עד כמה התממש "אלטנוילנד" של הרצל בזמן אמיתי 1923?

לפניכם פרק מספרו החדש של החוקר והמשורר ניקולא יוזגוף אורבך, שבודק את לראשונה עד כמה התממשה האוטופיה המפורסמת של בנימין זאב הרצל "אלטנוילנד" בתאריך שאותו קבע אבי התנועה הציונית: שנת 1923.

עלילת "אלטנוילנד", שפורסם בשנת 1902, מתארת מדינה יהודית עתידנית, פורחת ומשגשגת, שמתקיימת בשנת 1923, רק 21 שנים בעתיד.

ומה התרחש בשנת 1923 האמיתית?

המערכת

פרק מתוך בין מרחב יהודי למרחב ציוני: עיון גאוגרפי בספרות ישראל במפנה המאה ה-20, הוצאת רסלינג 2021

”בבאזל יסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בקול, היו הכל צוחקים לי, אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד 50 שנה, יכירו בה הכול“. הרצל ביומנו, 1897.

הרצל בספרו "אלטנוילנד" תיאר חברה יהודית אירופית בשטחי הלבנט. ארץ ישראל בשנת 1923 מתוארת כאחת מארצות אירופה המערביות – עם אותן תשתיות אירופיות של תרבות, מבנים, מוסדות, וקדמה טכנולוגית-מדעית. בפועל, החזון האירופוצנטרי, כמו גם האירופיזציה של פלשתינה על כלל מאפיינים שהוזכרו בספרו, היה בלתי אפשרי בשנות ה-20, ואינו אפשרי גם כיום, ולכן לא יושם כלל. דומה הדבר גם ביחס לגבולותיה הדמיוניים של המדינה, אשר לא התחשבו בלאומיותם של עמים אחרים ובהתקוממותם. הרצל, על אף חזונו הסוציאליסטי, מניח הנחות קולוניאליסטיות, אשר לפיהן המקומיים הערבים יקבלו בהסכמה ובחיוב את היהודים האירופים המשכילים (בוים, 1988 ; וילנאי, 1955).

תיאור היחסים האוטופיים בין הדתות השונות בארץ אף הוא לא התגשם במציאות הריאליסטית של שנות ה-20 למאה הקודמת. נהפוך הוא, שנות ה-20 זכורות כשנים שבהן יחסי היהודים-ערבים בארץ ישראל הגיעו למתיחות שיא, ושבסופם פרעות אלימות מצד הערבים ביהודי הארץ (פרעות תרפ"א), התחזקות התנועה הלאומית הערבית, והחרפת דרישותיה להכרה ולעצמאות. מבחינה דמוגרפית, המוני היהודים שמופיעים בארץ החדשה בספרו של הרצל, במציאות ההיסטורית אינם אלא כ-180,000 יהודים בלבד, בשלהי שנות ה-20 למאה הקודמת.

אמנם אין זה הוגן להעמיד במבחן היסטורי את חזונו של הרצל, אך הניתוק התרבותי-חברתי וכלכלי-פוליטי ב"אלטנוילנד" מהמציאות בת זמנו ומהעתיד לבוא על החברה היהודית ועל ארץ ישראל כה מובהק ובולט, כמעט בכל תחום, עד כי הרומן האוטופי עשוי להיתפס כמביך ואגדתי. יחד עם זאת, חשוב לציין כי אחדים מהרעיונות אשר מופיעים בספרו באו לידי ביטוי והתגשמו בחלקם בישראל במהלך השנים, ואף בשנות ה-20 למאה הקודמת: רעיון הסוציאליזם יושם בחלקו לתקופה קצרה, קמו תנועות חברתיות וכלכליות שעיקרן יצירת חברה צודקת ושוויונית, הועלה על נס ערך עבודת הכפיים בתנועות הפועלים בארץ, הוענק שיוון זכויות חלקי לנשים ובהמשך אף מלא, נעשו ניסיונות ראשוניים לייבוש הביצות וכיבוש האדמה השוממה וכיוצא בזה (גנז, 2013; וילנאי, 1955, קולת, 2008).

לשם בחינת הקשר בין האוטופיה שיוחסה ל-1923 למציאות היהודית שהתממשה בפועל ב-1923 יוצגו מספר אירועים מרכזיים שהתרחשו בעת ההיא. כרקע מקדים לתקופה יש לפתוח ביום ה-9 בדצמבר 1917, הוא יום כניעת האימפריה העות'מאנית ונסיגתה משטחי ארץ ישראל. לאחר כ-400 שנות שלטון טורקי עות'מאני, החלה תקופה קצרה של שלטון צבאי בריטי בארץ ישראל. עם סיום מלחמת העולם הראשונה הוקם חבר הלאומים, שמחד ראה כתפקידו את עידוד עקרון ההגדרה העצמית, אך מאידך נשלט על ידי אותם כוחות שניצחו במלחמה – מעצמות קולוניאליות כבריטניה וצרפת. התוצאה הייתה החלטה כי אומות שעדיין אינן מסוגלות לשלטון עצמי, תישלטנה בידי אומות מפותחות יותר, עד שניתן יהיה בתהליך הדרגתי להעביר את השלטון לידי המקומיים (גנז, 2013; קולת, 2008).

