זו את זו המוצגות כולן מזוויות רבות ומשתנות של הדמויות שאותן היא מתארת ועליהן היא כותבת בצירוף נפלא של מידע היסטורי ממקורות שונים על עקבותיהם בעולם המעשה, בספרות, בתעודות בתי המשפט, או בדין הכנסייה ובמכתבים ויומנים בני התקופה עם השלמת חללים מדמיונה בכל הנוגע לעולם הפנימי העשיר של דמויות אלה, עולם אנושי המשותף לכל התקופות המסופר מנקודות מבט נשיות מגוונות. ביניהן סבתו של פראנק, אמו בתו ונשים שאוהבות אותו ונאמנות לו.

  5. רחל אליאור בפייסבוק :
    טוקרצ’וק, אשר חיה במחוז שלזיה הסמוך לגבול שבין פולין לצ’כיה, בכפר קטנטן בשם קראיאנוב, עם בן זוגה מזה שנים רבות, גרגור זיגדלו, סיפרה שניצלה את שבוע החופש בישראל שזכתה לו לרגל ביקורה בפסטיבל הסופרים בירושלים, כדי להינשא לבן זוגה בעין גדי, משום ש”המצב בעולם לא יציב ורעוע” והעולם הולך ונסגר מכיוונים שונים, בתקופה שרק נשק, סמים ומגפות עוברים בחופשיות ממקום למקום.
    היא צמחונית אמיצה מאין כמוה, שכתבה ספר מרטיט על צייד כביטוי לסדר הפטריארכלי-הירארכי האלים, ואמרה: “אני צמחונית זה למעלה מ-40 שנים, לא מסיבות בריאות אלא מסיבות אתיות ומתוך אחריות. בעולם היום אין צורך לאכול בשר”, והיא אקטיביסטית, הומניסטית ושוחרת שלום, פמיניסטית ושמאלנית, שמצטיינת באישיות חביבה, ביישנית, מהוססת, מלאת חן, המגלה בדבריה צניעות, ביקורת עצמית והומור עצמי, מצד אחד, ומגלה בכתיבתה, העזה, נחישות ואומץ מוסרי, מצד שני, המתנגדת לגבולות לאומיים נוקשים. היא סופרת מחוננת שמעוניינת תמיד בפריצת גבולות שגורים ביחסי אנוש, בריבוי קולות וזהויות מתחלפות ובלתי צפויות, ונקודות מבט משתנות, ובהצגת קולות של מגוון רחב של מספרות ומספרים בני דתות שונות, והיא מצליחה להמחיש את המציאות הרב-קולית של קבוצת גיבוריה, נשים וגברים, הנודדים בין גבולות וארצות ונהרות, בין שפות, דתות ותרבויות, ערים, כפרים ובירות, בין קהילות יהודיות, מוסלמיות ונוצריות קתוליות.
    תיאוריה מרחיבי האופקים, העשירים המפתיעים והמוחשיים כל כך, הכתובים בסגנון ייחודי יפה להפליא במשלבים לשוניים שונים, השובים לב ביופיים, מצרפים מידע היסטורי, ציטוט מתעודות וספרים בני התקופה, חלומות, חזיונות, רעיונות מהפכניים ועדות ראייה שלה ושל בן זוגה, הנוסעים במשך שנים מתחנה לתחנה בעקבות פראנק וחבורתו מאיבניה שבפודוליה (היום אוקראינה) ללבוב, שם התנהל ויכוח גדול בקתדרלה בינו לבין הרבנים, שהסתיים בהמרת מאמיניו לנצרות, וקודם לקאמיניץ פודולסק שבפודוליה, שם התפלמס עם הרבנים, ויכוח שנגמר בשריפת התלמוד, לצ’נסטוחובה שבפולין, שם ישב במאסר שהוטל עליו במשך 13 שנה בידי הכנסייה, שגילתה שהמרתו לכאורה לנצרות אינה אלא שקר , משם שוחרר בזמן הכיבוש הרוסי של פולין בשנת 1772 ועבר לברין שבמוראביה, היום צ’כיה, כדי שלא יאסר ככופר, ומשם נסע לאופנבאך ליד פרנקפורט שבגרמניה, שם הקים חצר בטירה של אחד האצילים המקומיים, ובדרך היה גם בוינה ובפראג ובשאלוניקי ועוד.
    פראנק היה אדם פורץ גבולות, אדם שצמח בשולי החברה היהודית בסביבה שבתאית באימפריה העות’מאנית, שייצג את כל מה שהקהילה היהודית המסורתית פסלה – בורות, אלימות, כוחנות, פריעת חוק ופריקת עול, חוסר ציות לסמכות רבנית, גסות, גאווה, חמדנות, שררה, קשי-עורף וחוצפה – אדם שצפצף על כל הגבולות בכל תחום, שכן היה אדם חסר בושה, חסר אשמה ונטול פחד, יותר מכל אדם אחר שהמסורת היהודית הכתובה השאירה תיעוד אודותיו.
