הטמפלרים של עכו: שירים מאת גדי לופו
גדי לופו בעיר עכו
גדי לופו, משורר גלילי, מפרסם מזה שנים פרויקט ענק בהמשכים; תיאור באמצעות שירה ופרוזה של היסטוריית העיר החביבה עליו, עכו, מאז ימי הביניים – כאשר הייתה העיר החשובה ביותר בארץ ישראל – ועד המאה ה־19.
ספריו בנושא כוללים את:
- עכו, תל אביב, גוונים, 2011, שאותו הוא מתאר כך: “ספר השירים עכו הוא מסע אישי שלי אל ילדותי בעיר שבה נולדתי וגדלתי. מסע שבו אני מגלה מחדש את הזכרונות, החלומות והחזיונות הקשורים לעכו של הימים ההם.”
- עכו הצלבנית: שירים היסטוריים, תל אביב, גוונים, 2015, שעל הכריכה כתוב כך: ספר השירים, עכו הצלבנית, עשוי מרגעי חסד פיוטיים, ממשק כנפיים של מוזת ההיסטוריה, המגלה נגיעות של גדולה, משהו מהזהב שאבד. שאר רוח של עיר נשכחת, שכמו יצאה מן האגדות במאה השלוש־עשרה. עיר שתהילתה ותפארתה היו לשם דבר באירופה כולה, ולמעשה בכל “העולם הנודע”. עיר שנעשה לה נס חד־פעמי, להיות בירת הממלכה הצלבנית השנייה, בתור זהב שנמשך מאה שנה. על הגדולה הזאת, בא המחבר לספר בשירה היסטורית המפליגה אל מחוזות רחוקים בזמן, אך קרובים לנפש האדם. עיר שבה ביקרו מלכים, נסיכים, רוזנים, ואצילים רבים, אנשי כנסייה ובישופים, וגם אפיפיורים יצאו ממנה. עיר שוקקת חיים ומסחר, שהיו בה יותר משישים כנסיות ומנזרים, ושהפכה להיות מקום קדוש לנצרות, תחליף לירושלים הכבושה ביד המוסלמים.
- האביר מעכו: שירים היסטוריים על גיום דה בוז’ה, תל אביב, הוצאת צבעונים, 2016. סיפור חייו, בשירה, של גיום דה בוז’ה שהיה הצלבן האחרון בארץ ישראל, ומסכת חייו פותחת ומסיימת את הפרק המרהיב האחרון בתולדות עכו הצלבנית.
- חיים פרחי: זיכרונות המועלם מעכו, תל אביב, הוצאת צבעונים, 2017. רומן היסטורי על השליט המוסלמי האכזר של עכו, אל ג’זאר, על יועצו יהודי חיים פרחי ועל מלחמתם בנפוליאון.
אנחנו, ב”יקום תרבות”, נפרסם כמה משיריו בנושא מרתק זה.
תחילה לפניכם שלושה שירים המתארים את מסדר הצלבנים הטמפלרים, מסדר שנוצר בעת מסעי הצלב בארץ ישראל ועד גירושם לאירופה ומשכנו היה בהר הבית בירושלים. באירופה הפך המסדר לכוח צבאי וכלכלי אדיר עד שהושמד בידי מלך צרפת ובידי הכנסייה בהאשמות מפוברקות, ואולי לא, של כפירה.
אבל השמועות טוענות שהמסדר המשיך להתקיים במסתור גם לאחר מכן, ושימש כבסיס למגוון ארגוני סתר עד עצם היום הזה.
בספר “האביר מעכו” מתאר לופו את חייו של איש המסדר ומנהיג עכו גיום דה בוז’ה, ומתאר בכמה משיריו את הטמפלרים, את תורותיהם ואת השקפותיהם. לקטעי השירה מצורפים הסברים של לופו על המסדר ועל ההיסטוריה שלו בעיר עכו ובעולם.
והנה הם:
ניצחונות הטמפלרים מפיו של גיום דה בוז’ה
האמן מפרוג’יה הגיע אלי היום, זקנו האדום
מוכתם בכתמי שיבה, ריח צבעים דבק
אל גופו, וכפות ידיו גדולות ככדורי בשר,
והוא עמוס מכחולים, משחות, אבקות,
שמהם הוא רוקח צבעים, כמעשי קסם,
והוא עמוס אהבה והערצה למסדר שלנו
היקר.
קבלתי אותו בלהט דמיונותיו, בזהב עיניו,
והוא הראה לי דוגמאות לציורים שיצייר בכנסיה באיטליה,
על ניצחונותינו המפוארים, ועורר געגוע מתוק, גאווה כבירה,
על אודות גיבורים שמלאו את התפקיד לפני,
ואחז בפרק ידי בחוזקה, מבקש, ממש מתחנן
להראות לו, דגלים וניסים ססגוניים.
