כריכת ״הענף הגדוע של הגרף פוטוצקי״ מאת סופי בן ארצי

בספר “הענף הגדוע של הגרף פוטוצקי” (הוצאת ראובן מס ,2020) יצרה ד”ר סופי בן ארצי רומן היסטורי על סמך פרשיה שהיא אולי, ואולי לא, סיפורו של אציל ליטאי פולני בכיר, שבמאה ה-17 התגייר והתחתן עם יהודייה, וכתוצאה נשרף בידי הכנסייה.

היה או לא היה? דעות החוקרים חלוקות. על הפרשה נכתבו כמה וכמה ספרים ויצירות שונות, ואף הצגות.

ספר באנגלית על פרשת גר הצדק פוטוצקי Noble Soul

סופר אף שהגאון מוילנה ביקש להיקבר ליד גר הצדק הנ”ל. על קברו הייתה קופסה עם אפר מגופו השרוף של הגרף פוטוצקי, שיהודי המקום הצליחו להשיג לאחר שריפת הגר. הרב הידוע ה”חפץ חיים” אף כתב שאם עשרה אנשים היו אומרים קדיש במעמד ההוצאה להורג בשריפה של הגרף פוטוצקי “היה המשיח בא מיד”.

סופי בן ארצי כתבה את התיאור המקיף והמפורט ביותר של הפרשה לאחר מחקר מקיף.

היא מספרת: מרבית חיי הבוגרים עסקתי בחקר מלחמת העולם השנייה והשואה. בתואר השני חקרתי על יהדות קובנה, ובדוקטורט עסקתי בחקר קליטתם של שורדי השואה בשלוש התנועות הקיבוציות. הוצאתי עשרות משלחות אשר ביקשו ללמוד ולהעמיק בחקר עברם של יהודי אירופה. מזה 12 שנה אני מנהלת בית ספר תיכון, ועדיין מייחדת מקום מרכזי לחקר עברו של העם היהודי.
באשר לספר “הענף הגדוע של משפחת פוטוצקי” – דמותו של ולנטין פוטוצקי מלווה אותי שנים רבות מאוד. בכל פעם שהגעתי לליטא, לקברו של הגאון מווילנה, לאחוזת הגרף פוטוצקי בעיירה לנצוט שבפולין, נדמה היה לי כי מוטל עלי תפקיד היסטורי, וכי איני ממלאת את ייעודי. לספר את סיפורו של הגרף פוטוצקי. אין זה סיפור רגיל. בספר קיים השילוב הבלתי אפשרי בין העם היהודי בגלות, הייעוד שהוטל על כתפיו, ובין העם אשר בקרבו הוא יושב. תיאור הדרך שוולנטין צעד, לצד השביל ששרה אהבתו הגדולה פסעה בו, פותח פתח להסתכלות מעמיקה משני צידי המתרס, לאלו המתנסים לצאת ולהתקרב זה אל זה. הספר אפוף במיסטיקה, המצויה בתוך דפי הספר, ויונקת מהחוכמה היהודית רבת השנים. אני חשתי כי כוח שאינו שלי מניע אותי בכתיבת דפי הספר.

לפניכים הפרק המסיים והדרמטי ביותר של הספר, החותם את סיפורו של “גר הצדק”.

המערכת

ציור של גר צדק שהתגייר במאה ה-17, רפאל סימנטוב או רפאל סנטימני, קרואטי קתולי שהתגייר, והועלה בשנת 1753 על המוקד בווילנה.אולי הבסיס לסיפור הגרף פוטוצקי, ואולי פרשיה מקבילה. באדיבות סופי בן ארצי

פרק עשרים וארבעה – שמע ישראל

קובץ סיפורים שבו נמצאת אחת מגרסאות הסיפור הידוע על גר הצדק ״אגדות ירושלים דליטא״

ריח האפרסק הכה באפו כשנכנס לחדר המבקרים הסמוך לתאו. אביו עמד וצפה מבעד לחלון, אמו ישבה על הכיסא, מביטה בציפייה אל הדלת. עתה נפנה אליו אביו, ואברהם נדהם ממראה פניהם. דומה היה כי שנים רבות עברו מאז ראה אותם לאחרונה. פניה של אמו היו חרושי קמטים והיא דמתה לאחת מאיכרות הכפר. לבושה הייתה בבגד כהה, כפי שלבשה בפעם האחרונה שבה ראה אותה באמשטרדם. אביו לבש מכנסיים שחורים ומקטורן כהה. הוא הביט בבנו במבט קשה. אברהם ראה את השינוי שחל בו. משני צידי פניו עמקו חריצים, ששיוו לו מראה של בובת אבן המניעה את פיה בלבד. ניכר היה שעברו על שניהם ימים קשים.