    הוא היה אדם פורע חוק בעל תודעה אנטינומיסטית, אנארכיסטית וניהיליסטית (“אני באתי לבטל את כל החוקים וכל הספרים”) , שרצה לפרק את העולם היהודי המסורתי בכוחו של חזון משיחי, והיה מספר סיפורים בלתי נלאה שצירף חלומות ומציאות, והיה אדם שהיה מחונן ביכולת להפוך את כל עולם הערכים של שומעיו, בכוח הכריזמה שחונן בה והאימה שהטיל על שומעיו. ספר סיפוריו המכונה “ספר דברי האדון”, (אשר פניה שלום תרגמה מפולנית לעברית לבקשת בן זוגה, גרשם שלום, שנדפס במהדורת ביניים בעריכת רחל אליאור, ירושלים 1997), המצוי ברשת, מגלה את קיצוניותו ומוזרותו. העובדה שאלפי יהודים הלכו בעקבותיו מרצונם ונענו לדרישותיו והמירו את דתם מיהדות לנצרות קתולית, בעידן שהיה גדוש בעלילות דם שיזמו אנשי הכנסייה הקתולית נגד יהודים, מעוררת תדהמה.
    על הרקע למציאות קשה ומורכבת זו, כתבתי בהרחבה בכרך השני של ספרי: “ישראל בעל שם טוב ובני דורו: מקובלים, שבתאים, חסידים ומתנגדים” כרמל 2014, ובמאמרי על יעקב פראנק [רחל אליאור, ‘ספר דברי האדון’ ליעקב פרנק: ניהיליזם דתי וחזון החירות המשיחי כריאליזציה של מיתוס ומטפורה. בתוך “החלום ושברו: התנועה השבתאית ושלוחותיה – משיחיות, שבתאות ופרנקיזם”, ירושלים תשס”א, כרך ב’. נוסח מקוון חופשי באתר פרויקט בן יהודה].

  6. רחל איליאור בפייסבוק:טוקרצ’וק סיפרה אתמול בערב על יחסה לגבולות וניסחה זאת קודם לכן בראיון שהעניקה לגילי איזקוביץ ב”הארץ” בספטמבר 2021, ובו דיברה על יחסה לגבולות, כמי שגרה מילדותה בגבול צ’כיה-פולין, בשלזיה, יחס הקשור, לפי דעתי, לעניינה ביעקב פראנק פורץ הגבולות :
    “המושג גבול נראה לי מושג מעניין ביותר בתרבות האדם”, טוקרצ’וק מודה. “מדהימה אותי עצם השרירותיות בהגדרת גבולות. הם גם אבסורדיים לפעמים: אדם תוחם מרחב מסוים ומכריז ‘זה שלי’, אף שקשה להגדיר את השייכות הזאת. האדם מת, המרחב נשאר, משתנה. מצד שני, קביעת גבול מרחיקה אדם אחד מזולתו, מצווה עליו להיות נפרד, מדגישה הבדלים, מקשה על הזדהות עם אחרים. גבולות הם צירי עימות ואלימות אבל הם גם נותנים תחושה של ביטחון. בתור ילדה, כל פעם שחציתי את גבול המדינה, חשתי איזו צמרמורת, חשבתי שאני עושה משהו שאינו נאות, שהוא אסור, שאני יוצאת לשטח זר”.
    “המדע מספר לנו היום, שמן הרגע שהאדם עבר מאורח חיים של נדודים לחיי חקלאות, הוא איבד וביזבז הרבה. במקום שבו מופיעים עיר, יישוב, מדינה – שם מתחילה קביעת גבולות וחלוקה ל’אנחנו’ ו’זולתנו’. שם בונים חומות ומחסומים. מי שנמצא מעבר לחומה נעשה זר עוד יותר, לבסוף לעתים קרובות הוא הופך למי שמסכן אותנו. לכן אני מודאגת כל כך נוכח סגירת הגבולות בתואנה של מגיפה עולמית. בגל הראשון של המגיפה זו היתה תגובה כמעט אינסטינקטיבית של ממשלות רבות”.
    לעומת הדברים שאיננה אוהבת – ביניהם מפלגות ימניות פאשיסטיות לאומניות המציבות גבולות בפני פליטים הנסים על נפשם מאימת הרעב, צייד בעלי חיים, פטריארכיה, אלימה שקבעה לבדה את כל החוקים ואת כל הנורמות, מלחמות, אלימות וכוחנות, פאשיזם ולאומנות, אמרה טוקארצ’וק שלגביה האהבה לספרות ולגבולות פתוחים בדמיון ובמציאות, היא אובססיה.