חצוצרות מתכת מצופות כסף, חרבות קצרות וארוכות,
פגיונות של סרצנים שנלקחו שלל, שהנדן שלהם עטור
אבנים טובות, רמחים וכידונים, קשתות וסוסים,
קסדות וחלקי שריון, מקושטים בזהב, “תאר לי, גיום
דה בוז’ה, כיצד נכבשה אשקלון. ומה היו מהלכי הקרב
בגזר. ספר על אודו, המאסטר, שהיה כיהודה המכבי,
על שמונים וארבעה אביריו שאיתם דהר ומחץ
את צבאו של צלאח א דין.” ואני מספר ומספר
ורואה שמחה מבריקה בעיניו, ואור ומשוש של
אמן, ועיני מתמלאות סנוורים, ודמעות שהיו כשלל של
אור יקרות שאבד, זיכרון אחרון לגדולה
שהייתה.
ובליבי ניצבת מאכלת דמים, שריחה חמצמץ וטעמה מר,
ובגדים מטונפים, וגוויות ההרוגים הבאות אל קרבי,
והן אכולות למחצה במלתעות חיה רעה,
וקללת הרצח אינה מרפה. אך עכשיו לנגד עיני אוחז האמן
גרזן גדול, ומניף אותו באוויר, מנסה לצייר לעצמו
כיצד נלחמו האבירים הגיבורים.
לופו: בשנים 1283 עד 1285 נבנתה בעיר פרוג’יה בלב איטליה כנסייה של המסדר הטמפלרי. כנסייה זאת נקראה בשם כנסיית הקדוש בוויגיינטה (SAINT BEVIGNATE). היא עוטרה בציורי קיר (פרסקאות) ובהם תיאורי קרב מרכזיים של ניצחונות הטמפלרים, זכר לניצחונות כמו כיבוש אשקלון, וקרב גזר בשנת 1277. בין היתר מתוארת גם הפשיטה על העיר שכם בשנת 1242. מתוארים לוחמים טמפלרים רכובים על סוסים, נושאי דגלים וניסים, מצוידים בשריון ובכלי לחימה.
בשיר הזה אני מתאר את בואו מאיטליה של האמן, צייר הפרסקאות לעכו, ופגישתו עם ראש המסדר הטמפלרי גיום דה בוז’ה. במאמר מוסגר, לא בטוח שהביקור והפגישה בעכו אכן התקיימו בפועל.
נוסף על כך יש כאן ניסיון שלי להראות שמאמצע שנות השמונים של המאה השלוש־עשרה חל שינוי בגישתו של גיום דה בוז’ה והוא הסתייג יותר ויותר משפיכות דמים ושאף לשלום כמעט בכל מחיר. כפי הנראה המפנה בדעותיו חל בהדרגה כשנרצח ידידו גי סניור גבל, וגם משום ההכרה שגמלה בו, שאין בכוח הצלבנים לנצח את הצבא הממלוכי של הסולטאן המצרי.
אודו היה הגראנד מאסטר של המסדר הטמפלרי בקרב גזר. הקרב הסתיים בנצחון צלבני מוחץ, ובראשו הכוח הצלבני עמדו הטמפלרים.
אותות רעים
כשחזרו לעכו האחים מן המסדר,
ממנזר הגבירה, נמלאו הסוסים בקצף
שהלך וגבר, וקולותיהם מילאו את
חצר ההיכל, צניפותיהם ונחרותיהם
היו כאש, שהחלה לבעור בלבבות.
נחש גדול יצא וזחל מאחד מכדי שמן
הזית הזך שהביאו עימם החוזרים
מן השליחות, ורגלי הסוסים הקדמיות
החלו להתרומם גבוה באוויר
כשהבחינו עיניהם בסכנה.
ופתאום נשמע קול של חרס נשבר,
כשהתנפץ אחד הכדים במהומה
שנוצרה, והשמן החל זורם כפלג
לאורך החצר וצורתו הייתה כצורת
הסהר במרומים.
וגיום דה בוז’ה והאחים רצו נרגשים
ותפסו במושכות וברתמות הסוסים
מנסים לעצור בעדם מלהתפרץ במנוסת
בהלה, ובידו אחז גיום את האיגרות
והדוחות של האחים שחזרו ממשימתם.
והאותיות השחירו מול עיניו, כאילו
קם שטן לשלח גיהינום, הנה במסגד
הגדול של דמשק הכריזו על ג’יהאד
ובבקעת הלבנון החלו כורתים עצים
להכנת מכונות מצור אימתניות, וקולות
המלחמה הלכו וגברו.
במנזר ליד דמשק היה האיקונין של מרים, האם הבתולה, היא הגבירה שלנו מ־Saidnaya. המנזר שכן על הר שאליו היו עולים לרגל האחים הטמפלרים. הם היו מביאים מן המנזר שמן זית, ומחלקים אותו לכנסיותיהם באירופה על גבי ספינות המסדר שהפליגו מנמל עכו.