“ולנטין!” פנתה אליו אמו. הוא נרעד לשמע קולה.

“ולנטין, אנא ממך, האמנם בוחר אתה למות? יודע אתה מה גורלו של כופר בנצרות.”

“אמא, כבר אמרתי לך ששמי עכשיו הוא אברהם בן אברהם. אינני בוחר במוות. רק בורא העולם הוא המחליט מי למוות ומי לחיים.”

“האם כה רעים היו חייך עמנו? האם לא נתתי את כל כולי בעבורך? בני יחידי אתה,” מלמלה.

“אמא ואבא, יודעים אתם שאני מוקיר ואוהב אתכם אהבת נפש, אך לא אוכל לחיות בשקר. אני מצטער על הכאב שאני גורם לכם אך אנא, כבדו את בחירתי. האם לא תוכלו להשלים עימה? מדוע שלא תאפשרו לי לחיות כאחד האדם, מאמין באמונתי, לצידכם?”

“אין זה בידינו, בני,” אמרה אמו בקול רך. “שכח את השיגעון שאחז בך וחזור עמנו הביתה…”

עתה דיבר אליה אביו מבלי לזכות את אברהם במבט: “האינך רואה שאת מכלה את דבריך? שיגעון אחז בו, כשוף כושף הנער על ידי עם ללא שם, מקולל ומבוזה. האם אדם שעיניו בראשו היה מוותר על כל אשר לו, נחלות ואורוות, סוסים ושדות, בתים וארמונות, ובוחר בחיים כאלה? מילותיך נופלות על נפש אטומה השבויה בידי כוחות גדולים מאתנו. מבכר הוא זרים על אמו ואביו. אין הוא בני ואני איני אביו. יהא גורלו כגורל הכופרים והמינים.”

“אבא,” אמר אברהם. “יכול אתה להתנכר לי ולהפנות לי עורף, יכול אתה לצפות עת יעלוני על המוקד, אך בנך אני. הייתי ואהיה. הורות אינה ניתנת להמרה כפי שאמונת אמת אינה ניתנת לעקירה. אבי אתה בטוב וברע, וכך תישאר. אני בנך, בשר מבשרך. האם לא תרצה לדבר עמי בפעם האחרונה?”

עתה הביט אביו ישר אליו. “מטיל אני את האשמה על עצמי ועל אמך. טובים היינו איתך, טובים מדי. יותר מדי עודדתי אותך ללמוד ולקרוא, לחקור ולדרוש בנעלם ממך. בי האשמה. טוב שעולמו של האדם יהיה מכוון ומצומצם, טוב שנפשו לא תכיר עולמות רחוקים ולא תשאף אל שמעבר לה. תמיד האמנתי שידע אינו סכנה אלא מקור לכוח ועוצמה, אך ראה את עצמך: כלוא כאן, מעונה, בן דת שאינה מתירה לימוד בכל ספר זולת זה העוסק בה, דת קפואה. אין בה שירה ונגינה, ריקוד או צחוק, לא מרחבים פתוחים וחופש בחירה. הכך חינכנו אותך, אמך ואני? לנתק עצמך מהוריך, מאחותך? להתנכר לבני עמך ולצמצם את עולמך? לאחוז בדת המביאה לאובדנך? אמור לי, ולנטין, מתי שמעת מוזיקה לאחרונה? מתי טיילת בהנאה? הברית החדשה מכילה גם את הישנה. כל הלומד אותה חייב להכיר על בוריה גם את זו הישנה.

האם רבניך מכירים את הברית החדשה? אולי אין דתך אלא צידה השני של מפלצת הבערות, צרות המוחין והאפלה? האם לקוויטיזם נטתה נפשך? מאמין אתה כי אל לו לאדם להפעיל רצון ושיפוט מוסרי במאבק בחטא וביצר הרע, ועליו לקבל בפסיביות את המתרחש בליבו וברוחו? התעורר, ולנטין! נראה כאילו נעלם הרצון מגופך ומנפשך. מוכן אתה למות על אמונה?”

אברהם הקשיב לדברים ונזכר בווידויו של האח ברנוס, במלקות שספג, ובכעס שעוררה בו תגובת אב המנזר אז. ספק קל התעורר בו: האמנם קוויטיסט אני? שאל את עצמו. לא, ענה לו קול פנימי. החלטתי מתוך מחשבה צלולה וחופשית, מתוך בחירה ואמונה.

“ראה את היהודים, עלובים ונרדפים. מתרפסים ומתדפקים על דלתינו כי נגן עליהם. נתונים לחסדינו. נדים עם כל רוח החולפת בעולמנו. הבכך תחפוץ? פונה אני אל שכלך כי נבון אתה. התעשת לפני שיהיה מאוחר מדי!” את דבריו האחרונים אמר האב בחמת זעם, בצעקה.

