גרפיטי שצולם במרכז תל אביב

לפניכם מאמר נוסף בפרוייקט המאמרים והסיפורים של “יקום תרבות” על יעקב פרנק, מנהיג דתי ומשיח שקר שנוי מאוד במחלוקת, מהמאה ה-18.

לאחרונה תורגם לעברית בידי מרים בורנשטיין הספר “ספרי יעקב” ( הוצאת כרמל 2020, פורסם במקור בפולנית ב-2014) של הסופרת הפולניה אולגה טוקרצ’וק, ספר שזכה ב-2019 בפרס הספרותי החשוב מכל, פרס נובל לספרות. זהו הרומן ההיסטורי היחיד שזכה בפרס נובל לספרות בעשרות השנים האחרונות.

הספר המעניין מאוד עוסק בהיסטוריה היהודית ומשיח השקר, או ראש הכת, השנוי במאוד במחלוקת יעקב פרנק בפולין. הזכיה בפרס נובל לספרות היא כנראה הכבוד הגדול ביותר שבו זכה משהו הקשור לפרנקיזם במאתיים השנים האחרונות.

ניתן לטעון שעם הזכיה הזאת יעקב פרנק חדר לזרם המרכזי של התרבות. 

המאמר שלפניכם, של חוקר השבתאות והפרנקיזם פרופסור יונתן מאיר, העורך המדעי של המהדורה העברית של “ספרי יעקב”,שימש כאחרית דבר לספר. פרופסור מאיר נותן סקירה קצרה על הדרך שבה הוצג יעקב פרנק, הן במחקר המדעי, והן בספרות היפה, לאורך הדורות.

המאמר מתפרסם באדיבות הוצאת “כרמל” שפירסמה את “ספרי יעקב” בעברית, ופרופסור מאיר, ותודתנו להם.

המערכת

המהדורה האנגלית של הספר זוכה פרס נובל לספרות “ספרי יעקב” של אולגה טוקרצ’וק

“עלינו לרדת לתהום תחתית כי קודם עלינו ללכת לרגל ואחר כך לראש, ולכן כתוב: לא תצפי לרגלי דמשיחא וכו’.” יעקב פראנק, ספר דברי האדון, סימן 685.

מעטים הם הספרים על יעקב פראנק בעברית – כאילו נפל פחד על המדפיסים שמשהו מדמותו תדבק גם בהם.

בניגוד לשבתי צבי שהפך מקור השראה ליוצרים בעלי נטיות רומנטיות ולאומיות (זלמן שזר אף קרא מעל דפי ‘דבר’ בשנת 1925 לכונן ‘יום שבתי צבי’ בתשעה באב) – נותרה דמותו של פראנק בערפל. דמותו לא נרתמה להיסטוריוגרפיה הציונית והוא אף לא נתפס כגואל שכשל, אלא סתם כנוכל שעלה לגדולה לשעה קלה. בשעה שדיברו על פראנק נותרו הכותבים אזוקים לכבלי הדימוי השלילי ולכבלי המקורות הפולמוסיים. שבתי צבי הפך סמל לגואל שכשל, ואילו פראנק נותר סרוח בשלולית עכורה. כל מי שכתב על פראנק כאילו שִכתב את חיבוריו העוקצניים של יעקב עמדין, בן המאה השמונה עשרה, וכאילו בלע את הקו השמרני של אלו שדימו להעמיד גבולות ברורים למינות, כמו גם גבולות ברורים ליהדות.