באפריל 1920 נפגשו נציגי המעצמות בועידת סן רמו על מנת לדון בדרכים ליישום סעיפים אלו. אז חולקו השטחים שנכבשו במלחמת העולם הראשונה, ובריטניה קיבלה את המנדט על ארץ ישראל ועבר הירדן, במטרה להיות אחראית על יישום הצהרת בלפור "תוך מתן אפשרות לעליית יהודים… ותוך עידוד התיישבות צפופה בארץ". בוועידה הוכר גם הקשר ההיסטורי בין העם היהודי וארץ ישראל. במשך שנות העשרים של המאה ה-20 נכנסו לארץ כמאה אלף עולים, וכששת אלפים מהגרים לא יהודים. עלייה זו נקלטה בארץ על ידי תנועות מיישבות, אשר רכשו אדמה, בתנאי שזו תעובד על ידי יהודים, ותשמש לצרכי קליטת העלייה. הדבר גרם להתמרמרות בקרב האוכלוסייה הערבית, אשר בתקופה זו אף הייתה מושפעת מגלי האנטישמיות שהגיעו מאירופה (שם).

במקרים מסוימים רכישות קרקע גדולות, מבעלי קרקעות שישבו בחו"ל, גרמו לסילוק התושבים הערבים, שעיבדו את האדמה כאריסים. תופעה זו גרמה להתנגדות רבה לעלייה בקרב ערביי ארץ ישראל. על מנת להשקיט את הרוחות החליטה הממשלה הבריטית על מכסות לעלייה. הערבים והיהודים כאחד התנגדו להחלטה זו, כל צד מסיבותיו שלו. המתחים גרמו לגלים של "מאורעות" שבהם הותקפו בריטים ויהודים, ונרצחו תושבים יהודים. לשיאם הגיעו המאורעות בפרעות תרפ"א (התפרעויות בשנת 1921 של המון ערבי באזור יפו, בהן נרצחו 43 יהודים ונפצעו 140, ביניהם הסופר יוסף חיים ברנר), שהולידו את "ועדת הייקראפט", ובעקבותיה "הספר הלבן הראשון" (גורני, 1983; קולת 2008).

לנציבה הראשון של בריטניה בארץ ישראל מונה הרברט סמואל, יהודי בריטי משכיל, שסייע לחיים ויצמן בקידום הרעיון הציוני ובגיבוש הצהרת בלפור. הרקע "הציוני" של סמואל גרם לצפיות בקרב יהודי ארץ ישראל ועורר את התנגדות הערבים להגעתו (שקיבלוהו בהפגנות). ואכן הרברט סמואל סייע רבות לפיתוח הישוב היהודי בארץ. נציבותו של הרברט סמואל תיזכר כתקופה שבה התפתחה התשתית הכלכלית של הארץ, ובכלל זה חלה התקדמות רבה בבניינו של הבית הלאומי היהודי. לאחר שהצליח להשתלט על הארץ לאחר מהומות תרפ"א (1921) זכתה הארץ לכמה שנים של שלום, סדר, ומנהל תקין (אילון, 1977; קולת, 2008).

במסגרת העלייה השלישית, בין השנים 1919-1923, עלו כ-36 אלף יהודים, רובם צעירים רוסים ופולנים. העלייה ייצבה חזרה את אוכלוסיית היהודים בארץ לכ-85 אלף. העולים תרמו בעיקר בהביאם לארץ חזון סוציאליסטי-קומוניסטי רענן, ובייסוד תנועות סוציאליסטיות כגון "תנועת הפועלים", ו"גדוד העבודה". העלייה הרביעית (1924-1930) הייתה העלייה ההמונית הראשונה בתולדות העם היהודי, ובמסגרתה עלו 80,000. מרבית העולים היו בני המעמד הבינוני, חלקם הביאו הון גדול שהושקע בכלכלה הארץ ישראלית. עיקר ההתפתחויות היו בערים, בעיקר בת"א שהגיעה לשיא פריחתה. הצמיחה הכלכלית באה לידי ביטוי בענף הבניה, התעשייה (בית חרושת "לוז'יה" – מפעל לטכסטיל, "שמן", נשר – מפעל למלט, "פרומין" לדברי מאפה ועוד), הוקמו שני מפעלי תשתית חשובים: מפעל האשלג בסדום, ותחנת הכוח בנהריים. וגם בחקלאות – מקצת העולים פנו להתיישבות חקלאית, מושבות חדשות הוקמו ע"י יחידים וחברות שרכשו אדמות מכספם הפרטי. רוב המושבות החדשות הוקמו בשרון. אנשי העלייה הרביעית פיתחו את ענף ההדרים, שלפירותיו היה ביקוש באירופה (גורני,1983 ;קולת, 2008).