“אבא,” ענה ולנטין, “משפחתך הגנה לאורך שנים על יהודים. אתה עצמך אמרת כי הם היחידים שאתה יכול לסמוך עליהם, כי נקיים הם והגונים ואל לי לשים לב לאשר נאמר עליהם! מה קרה? כיצד השתנית כל כך?”

“הם גזלו את בני היחיד!” ענה אביו בצעקה.

בכייה של אימו נשמע עת פנה אביו ויצא אל מחוץ לחדר בטריקת דלת. היא התייפחה מרות: “בבקשה, ולנטין, בבקשה. תוכל להאמין בכל. תקיים את פולחנך, תלמד כל מה שברצונך. אך אנא, הצהר שאתה חוזר בך ולו רק למראית עין.”

בצעד כושל ניגש אברהם אל אמו שנפלה על ברכיה. הוא הרימה ונשק לידיה שכה אהב.

“אמא יקרה, אקבל את שייגזר עלי מתוך אמונה שלמה. התוכלי להבטיח לי שתשמרי את סודי? הזוכרת את אֶת הספר שקראנו לפני שעזבתי את הבית?”

היא הביטה בו מבולבלת, פניה כואבים. לא יכול היה להניחה במצב כזה, וכאב חד פילח את ליבו.

“תיבת פנדורה,” המשיך ואמר. “זוכרת את את סופו? לאחר שכל הרעות מתפזרות בעולם, נשארת התקווה. ובכן, אמא…” והוא המשיך וסיפר לה על דוד ויהונתן, על חוה ובנימין. ידע שתשמור על ילדיו ולא תעשה דבר העשוי לפגוע בהם. “אמא, ספרי לאבא על נכדיו כשיבוא הזמן המתאים. ספרי לו על צאצאיו מזרע אברהם ושרה. גרוש גורשתי מעמי אך לא נטרפה נפשי.”

הוא חיבקה אל לבו עד אשר באו השומרים והשיבו אותו אל כלאו. כשנרדם שמע שוב את קולו של החזן הממשיך בפיוט:

וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה

כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְהִלָּתְךָ,

קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת

כִּי לֹא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת,

כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדַּרְכּוֹ וָחָיָה

וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ,

אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלוֹ.

אֱמֶת כִּי אַתָּה יוֹצְרָם וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרָם

כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם

אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לְעָפָר

בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ

מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר,

כֶחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל

וּכְצֵל עוֹבֵר וְכֶעָנָן כָּלָה

וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם – יָעוּף…

וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָם.

למחרת שוב נקרא אל הבישוף. זה מכבר הבחין כי תמיד נוכחו שני חוקרים בחדר החקירה וכל הנאמר בחדרו מתועד ונרשם, וגם הפעם ישב נזיר חתום פנים בפינת החדר ורשם את הנאמר.

“מתי פגשת את היהודיה המכשפה?” שאל הבישוף כשהוא יורק מיד לאחר שסיים לשאול את השאלה.

ולנטין לא ענה והביט ללא מורא, דבר אשר הכעיס יותר את חוקרו.

“שמועה גונבה לאוזני כי קיבלת את ההחלטה להמיר את דתך בימי הקרנבל בוונציה, וכי לאחר מכן הלכה היא אחריך ובלילה נגלתה לעיניך. הנכון הדבר?” שאל הבישוף. שוב לא ענה אברהם. הוא ידע כי פעמים רבות רכושו של הנאשם היה מוחרם. עתה לא הבין את תכלית השאלות. הם לא יכלו לגעת ברכוש משפחתו, האם הם מנסים למצוא את המשפחה כדי להחרים את רכושה? האם בכדי לשסות את האוכלוסיה ביהודים ולהחרים את רכושם? מראות קאליש חלפו מול עיניו.

“על פי טרטוליאנוס כל אשה היא חוה, שער לשטן,” המשיך איש הדת. “בשלה גורש האדם מגן עדן. אוגוסטינוס הקדוש טען כי גם אם זו רעיה או אם – זו עדיין חוה, המפתה שבכל אשה, שממנה עלינו להזהר.” אברהם נזכר כי אב המנזר בקלרוו השתמש באותן מילים. נדמה היה לו כי חלף יותר מיובל מאז שהה שם.

הבישוף דיבר בקול, עיניו בלטו וניכר היה כי דמו רותח בקרבו, אך הוא ניסה לרסן את עצמו. “יודע אתה בוודאי כי הקרנבל נחוג כזכר למלחמתו של ישוע עם השטן? ארבעים יום נערכה המלחמה ובסופה ניצח ישו את השטן. מלחמה בה ניצח הטוב והשטן הובס. מידי שנה נערכת מלחמה בין כוחות האור וכוחות החושך. אתה נלחמת ולא יכולת לכוחות החושך. לא יכולת לאשה המכשפה ונפלת ברשתה. ארור אתה וארור תהיה עד קץ הימים, בעולם הזה ובעולם הבא, אם לא תחזור בך. אחפש את האשה שהסיתה אותך והיא, עם כל משפחתה, תומת בעינויים קשים.” אברהם נחרד. חשב על חוה ובנימין, אך מיד התנחם בידיעה שאמו לא תניח לאיש לגרום להם רעה.

