גדי לופו הוא המשורר של העיר עכו, שבה גדל, ושל ההיסטוריה המופלאה שלה מימי הצלבנים, מימי התורכים ,מימי נפולאון, ומאוחר יותר. אלו נושאים שעליהם כתב ספרים שלמים. לאחרונה הוא פירסם את הספר הילד מעכו: סיפורים אישיים, בעריכת לאה צבעוני, ובהוצאת צבעונים הוצאה לאור, תשפ”א 2021.

זהו ספר של סיפורים מחייו האישיים ומעולמו הפנימי כילד, כנער, וכאיש צעיר, בעיר עכו של שנות השישים השבעים והשמונים.

והנה שניים מהם.

המערכת

הספר ״הילד מעכו״ של גדי לופו

גיבורים

אבא היה הגיבור הראשון שלי. נולדתי בעכו, גדלתי בשיכון שלוש, ואבא היה האיש שמתח את שריריו בקפיצים, קפיצים קופצים שהופיעו בין מתכת ובשר. אבא עבד יומם ולילה כמנופאי בקריית הפלדה וב”צינורות המזרח התיכון”. הוא היה פועל שחור, איש עמל כפיים מאנשי הצווארון הכחול, אדם שהתחכך עם אנשים קשי יום אחרים, שהיה חייב לעבוד בתוך קרונית המנוף במשך כל שעות היממה בכל מזג אוויר, בקור צורב ובחום כבד. אבא היה אדם רגיש, שלקח ללב דברים, נפגע, וגם שמר טינה לאחרים. הוא היה איש טוב לב. הוא לא ידע כיצד לשנוא, ובעיני הילד שלי נחשב לאיש חזק מאוד בכוחו הפיזי.

אני לא ידעתי עד כמה היה אבא שלי עשוי מחומרים רגישים. המפעלים שבהם עבד היו חלק מתעשיית המתכת הכבדה. הם שכנו באזור התעשייה הדרומי של עכו מול הקיבוצים כפר מסריק ועין המפרץ. הם העסיקו עולים חדשים יוצאי עירק, מרוקו, ורומניה, שהגיעו לעכו בשנות החמישים. אבא היה אחד מהם. איש עמל, שסיגריה תקועה בין שפתיו. איש שחיפש ומצא פיסה של חלום בעיר העתיקה החדשה. איש שרצה להשלים הכנסה בהובלות של אנשים ומטענים בטנדר התכלת הקטן שקנה.

לפעמים היה אבא מפנק אותי ומסיע אותי על אופניו. הוא היה קונה לי קבב בפיתה בקיוסק הגדול שליד התחנה המרכזית, ובוצע לי לחתיכות קטנות את הלחם עם הבשר, לאחר שראיתי איך צולים אותו בתנור עם הארובה. הייתי אז בן חמש או שש.

אחר כך היינו חולפים על פני קולנוע בוסתן שבעיר העתיקה, חולפים על פני שערי הברזל הגדולים של “שער היבשה” הקבוע בחומות העיר. מראה האבנים העתיקות משך את ליבי, וגם אי הזבובים ששכן קרוב לנמלה של העיר. הרשימו אותי ביותר החומות הנישאות שבנו דאהר אל-עומר, ואחמד אל ג’זאר, וסולימן. הייתי מביט מעלה במבטים תמימים של ילד ומנסה להבין, שפירושו למעשה לדמיין.

הרבה מן ההיסטוריה של העיר למדתי אז דרך צעדי הדמיון שבנפשי. אבא ואני היינו עולים בגרם המדרגות הטורקיות הישנות אל פתח הקולנוע. בימי שישי בצהריים הקרינו הצגות יומיות רבות. היינו מוקפים בקהל משולהב של צעירים ערבים ששרקו שם שריקות קולניות כשפתאום לא נשמע הפסקול של הסרט, או כשהתמונות על מסך הבד הגדול קפצו לפתע או נעלמו.

משה רבנו, הרקולס, שמשון ודלילה, אכילס, אודיסאוס, אלכסנדר הגדול, ספרטקוס מנהיג מרד העבדים והגלדיאטורים המורדים שלו, יוליוס קיסר, אנטוניוס וקליאופטרה, ועוד דמויות מן העת העתיקה – כל אלה מילאו את המסך.