דיון וסיכום

בנימין זאב הרצל יצר בספרו "אלטנוילנד" עולם אוטופי-דמיוני עבור היהודים. עולם שבמושגי זמנו היה האנטיתזה למצבם התרבותי, פוליטי-לאומי, וחברתי, של יהודי העולם ובפרט יהודי אירופה. במשך שלוש שנים (1899-1902) כתב הרצל את הרומן האוטופי, בעת שהוא משתדל לקדם את רעיונותיו בפני קיסר גרמניה, נסיכי אירופה, הסולטאן העות'מאני, ובפני מנהיגים ואישים רבי השפעה נוספים באירופה ובאמריקה. אכזבותיו וכישלונותיו במאבקו הפוליטי-דיפלומטי להשגת הסכמה בדבר הקמת מדינה יהודית הניעו אותו להמשיך לפעול למען המדינה דרך ספרו "אלטנוילנד".

הרצל, כסופר וכאיש חזון, היה מודע היטב למצבם ומעמדם של היהודים בעולם בתקופתו, ומודע אף יותר למצבה של ארץ ישראל, בה ביקר שנה קודם לכתיבת הספר. בחלקו הראשון של הספר הרצל מתאר את מעמדם המעורער של היהודים באירופה: במזרח אירופה נערכים ביהודים פוגרומים אכזריים והם משוללי זכויות והגנה; במערב אירופה ובמרכזה, במקומות שבהם יש זכויות, היהודים מתקבלים בבוז ומעמדם נחות, יחס החברה אליהם עוין ואנטישמי, "ואף צרפת החופשית איננה נקייה מאנטישמים". הרצל מציג את העולם האירופאי כעולם שאינו בטוח עבור היהודים. החברה היהודית האירופית בספרו של הרצל היא מנוונת. הרצל מעצים את הדימוי הסטריאוטיפי שדבק בחברה היהודית המזרח אירופית, כחברה מסורתית-אמונית, ענייה ומושפלת, ובעקיפין גם מחזק את הדימוי הבורגני, אדיש, מתנשא, ונהנתני, שדבק בחברה היהודית המערב אירופית. התחושה שהרצל מנסה לייצר בספר היא שמקומו של היהודי אינו באירופה. 

ניתן אפוא לומר, כי ספרו האוטופי של הרצל יותר מאשר משמש כספר קריאה, משמש כ"קול קורא" לעם היהודי ולאומות העולם להתאחד למען הרעיון הציוני. למען רעיון זה נכתב הספר, כפי שמעיד הרצל בראשית ספרו במשפט "אם תרצו אין זו אגדה". הרצל פונה לקשת רחבה של אוכלוסיות, כאשר עיקר התיאורים ותוכן הספר מיועדים לעם היהודי באירופה ולעמים האירופים, ובפרט לעם הגרמני ומנהיגו. לאירופה הרצל מנסה להציג חברה אוטופית-אירופאית שתפריח את תרבות הלבנט, תקיים קשרים מסחריים-כלכליים ענפים עם אירופה, ותדגול בסובלנות מופתית כלפי העמים והדתות המקומיים, ובעיקר כלפי האוכלוסייה הערבית. עם זאת, ליהודים הרצל מנסה להציג חברה מודרנית ומשוכללת הדומה להפליא במאפייניה התרבותיים לאירופה (מיועד ליהודי מערב אירופה בעיקר), ומנגד חברה מסורתית שקיים בה בית מקדש, שמירת שבת, ומנהגים יהודיים (מיועד ליהודי מזרח אירופה), וכמובן שערכיה הם ערכים שוויוניים-סוציאליסטיים. הרצל מתווה בספרו את דרכה ומאפייניה של החברה היהודית בארץ.

קיראו עוד על הרצל ורעיונותיו האוטופיים (או שלא):

ניקולא יוזגוף אורבך על הפולמוס על "אלטנוילנד" בחוגים הציוניים

אדם רז – מדוע הרצל מעולם לא היה אוטופיסט?

אלי אשד על חוזה מדינת היהודים: הרצל כסופר וכחוזה

הרצל- צילום משפחתי 

סיפורים מאת הרצל:

 הרצל ואטלנטיס

סולון בלידיה – סיפור מאת הרצל

היזם בונפרטה – סיפור של היסטוריה חלופית מאת הרצל

ספינת האוויר של הרצל 

העתיד הוא שלנו – הרצל בבית הקפה הספרותי