עטיפת הרומן ההיסטורי משנות החמישים ״והאש השאירה אפר״ של א.ש. שטיין על יעקב פרנק

מצד אחד כתבו רומנים שהיו בבחינת כתבי פולמוס חדשים (דוגמת הספר ‘והאש השאירה אפר’ של א”ש שטיין), ואחרים כתבו רומנים סנסציוניים שהִפכו את התמונה: מה שנדמה לשלילי הפך לחיובי וכל ספריהם נתמלאו בעניינים סקסואליים מתמיהים, כאילו היה זה לב עולמו של פראנק והמניע המרכזי לפעולותיו (דבר בא לידי ביטוי גם בספרות יידיש, למשל ברומן בהמשכים שכתב יצחק בשביס זינגר ב’פֿאָרווערטס’ בשנים 1936-1935, תחת השם: ‘דער זינדיקער משיח’, המשיח החוטא). אך אלו גם אלו התבססו על אותם מקורות דלוחים ולא באו לידי הערכה חדשה במעשה הסיפור. ואתה עומד ומתמיה מה היה אם כן סוד קסמו של אותו פראנק?

ספרות המחקר בחיתוליה, בשעה שניזונה מ’חכמת ישראל’ בגרמניה, לא היתה שונה בהרבה. הנה, היינריך גרץ בספרו הגדול ‘דברי ימי ישראל’ תיאר את פראנק כשרלטן ונוכל, כמסית ומדיח שבלבל את העולם ‘באמונה זוהרית פרוצה’, ובעקבותיו צעדו רבים.

בשנות השלושים של המאה העשרים הציע גרשם שלום הערכה מחודשת של פרשת השבתאות, הלין על המחברים שבאו לפניו, והציג מחדש את ההיסטוריה של השבתאות, ובכלל זה של פרשת פראנק. במאמרו החלוצי ‘מצוה הבאה בעבירה (להבנת השבתאות)’, משנת 1937, רשם: ‘אינך יכול לקרוא ספר הנוגע בעניינים האלה מבלי להתפלא על שפע הגידופים ומלות הגנאי הניתכים בלי הרף על ראשי האנשים המעורבים בעסקי הכיתות השבתאיות’ (מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות, ירושלים תשל”ד, עמ’ 9. נדפס לראשונה בתוך כנסת ב [תרצ”ז], עמ’ 392-347);

קובץ המאמרים בענייני שבתאות ופרנקיזם של גרשום שלום ״מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה״

ובמקום אחר הוסיף על ספרות המחקר שלפניו: ‘כאן תיפגשו תמיד ותמיד בדיבור הנאיבי של “רמאים” ושל “נוכלים”. אין מילה אהובה עליהם יותר מן המילה “נוכל”. כל הפרקים מלאים במילים הללו – רמאי ונוכל. בכלל, את המילה הזאת – “נוכל”, למדתי מתוך ספריהם. כל שבתאי, כל “מאמין”, הוא נוכל. אינני יודע איזו חיבה נודעת למילה זו בספריהם. אבל תקראו את הספרים ותראו איך שהם הפיצו את הדיבורים האלה על “חתירה תחת היהדות”, כאילו מילה זו עצמה – חתירה, אומרת לנו איזה דבר, כאילו זה משפט האומר את הכל, כאילו אין צורך להבין מה פירושה של חתירה, לאן היא מובילה, מה שורשיה? ובכל החוקרים האלה לא מצינו חוש לפאתוס ההיסטורי, לשטף הפנימי הכביר של התנועה השבתאית מבחינה היסטורית. ועל כן יש לנו כאן תופעה פרדוכסית מאוד. אף על פי שאין החוקרים האלה רבנים מהמאה השמונה עשרה, מדור הרודפים, ויש בהם המתייחסים ליהדות של הדורות הללו, ליהדות הרבנית המאוחרת, מתוך בוז גלוי, בכל זאת הם מעתיקים בדבריהם את כל הערכותיהם של הרבנים שעמדו במלחמת שערים בתנועה השבתאית בימיהם הם, וחוק פנימי לא ניכר בדבריהם’ (תולדות התנועה השבתאית, בעריכת יונתן מאיר ושיניצ’י יאמאמוטו, ירושלים תשע”ח, עמ’ 54).