סרטים היסטוריים גוללו שם עלילות גבורה. אפּוסים שנכתבו כמו שירה זכו שם להלחנה של צבע וצליל. הוליווד הביאה את קורותיהם של בני האלמוות אל עיניהם של בני התמותה. היטיבו לביים ולשחק את הקולות והדמויות במאים כמו ססיל דה מיל וג’וזף ל’ מנקייביץ’, ושחקנים כמו צ’ארלטון הסטון, אליזבת טיילור, וריצ’רד ברטון.

ישבתי שם, ולידי הייתה העלמה היפהפייה קלאו, מוזת ההיסטוריה. שערה השחור הארוך גולש ויורד על כתפה ונוגע בפניי. גופה צחור והיא לבושה בשמלת נשף כהה. עיניה הכחולות היו כמו תכלת שמיים, ובהם עמדו העננים שעליהם הנחתי את ראשי וחלמתי. נגעתי בידה, והיא הסירה מעל עיניי את הערפל, כשנעמדתי והבטתי בחומות הארוכות של העיר ראיתי את השרידים השקועים במים של הגיבורים שחיו שם.

ראיתי צלבנים לבושי שריון רכובים על סוסים, והם מילאו את עולמי. ב”אולמות האבירים” הבטתי משתאה בעמודי האבן הגבוהים והגדולים, בפאר, בגדולה של האנשים שהביאו איתם את הצלב, הלכו לגאול את הקבר הקדוש והפכו את עכו בלית ברירה לעיר בירתם, בעוד ירושלים רק משאת נפש רחוקה, ויד המוסלמים היא היד המנצחת והשליטה.

הלכתי עם אבא בשווקים של העיר העתיקה. על הדוכנים ניצבו בשפע צבעים, מזונות, ומטעמים. הניחוחות היו משכרים, והמולת האנשים הייתה רבה, אך לי היה נדמה שזו המולה קדומה שכבר שמעתי פעם בעיר בגלגול אחר של הנשמה, והיה נדמה לי שהעיר נמלאת נושאי צלבים אדומים, לבנים, ושחורים, ואני שומע קולות רחוקים שהופכים לקרובים.

הכול היה בעיניי בגדר תעלומה גדולה, עד שלפני כמה שנים שמעתי אותם שוב, וראיתי לנגד עיניי את הגיבורים. את הגיבורים שבאו לכאן “מעבר לים” נושאים בידיהם צלבים, ונפשם החלה להצטייר אל מול עיניי, ודמעות מילאו את עיניי כשכתבתי על מנהיגי הטמפלרים, גיום דה בוז’ה ותיאובלד גודן, ועל ראשי ההוספיטלרים, ז’אן דה וייה ומתיו מקלרמון, ועל כל האחרים שהגנו על העיר באותו הקרב האחרון בשנת 1291, כשראיתי לנגד עיניי את האש, את אבני הבליסטראות, את הסוסים, ואת הסהר המנצח, פורץ אל תוך העיר וכובש, שורף, ושופך דמים בלי רחמים.

שנתיים לפני שנולדתי כבר היו סימנים שהגורל נתן בקורותיה של משפחתי, כשסבי ודודי חפרו תעלת הגנה בזמן מבצע סואץ בשנת 1956.

בחצר ביתם של סבא וסבתא, ברחוב שיכון גלויות חמש, העלו סבי ודודי מבטן האדמה אבן בליסטראות גדולה עתיקה, מן האבנים שיָרו המוסלמים במצור הגדול על העיר. אני שמעתי את הסיפור הזה וחלמתי חלומות על הגיבורים העתיקים ההם, שרוחם מילאה את סמטאותיה ואת רחובותיה של העיר.

ראיתי את ז’ראר דה רידפור, ראש הטמפלרים, דוהר אל מותו בקרבות של מסע הצלב השלישי, במצור הגדול על העיר. ראיתי את ריצ’רד לב הארי מלך אנגלייה מכניע את עכו בשנת 1192, ואת פיליפ אוגוסט מלך צרפת, ואת לואי הקדוש בונה במו ידיו את חומות עכו, והתייפחתי עם האח רדקר, האביר הספרדי ממסדר הטמפלרים ששלח גיום דה בוז’ה מעכו אל טריפולי הנצורה, והרגשתי את חום גופו כשחיבק את גיום בחיבוק הפרדה האחרון ויצא אל המערכה שממנה לא שב.