למעשה, העלייה לרגל מעכו למנזר בסוריה שימשה מסווה מצוין לריגול מודיעיני של הטמפלרים אחר הממלוכים, ולאיסוף ידיעות בדמשק הסמוכה.
מרים הייתה קדושה פטרונית של מסדר הטמפלרים.
הנאום
בהיכל הטמפלרים בעכו התכנסו מאות לוחמים מן המסדר,
בחצר הגדולה הם עמדו בצפיפות, ומולם עמד גיום דה בוז’ה,
נושא בידו האחת את דגל המסדר, שעליו סמל ה־Beauseant,
שכלל מזמור מתהילים: ”לא לנו ה’ לא לנו כי לשמך תן כבוד.”
והמולת הקולות התחלפה בדממה, לשמע דבריו של המאסטר
הגדול, אשר נשא בידו האחרת, פטיש.
“אתם האבירים שלבבם טהור ומתוק, ונושא את האור של אהבת ישוע
משיחנו, בן האלוהים היקר, שעל נחלתו אתם מגנים, בארץ הקדושה,
זכיתם לדעת את נצחונו של הפטיש, של המלך שארל על המוסלמים,
הנה, ראו את הפטיש, את המקבת, הוא היה מצאצאי המקבים, כמוכם
הנושאים את שמם, במסדר שאליו אתם שייכים, במסדר שבו אתם אחים.
אתם אחים יקרים, יודעים את טעם הניצחון השמור למעטים, לאמיצים, שבעוז
ליבם המרהיב נצחו את עובדי האלילים.
“עכשיו משקיפים עליכם מגן עדן גיבורים, לוחמים למופת שנלחמו למען
אלוהים ותהילתו, גיבורים שהרסו את פסלי האלילים והרגו את כהני השקר,
ואתם אחים יקרים הולכים למערכה נגד עובדי האלילים, ובידכם חרב
האלוהים.” ופניו של גיום הפכו סמוקים מלהט הדיבור, הוא הרים במאמץ
את שתי ידיו אל המרומים, נושא מילות תפילה אל אלוהים, ”חזקו, ואמצו,
אחים, האל ובנו יעניקו לכם את הניצחון, כי בחרב האלוהים תבוא הגאולה”.
כשסיים המאסטר הגדול לדבר, קפאו לרגע כל הלבבות, ופתאום בבת אחת
התפרצה תרועה רמה, שאגה אדירה, מפי מאות פיות שצרחו והריעו
בבת אחת, היו אלה אחים טמפלרים שאך זה הגיעו אל העיר כתגבורת,
ממעוזי המסדר השונים, משאטו פלרין, מצידון, מקפריסין, ואפילו
מספרד הרחוקה, מלים בצרפתית, נאמרו בהתרגשות, חותכות בלהט את
האוויר, כמו לפי אות מוסכם מראש, שלפו הכול את חרבותיהם מנדנן
והניפו אותן מעלה, והריעו ”תנו כבוד לשם האלוהים”.
במסדר הטמפלרים צמחה אגדה בנוגע לקדמוניותו הפלאית של המסדר. שורשיו וראשיתו טמונים לא בהיווסדו בידי איג דה פיין, האביר מפרובאנס, בראשית המאה ה־12, אלא יותר מאלף ומאתיים שנה קודם, בימי המקבים. המקבים שנצחו וגרשו את היוונים, עובדי האלילים (גם המוסלמים נתפסו בעיני הצלבנים כעובדי אלילים) נעשו למשחררי ירושלים ומטהרי המקדש, ולאבות הטמפלרים. בנוסף לכך, הצלבנים ראו במקבים, לפי יהושע פראוור, בספרו עולם הצלבנים, לוחמים המגשימים את האידיאלים של האבירות, ונלחמים למען אלוהים ותהילתו.
בכתב יד קיים איור צרפתי של תנ”ך צלבני מעכו של המאה השלוש־עשרה, המתאר את המקבים הורסים את פסלי האלילים והורגים את כוהני השקר.
המלך שארל מארטל, שכינויו היה הפטיש, הדף והביס בשנת 732 את המוסלמים שפלשו מספרד לצרפת. הוא היה גיבור הפרנקים, ואברהם כהנא, מפרש התנ”ך, קושר בין כינויו למילה מקבת, שהיא פטיש גדול, ומכאן לכינויו של יהודה ”’המקבי”.
שאטו פלרין הוא המבצר הטמפלרי בעתלית.
בשנת 1291 בעת המצור ובכיבוש העיר בידי המוסלמים נהרגו בקרבות כשלוש מאות טמפלרים ובהם גיום דה בוז’ה, ראש המסדר.
ראו גם:
שירים על הסקריפטוריום של עכו הצלבנית