אם דברים אלו נכונים לכל דמות ודמות שנקשרה לשבתאות, על אחת כמה וכמה שנכון הדבר בכל הנוגע לתיאורו של פראנק. אך גם שלום הבהיל את הקוראים במשפטים חריפים בשעה שתיאר דמות זו. כך למשל כתב שמקומו של פראנק יכירנו ‘בשורות התופעות המבהילות ביותר בתולדות היהדות: מנהיג דתי שהוא אדם מושחת ובליעל באמת, ספק רמאי ספק מנוול’, ‘בעל כוח שטני’ (‘מצוה הבאה בעבירה’, עמ’ 52); אדם בעל ‘נשמה פראית ומתפקרת’, אשר ‘שטן ההרס מרקד בליבו’ (‘התנועה השבתאית בפולין’, מחקרים ומקורות, עמ’ 128); ‘איש בעל אישיות מיוחדת במינה, אדם אכזרי, פרטי, בעל דמיון פיוטי אכזרי, תערובת משונה למדי. אדם משוחת בלי כל ספק, בעל מגנטיזם אישי חזק מאוד, אישיות מן הבלתי מצויות ביותר בישראל’, ‘רבי ניהיליסט!’ (פרשת השבתאות, בעריכת רבקה ש”ץ, ירושלים תשט”ו, נספח).

עם זאת, במאמריו השונים תרם שלום רבות להבנת הופעתו של פראנק וביאור תורתו, וביסס את ההיסטוריה של השבתאות והתיאולוגיה שלה על יסודות היסטוריים ופילולוגיים  נאמנים. גם אם שלום לא זכה להשלים את הפרק הגדול על פראנק, פרק עליו עבד עד לשנותיו האחרונות כחלק מספר בשם ‘התנועה השבתאית במחתרת’, השינוי שהטביע על התחום היה עצום. יפים דברי אהרן זאב אשכולי על מה שהתחולל לנגד עיניו בשדה מחקר התנועות המשיחיות: ‘בימינו הובן הדבר שלא היו משיחי שקר בישראל, היו רק דוחקי קץ בדורות שלא איכשרו. השבתאי לא היה כופר מופקר אלא כוסף לגאולה, שברוב כיסופיו לא היה מסוגל לחזור לתוך חיי הצפייה המתמדת והסבלנית לגאולה’, ולא נחה דעתו עד שפסק: ‘תנועת השבתאות זכתה בדורנו בגאולה בהיסטוריוגרפיה’ (מעולמות גנוזים, ירושלים תש”ח, עמ’ 3).