ואבא שלי היה הגיבור הראשון, והוא הוביל אחריו בשורה ארוכה את הגיבורים שעשו היסטוריה בעיר או בעולם. ואבא היה האיש החזק, שגופו לא יבגוד בו לעד, כך חשבתי בעיניים של ילד.

על השולחן בפינת חדר האוכל היה אבא מניח את חפיסת הסיגריות הצהובה שלו, שמרכבה שחורה רתומה לארבעה סוסים מצוירת עליה. במרכבה הזאת הייתי עולה בדמיוני, מפליג וממריא על ענני העשן של אבא. ממריא אל החלומות, אל הגיבורים שהגנו פעם על חומות העיר. אל העיר המבוצרת שנפלה, שנכבשה, ודמים רבים כל כך נשפכו וזרמו בה. כמו שעון עתיק של זמן שלא עצר את מהלכו. שעון בידיו של ילד, בנבכי דמיונו.

וכמו שהגיבורים שלה נפלו, כך נפל גם אבא שלי. אבא החזק שהיה לי, שכוחו הלך ונחלש בצעקה אפורה של ימים חולפים, בתוגת שנים, כשאור פגש את אבן החומות.

עטיפת ספרו של גדי לופו ״עכו״ על ההיסטוריה של העיר עכו.

האבן העתיקה

אבנים עתיקות רבות יש בעכו, וכל אחת מהן מספרת סיפור משלה. גם בחצר ביתם של סבי שלמה וסבתי אסתר הייתה אבן כזאת.

שנתיים לפני שנולדתי התחולל מבצע סיני. אוניית מלחמה מצרית בשם “איברהים אל-אוול” הפגיזה את חיפה, והידיעה על כך נפוצה ברחבי הארץ כאש בשדה קוצים. הידיעה הגיעה גם אל יצחק ומנחם, הבעלים ניצולי השואה של אחיותיה הגדולות של אימי. יצחק ראה במו עיניו את הבזקי האור המפחידים של ירי תותחי הספינה על חיפה. כיוון שזכר את אימי מלחמת העולם השנייה, הציע מייד לחפור תעלת מגן בחצר ביתה של סבתי שבשיכון שלוש בעכו. את החפירה ביצעו יצחק ומנחם, עם שלמה סבי. במהלכה נתקלו אתי החפירה שלהם באבן גדולה ועגולה. בכוחות משותפים הם הרימו את האבן ממעבה האדמה וניקו אותה. אחר כך גלגלו אותה אל פתח הגן של סבתי. זמן קצר לאחר מכן אירעה בארץ רעידת אדמה גדולה, וסבי וסבתי חשו שזאת הייתה מחאת האדמה, כאילו הוצאת האבן מן האדמה היא שגרמה לכך.

מאז שזכרתי את עצמי, זכרתי את האבן הגדולה. הייתי רץ בצעדי ילד קטן מהשביל אל האבן הגדולה ומניח עליה את שתי ידיי. קרירותה בימי הקיץ הלוהטים משכה אותי. בעשר אצבעות קטנות הייתי ממשש אותה, מחפש בה פינות נסתרות של צל ומתיישב לידה. האבן הזאת הפכה אט אט לסמל הכניסה אל בית סבתי. היא הייתה מסתורית בעיניי. לא ידעתי למה שימשה, אך היא משכה אותי. בהדרגה התחלתי להבין שהיא אבן עתיקה, היסטורית, כמו כל אבניה של העיר.

פתאום היא נכנסה אל חלומותיי, עמדה שם דמומה ושותקת, מצפינה סוד. אבן מהתקופה הרומית ואולי מהתקופה הצלבנית של עכו. בעקבותיה נכנסו אל חלומותיי גם דמויות אנושיות, אנשים שחיו בימים העתיקים ההם. הייתי רואה אותם בחלומותיי, קם ממיטתי בבעתה, ורץ אל חדר השינה של סבי וסבתי. נעמד דומם ליד מיטתם וממתין עד שיבחינו בי ויזמינו אותי להיכנס לישון איתם במיטתם. באמצע בין סבא לסבתא. אימא ואבא שלי עבדו אז משמרות בלילות ולכן לנתי בבית סבי וסבתי.