    עוד אמרה שספרות לגביה היא הדבר החשוב ביותר, בעל המשמעות הרבה ביותר המסוגל לחולל שינויים רבי משמעות בעולם. “אני חושבת שזו השפעה נפלאה של הספרות – לגרום לקורא להתחיל לחשוב על משהו שעד כה נראה מובן מאליו”, וכך אמרה לקהל השומעים: “רק תחשבו איזו השפעה על גורלכם היה לספר של הרצל “אלטנוילד” או “מדינת היהודים”.. וכי יש משהו חשוב מספרות היכול לחולל שינוי בחייו של עם?
    “יש סיפורים כאלה, סיפורים שדורשים שיספרו אותם. מן ההתחלה, מן הרגע שבו הכרתי את הסיפור של יעקב פרנק, חשתי שצריך לספר אותו באיזושהי צורה. תחילה חשבתי על ספר מסות. אחר כך הבנתי שאין דבר המסוגל להחיות עולם שאיננו עוד כמו רומן. רק הוא מסוגל ליצור דמויות חיות שהקורא יכול להזדהות איתן ולהשוות את עצמו אליהן.
    “כן, אני מודה, זו היתה עבודה עצומה, אבל גם מרתקת ביותר, כמעט אובססיבית. נסעתי כמה וכמה פעמים למקומות שאני מתארת, קראתי המון ספרים. במשך כמה שנים לא עניין אותי שום דבר אחר. כאשר היו לי מקורות דבקתי בעובדות, הדימיון סייע לי כאשר נתקלתי בחורים היסטוריים. אחת ההנחות הפסיכולוגיות שאליהן התייחסתי ברצינות רבה היתה ההבנה שבין הגיבורים שלי לביני מפרידות רק קצת יותר ממאתיים שנים, כלומר רק דורות ספורים. הנחתי איפוא שהאנשים האלה היו דומים לנו, שהניעו אותם דברים דומים, שרצו בחייהם את אותם הדברים, שבוודאי היה להם איזשהו חוש הומור, שלפעמים נכנעו למלנכוליה, חששו ליקיריהם, היתה להם תחושת כבוד עצמי, רצו חיים מאושרים. באותה צורה התרגזו ובאותה צורה היו קורבן לשאפתנות יתר. השיטה שלי היתה על כן פשוטה למדי – לתאר לעצמי את הגיבורים שלי כאנשים בני זמננו. כל דמות שנוצרת רוכשת עם הזמן אוטונומיה, את זה כבר למדתי משנות הכתיבה שלי. הדימיון נחוץ ליצירת עולם משכנע, עולם שצריך להיות עתיר פרטים, כדי שהקורא יוכל להיכנס לתוכו”.
    המראיינת תמר איש שלום, הפליאה לדובב את אולגה טוקרצ’וק שהייתה מרואיינת שובת לב באנגלית. אני מקווה שהראיון המלא הוקלט ויעלה לרשת ואוכל לצרף אותו לפוסט. כאן כתבתי רק מעט מכל מה שנאמר. כדאי מאוד לקרוא את ספריה מרחיבי האופקים, המחכימים והמפעימים המתורגמים לעברית בידי מרים בורנשטיין. אכן, כמו שאמרה, אין דבר מלהיב יותר מאשר לנסוע בין מדפי הספרייה בין ספרים ביוגרפיים, דמיוניים, אוטוביוגרפיים, ספרי מסעות, ספרי ההיסטוריה ודת, ספרי מכתבים ויומנים, שם אפשר לחצות את גבולות העבר, ההווה והעתיד, ולנסוע בעקבותיהם ולחצות גבולות ברחבי העולם מבעד לעיניהם של בנות ימינו ובני זמננו. ועדת פרס נובל נימקה את הבחירה בה בשנת 2018 ב”חציית גבולות כאורח חיים” .
    תודה רבה לכל מי שתרם לבואה של כלת פרס נובל, אולגה טוקרצ’וק, לירושלים: להוצאת כרמל ולישראל כרמל, למתרגמת הנהדרת, מרים בורנשטיין, לג׳וליה פרמנטו-צייזלר, מפסטיבל הסופרים ולכל השותפים. זכות גדולה היתה לפגוש במחברת “ספרי יעקב” בפתיחת פסטיבל הסופרים ולהקשיב לדבריה המפעימים של מי שמאמינה בכוחה הגדול של הספרות לשנות את פני ההיסטוריה, להציב זוויות ראייה ביקורתית מפתיעה על המציאות הרווחת מנקודת מבט פציפיסטית-פמיניסטית-הומניסטית שאיננה נכנעת לעוולות הסדר הפטריארכלי ולתרום בכתיבתה, בדבריה, בערכיה ובהתנהגותה תרומה מכרעת ל’תיקון עולם’

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש × 4 =