אשכולי הרבה לכתוב על השבתאות, ובפתח כרך מקיף על הפראנקיזם (כרך שעדיין לא ראה אור) כתב דברים משלו בפרשייה: ‘אין ספק שאין לבטל את אישיותו של פראנק, ואין גם להסתפק בדיאגנוזה פסיכופתולוגית. הוא היה בעל אישיות חזקה, מנהיג, משורר, הוזה, עם הארץ שידע לנצל כל צל של רעיון שנזדמן לפניו, וליתן לו צביון מיוחד בדרכו הפנטסטית, היה שקרן בעל קומפלכס פסיכולוגי שקשה למצוא כדוגמתו, עריץ שואף שלטון ויודע לשלוט, איש מחוסר כל עיקר מוסרי נורמלי; וכל זה היה מעורבב בו ופעל, כל דבר לחוד וכולם יחדיו. היו שלימדו חובה על הרבנים באותו דור ראשון של הפראנקיזם, שגרמו בדרכי מלחמתם לקרע ביהדות, לשמד, ולמעשים המתועבים הללו שעשו הפרנקיסטים. יתכן שהדבר נכון ביחס לבני עדתו של פראנק, שלא ידעו הרבנים להרחיקם מדרך התהום, אבל דבר זה היה באמת למעלה מכחותיהם הרוחניים, ואולם אין הדבר חל על פראנק עצמו: את לבו לא יכלו לקנות. הוא נולד למלא תפקיד של מנהיג עריץ, וגורלו היה להתקשר בסיטרא אחרא ולילך בעיניים עצומות של הגורל שהיה חזק אף מערמתו, עד התהום. […] התנועה המשיחית הראשונה שנתכוונה לקשור שמים וארץ, לא ניכר זעזוע שלה בעם שנלחם על שארית קיומו בארצו, וניכר אחר כך בעולם כולו. תנועת שבתי צבי היתה הראשונה במשך הדורות, אשר כעבור אלף וחמש מאות שנה הראתה עניין במעשה ישו, עניין שתחילתו התנגדות רעיונית וסופו התפשרות וברית. ועם השמד של הפראנקיסטים נסגר המעגל, ונסגר הגולל על התנועות המשיחיות. מה שעוד יארע בשטח הזה יהיו הדי אפיזודה קלושים למעשה שבתי צבי, ולא יזכו לתשומת לב. פראנק היה לתנועה השבתאית מה שפאולוס היה לתנועה הנוצרית בראשיתה: בהעבירו את עדתו לדרך מרחב, נתן לקהל ישראל את האפשרות להתבצר ולגדור את הגדר. והצפייה למשיח צדק נשארה בתוקפה ובתומתה. ואף על פי שיתמהמה אחכה לו’ (התנועות המשיחיות בישראל, ג: יעקב פראנק, בעריכת נועם זדוף ויונתן מאיר).

מחקרים אלו שינו במובנים רבים את התמונה אך מפנה נוסף אירע במקביל עם חשיפת המקורות הפולניים. חלוץ היה אלכסנדר קרויזהאר (Alexander Kraushar, Frank i frankisci polscy, 1726-1816:‎ monografia historyczna osnuta na zródlacharchiwalnych i rekopismiennych, 1-2, Kraków 1895),  ספר שראה אור באופן חלקי בעברית בידי נחום סוקולוב (פראנק ועדתו, 1726-1816, ורשה תרנ”ז).

בעקבותיו צעד גם מאיר בלבן בספר יסוד ששם דגש על הוויכוחים בין הרבנים והפראנקיסטים ועל פרשת עלילת הדם (תולדות התנועה הפראנקית, א-ב, תל אביב, תרצ”ד-תרצ”ה). רק מאוחר יותר נדפסה מהדורה מלאה של ‘ספר דברי האדון’ על פי כתבי יד בפולנית, ספר המכיל מאות אמרות יוצאת דופן בשם פראנק (Księga słów Pańskich: ezoteryczne wykłady Jakuba Franka, ed. Jan Doktór, 1-2, Warszawa 1997), ונדפסה ‘הכרונקיה’ הפראנקיסטית הפנימית בידי הלל לוין (הכרוניקה: תעודה לתולדות יעקב פראנק ועדתו, ירושלים תשמ”ד).

המהדורה האנגלית של הספר “ערב רב” של פאוול מאצ’ייקו The Mixed Multitude

לתמונה מלאה ושלמה הגיע המחקר רק בשנים האחרונות, במחקריו הרבים של פאבעל מצ’ייקו, וראש להם בספרו שנדפס לאחרונה גם בעברית (Pawel Maciejko, The Mixed Multitude: Jacob Frank and the Frankist Movement 1755-1816, Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2011; ערב רב: פנים וחוץ בוויכוח הפרנקיסטי, ירושלים תשע”ו). מצ’ייקו הצליח לשים את פראנק בקונטקסט של שרלטנים אחרים באירופה לאורך המאה השמונה עשרה, קטע את הרצף המדומה של מינות שבתאית אחת המתגלגלת באופנים שונים, תיאר תמונה היסטורית חדשה של התפתחות הדוקטרינה הפראנקיסטית בעקבות הפולמוסים, והציג את פראנק לא ‘כמשיח שקר’ אלא כעין גואל אנרכי שחזונו הסינקרטיסטי יוצא הדופן לא הובן ונקטע בידי רבנים וכמרים (ראו יונתן מאיר, ‘תולדות המתעתע הנפלא’, תרביץ פ [תשע”ב], עמ’ 474-463). דומה שנקודת הפתיחה שהוצגה כאן משנה לחלוטין את הדרך שבה יש לתאר את אותה פרשה. אם הדבר נכון לגבי ספרות המחקר, בוודאי שנכון הוא גם לספרות היפה שניזונה ממנה.