לפעמים הייתי נשען על האבן הגדולה או מנסה להתיישב עליה, אך תמיד הייתי מחליק בישבני מטה ממנה. היא כאילו סירבה לכך. לא ידעתי לְמה שימשה האבן הזאת, אם הייתה אבן בליסטראות, אבן מלחמה, או אולי היא הייתה אבן שלום, אבן פולחן של מקדש פגני עתיק בעיר. אבן שידעה עידנים של שלום ושל מלחמה. אבן שראתה דם ואש ותימרות עשן, ואולי גם אהבה. האבן הזאת הייתה עדה דוממת לקורותיה של העיר, העיר שבה נולדתי וגדלתי. לעיתים ניסיתי לדובב אותה, לדבר אליה, לחלץ ממנה את סודותיה, אך היא שתקה. לא סיפרה דבר על קורותיה.

עד שיום אחד עצר בחריקה ג’יפ ליד פתח ביתה של סבתי, ואיש ירד ממנו בקפיצה ובחן באצבעותיו את האבן. הוא היה מופתע והשמיע קריאת התפעלות מפיו. קריאה שקטה, כמעט בלחישה. קריאה שניסה להסתיר, אך אני שמעתי אותה, והנחתי אצבע אחת נבוכה בין שפתיי. הייתי אז בן חמש או שש.

האיש ניגש אל פתח ביתם של סבי וסבתי ונקש על הדלת. סבתי פתחה לו את הדלת, והוא נבלע פנימה בבית ונעלם ממבטי. המשכתי לשחק בחצר הבית, גן עדן של ממש עם עצים וצמחים והגדר החיה ששתל סבי. אחרי זמן מה יצא האיש לרחוב, קרא לעזרתם של כמה צעירים, והם עזרו לו להעמיס את האבן על הג’יפ. הוא התניע את הג’יפ, והמנוע החל פתאום להשתעל, מתקשה לעכל את העובדה שיהיה עליו לסחוב את האבן הכבדה העתיקה הזאת.

הבטתי מהופנט במתרחש ולא משתי ממקומי. לא הבנתי מדוע לוקח מאיתנו האיש את האבן הגדולה. חשתי כאילו משהו חסר עכשיו בביתה של סבתי. משהו חשוב ומוכר נעלם. צללים החלו לנטות על החצר, והאוויר נעשה סמיך יותר וקר. רצתי אל בית סבתי. על השולחן היו מונחים עדיין ספלי הקפה השחור שבהם כיבדה סבתי את האורח. הארומה של הקפה עוד הגיעה אל נחיריי.

“מי האיש הזה?” שאלתי את סבתי.

“הוא בא ממחלקת העתיקות,” ענתה לי.

“אמר שהוא לוקח את האבן הגדולה לירושלים. אמר שזאת אבן עתיקה וחשובה מאוד,” הוסיפה ואמרה.

לא הבנתי מדוע הוא לקח דווקא את האבן שלנו, והרי בעכו יש כל כך הרבה אבנים עתיקות וחשובות.

באותו לילה נרדמתי, והדמויות העתיקות הקדומות לא באו עוד אל חלומותיי. למוחרת בבוקר רצתי אל השער בתקווה לגלות שם מחדש את האבן העתיקה. אך האבן כבר לא הייתה. רק קרני שמש עליזות ומופזות קיבלו את פניי בזריחה חדשה.

פתאום דיברה אליי בת קול: “אין דבר, בעכו יש עוד הרבה סיפורים של אבנים עתיקות. אתה עוד תקרא ותשמע ותספר עליהן בהמשך.”

הושטתי אצבע נבוכה אל פי, מתלבט מה לחשוב.

קיראו עוד מיצירותיו של גדי לופו על העיר עכו

“מוגבלויות ” עוד פרק מהספר “הילד מעכו”

משה גרנות “האגדה והמציאות” על הספר “הילד מעכו”

מסדר הטמפלרים של העיר עכו

הסקריפטוריום של העיר עכו

גדי לופו בויקיפדיה

דף הפייסבוק של גדי לופו

גדי לופו משורר העיר עכו

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

twenty − 10 =