שיר מתוך “לצוף על מי האגם“, בהוצאת אוריון, 2021
לפניכם שיר חד ומצמרר על אחת המחלות האיומות הידועות לאדם. מחלת האלצהיימר, שהלוקים בה מאבדים את זכרונם.
“לצוף על מי האגם” הוא קובץ שיריה הראשון של לילך גלבוע, המתגוררת בחדרה ועוסקת בהוראת לשון עברית ובהנחיית סדנאות כתיבה.
הגורם שהביא שהוביל בסופו של דבר להוצאת ספר משיריה הייתה מחלתו של אביה, גלעד גלבוע. האב – צנחן, לוחם, איש חינוך, מדריך טיולים, צפר וצלם ציפורים – בן ה־80, דמות מוכרת בעיר חדרה, שידוע כמי שנלחם על נכסי הטבע שלה כנגד יזמי בנייה, חלה לפני מספר שנים באלצהיימר. לילך, שמבחינות רבות איבדה את אביה האהוב בעודו חי, החליטה לעשות משהו למענו, ולפרסם ספר שישלב בין השירים שלה לבין צילומי הטבע שלו. בראשית הדרך, הרעיון להוצאת ספר הצילומים היה משותף, אך כשמצבו של אביה הידרדר לילך החליטה “לתקשר” איתו באמצעות הספר.
הרעיון של הספר הוא ליצור דיאלוג בין השירים לבין הצילומים, בין שפת הגוף המסקרנת והמיוחדת של הציפורים לבין התחושות והתמונות שהשירים מעלים. לילך ניגשה למחסן שבו האב עבד, ניגר, פיסל, וגם שמר את הצילומים, והצליחה למצוא בין שלל המעטפות של הפילמים חבילת תמונות שהשתתפו בתערוכה שהציג ב”בית גבריאל”. יתר הצילומים נמצאו בכונן המחשב.
לילך גלבוע מספרת “היה לי האבא הכי מושלם שאפשר לבקש. זה לא מובן מאליו במצב הכמעט בלתי אפשרי שנקלענו אליו, שאני מצליחה לעשות יצירה משותפת, כביכול ליצור איתו ביחד. אפילו להגשים לו חלום.”
לילך רוצה שהספר ייתן כוח למשפחות שיקיריהן מתמודדים עם אלצהיימר: “אפשר לעשות משהו, לא לשקוע, לא להחמיץ חלומות שלנו ושלהם ואולי אפילו לצמוח מזה” .
15% מהכנסות מכירת העותקים הקשיחים והדיגיטליים יועברו לטובת “עמדא”, אשר מלווה משפחות של חולי אלצהיימר.
אנו מביאים את השיר העיקרי בספר שעוסק במחלה האיומה בצורה גרוטסקית.
המערכת
גברת אלצהיימר
שָׁלוֹם לָךְ,
הַגְּבֶרֶת אַלְצְהַיְמֶר,
לֹא, לֹא נָעִים לִי בִּכְלָל.
אַתְּ בִּכְלָל זוֹכֶרֶת אוֹתוֹ,
אֶת הָאִישׁ שֶׁגָּזַלְתְּ לִפְנַי כַּמָּה שָׁנִים?
כֵּן, אֲנִי יוֹדַעַת, אַתְּ לֹא ‘בַּקֶּטַע‘ שֶׁל לִזְכֹּר
בָּאָה, לוֹקַחַת וּמַמְשִׁיכָה הָלְאָה, אֶל הַקָּרְבָּן הַבָּא.
‘אֵין לִי שְׁלִיטָה עַל זֶה,
זֶה הַגִּיל’,
אַתְּ מְמַלְמֶלֶת…
תַּגִּידִי, הַגְּבֶרֶת אַלְצְהַיְמֶר,
בַּת כַּמָּה אַתְּ בִּכְלָל?
אָה, נָכוֹן, 17,
מוּזָר, אַתְּ נִרְאֵית הַרְבֵּה יוֹתֵר
‘מִי אֲנִי?’ אַתְּ שׁוּב שׁוֹאֶלֶת?!
אָמַרְתִּי לָךְ כְּבָר קֹדֶם,
אֲנִי הַבַּת שֶׁל…
הַבַּת שֶׁל…
זוֹכֶרֶת אוֹתוֹ?
זֶה שֶׁגָּזַלְתְּ לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים
אַתְּ עֲדַיִן לֹא זוֹכֶרֶת מִי אֲנִי?!
בּוֹאִי, בּוֹאִי, הַגְּבֶרֶת אַלְצְהַיְמֶר,
אֶשְׁטֹף לָךְ פָּנִים
אֲפִלּוּ שֶׁבָּטוּחַ לֹא תִּזָּכְרִי!
קיראו גם :
מאמר מאת רינה בשן על “לצוף על מי האגם”
קיראו עוד :
איך קוראים לזה: סיפור מאת תמי קויפמן על מחלת האלצהיימר