עטיפת המהדורה העבריח של ספרה זוכה פרס הנובל לספרות של אולגה טוקרצ’וק ״ספרי יעקב או המסע הגדול דרך שבעה גבולות חמש שפות ושלוש דתות מרכזיות להוציא את השוליות״

ספרה של אולגה טוקרצ’וק ממשיך את אותה מגמה חדשה, כפי שהיא עצמה כותבת בהערה על המקורות שהזינו אותה (הערה שצורפה לסוף הספר). או ליתר דיוק: זהו הרומן הראשון שנכתב בעקבות המחקר החדש. שוב אין היא כבולה למבטים של יעקב עמדין ו’רופדי מינות’ אחרים, והיא מציגה תמונה היסטורית ססגונית ורבת פנים, מזווית יוצא דופן, המבוססת על מקורות ומחקרים המצויים באנגלית ובפולנית. נקודת המבט שלה נעוצה בהיסטוריה הפולנית דווקא, בניסיון להצביע על רב תרבותיות תוססת שנעלמה, ואל הקהל הפולני של היום כתבה את ספרה מלכתחילה. אך יתרונה הוא גם חסרונה – כי הנה המקורות העבריים לא באים כאן לידי ביטוי, אלא באופן עקיף, בתרגום מתוך תרגום. אם כן, העתקת הספר והרקתו לעברית לא היתה מלאכה פשוטה כלל ועיקר, ודרשה עריכה זהירה, שיבה אל המקורות העבריים, ושילובם בטקסט, מבלי לפגום בשפה הקולחת של המחברת ובנקודת המבט הייחודית שהיא מציגה. בהקשר זה תוקנו גם מספר עניינים זרים שנבעו מאותו בליל לשוני וטקסטואלי – עד שניתן לומר שבמובנים מסוימים עולה התרגום על המקור.

רומן היסטורי לפנינו ולא מחקר היסטורי. מכאן צירופי הדמויות השונות והמשונות שבוודאי לא נפגשו, הוספת פרטים ופרטי פרטים ככל שעולה על הדמיון, כמו גם שינוי בפרטים ידועים. או כלשון המחברת בעמוד השער שהסיפור מובא ‘כפי שסופר על ידי המתים וכפי שהשלימה המחברת על סמך עיון בספרים שונים ובעזרת הדמיון שהוא המתת הטבעי הגדול שזכה בו האדם’.

לא מצאנו אם כן לנחוץ להעיר על אנקדוטות המופיעת בספר שלא היו ולא נבראו, כשם שלא מצאנו מקום לבאר אירועים שאכן התרחשו בדומה למתואר כאן. זהו החופש של המעשה הספרותי שאינו כבול לעובדות אלא עושה בכרוניקות כרצונו ומפיח חיים בעצמות יבשות ובדפים בלים. הנה כשכתב חיים הזז את המחזה הנודע ‘בקץ הימים’, שעניינו שיורי השבתאות במזרח אירופה, בא גרשם שלום והעמיד אותו על טעויות היסטוריות במחזה. תשובתו של הזז היתה קצרה ורלוונטית גם לספר שלפנינו: ‘אשר להיסטוריה – להיסטוריה, ואשר למחזה למחזה. ההיסטוריה ידה קצרה ואינה יצור אמנותי. לכך באה השירה ומתקנת אותה, מקדמת את המאוחר, גורעת ומוסיפה’ (מצוטט מכתב יד אצל שמואל ורסס, ‘שבתי צבי והשבתאות בעולמה של הספרות העברית החדשה’, מחקרי ירושלים בספרות עברית יח [תשס”א] עמ’ 132). הרוצה אם כן להכיר את פרשת פראנק במלואה, והחפץ בדיוק הפרטים ההיסטוריים, טוב אם ייטול לידיו את ספריהם הנזכרים של מאיר בלבן ופאבעל מצ’ייקו; את מאמרה הארוך של רחל אליאור (‘ספר דברי האדון ליעקב פראנק: אוטומיתוגרפיה מיסטית, ניהיליזם דתי וחזון החירות המשיחי כריאליזציה של מיתוס ומטפורה’, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל טז-יז [תשס”א], עמ’ 548-471); כמו גם את התרגום העברי של ‘ספר דברי האדון’ המסתובב במרשתת ולא הגיע עדיין לידי דפוס (דברי האדון, ירושלים תשנ”ז, בתרגומה של פניה שלום ובעריכת רחל אליאור). אך נדמה שספרה של אולגה טוקרצ’וק הצליח היכן שכשלו רוב אלו שלפניה: יש כאן הבנה עמוקה של סוד קסמו של פראנק ושל משמעות הופעתו ההיסטורית, הבנה שניתן להעביר רק במעשה סיפור.

בשנת 1923 כתב זלמן שזר, בעקבות עליה לרגל לאחוזה בה שכן פראנק בשנותיו האחרונות ‘זר לי המקדש אשר בין שממות הריסותיו אסורה’, אך מיד הוסיף – ובכל זאת, הנה גם שבתי צבי וגם יעקב פראנק ‘אחים הם שניהם, הראשון והאחרון. כי אחד הוא הגן אשר מתוכו צמחו, אותו גן אשר בקרבו לכלנו שרשים. כי גורלנו הוא שחוללם בנפתוליהם’ (על תלי בית פראנק: רשמי אופנבך, ברלין תרפ”ג, עמ’ ג, כג. לספר צורפו תמונות ובהן גם תמונת הגולגולת של יעקב פראנק שנשתמרה במקום. המאמר נדפס קודם בשינויים בידי י”ח ברנר בשם ‘עקבות אחים אבודים’, האדמה א (תר”פ), עמ’ 674-665).

כריכת ״על תלי בית פרנק״ של זלמן רובשוב, הוא זלמן שזר

מתוך תפיסה הרמונית ורומנטית זו דיבר שזר על השבת אותם ‘אחים אבודים’ לחיק ההיסטוריוגרפיה היהודית הלאומית, ועל הערכה מחודשת של דמויות אלו לאור המציאות המשתנה. האם בשלה השעה גם להערכה חדשה של דמותו של יעקב פראנק בספרות העברית? התימצא לו גאולה קטנה מתוך ההריסות, מעמקי התהום?

הודעה על הקורס של פרופסור יונתן מאיר ״פרשת יעקב פרנק״ בסמסטר ראשון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב 2021-2022

קיראו גם:

ד”ר אלי שי האמת של יעקב פרנק – במה בדיוק האמינו יעקב פרנק והפרנקיסטים

פרופסור יונתן מאיר:גאולה מעמקי התהום -דמותו של יעקב פרנק במחקר ובספרות

פרופסור רחל אליאור :המסע הגדול אל אמונה חדשה לאחר מאתיים שנה :סקירה על ספרה זוכה פרס הנובל לספרות של אולגה טוקרצ’וק”ספרי יעקב

אוהד פלא אזרחי :רבי ישראל בעל שם טוב ויעקב פרנק -פרק מהרומן “אפלה זוהרת “

אלי אשד “יעקב פרנק ועדתו – יעקב פרנק וצאצאיו בספרות העברית והכללית”

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע − 3 =