“כמוה כאסתרק’ה המאהבת של המלך קז’מייז’ הגדול. גם הוא נפל ברשתה. ארורים היהודים וארורה אמונתם. בגללם נמנע בואה של מלכות השמיים. שקרנים ורמאים, גנבים ועובדי השטן. האינך רואה את האמת?”

פניו של הבישוף היו אדומים מכעס, עיניו בלטו וקולו הפך לגבוה וצורמני. ולנטין נלקח שוב לחדר העינויים. האינקוויזיטורים של המסדר הבנדיקטיני החלו במלאכתם, לשבור את רוחו באמצעות עינוי גופו. עתה הם בחרו בסוג עינוי קשה ביותר. השכיבו אותו על המיטה, פתחו את פיו כך שלא יוכל לסגור אותו ושפכו מים אל גרונו עד שנחנק. ולנטין חש שמותו קרב אך ידע גם כי זמן העינויים מוקצב, וכי עליו לשאת אותם עד שיוכל לשוב ולחזק את גופו ונפשו בתאו. כל שעות העינויים הקשים המשיך לומר בדממה את המשכו של הפיוט, מכוון אל המילים בכל נפשו:

אֵין קִצְבָה לִשְׁנוֹתֶיךָ

וְאֵין קֵץ לְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ

וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ

וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵילוּם שְׁמֶךָ

שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ

וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ.

עם המילים איבד את הכרתו, התעורר כששפכו עליו דלי של מים קרים ושוב עונה עד שתם הזמן שהוקצב. הוא נגרר אל תאו בלי יכולת למוש ממקומו.

מדי יום חזרו העינויים, השאלות והחקירות, בניסיון להחזירו לנצרות ולקבל את שמות האשה ובני משפחתה ואת שמות הרבנים שהעבירוהו על דתו. איומים רבים שמע, עינויים קשים עבר, אך את פיו לא פצה.

בוקר אחד התעורר בתאו כשבאפו ריח אהוב, ריח הקפה שתומש’ היה מכין לו. אפלולית שררה בתאו כשראה דמות מתקרבת אליו וטס קטן בידיה. תומש’! זינק לבו. כה התגעגע אל האיש שעמד לצדו שנים רבות. אך כשהתקרבה אליו הדמות ראה כי אין זה תומש’ אלא אשתו.

“קטיה,” קרא בפליאה, “איך הצלחת להיכנס?”

היא חייכה אליו בדאגה והושיטה לו את כוס השתייה. עיניו מלאו דמעות. זיכרונות כה רבים עורר בו המשקה: הנה הוא ותומש’ ביחד, לוגמים מכוסות הקפה בעמק הלואר או על גדות הסיין, בשיפולי הרי הטטרה או לחוף הים הבלטי. הנה הם יושבים בכיכר שבוורשה, ליד פסלו של זיגמונד או בכיכר העיר בזמושץ’, בקרקוב, טרנוב או בטרוקיי. קטיה חייכה אליו בעצב וליטפה את ידיו המעונות.

“ולנטין, אני אוהבת אותך כאת בני. תומש’ ואני החלטנו לעשות הכל כדי להציל את חייך. הוא ממתין בחוץ, שומריך נרדמו כולם. בוא והימלט עמי. תומש’ ממתין עם עגלה לאסוף אותנו. בוא, ברח עמי. זו שעת הכושר.”

“אך לאן אלך?” שאל.

“אלינו,” ענתה האשה. “לכפר אישישיק, הכנו לך מקום מסתור בבית הורי. איש לא ידע על כך.”

ולנטין היסס קמעה.

“אשה יקרה! מסרי לתומש’ את תודתי ואהבתי הכנה. טובים הייתם אלי כל ימי חיי, אך לא אוכל לסכן אתכם. אם ידעו כי עזרתם לי, רע ומר יהיה סופכם. אני מודה לכם מעומק לבי – מי ייתן ותזכו גם אתם לחיים טובים.”

הוא נטל את כפות ידיה ונשקן. ריח אפרסק עלה באפו, אך הוא לא אמר מילה. היטב הבין כי גם אמו ממתינה בעגלה שבחוץ.

קטיה נשקה למצחו, פניה רטובים מדמעות. “יהא האל עמך,” אמרה, וכשפנתה לצאת הניחה בידו שקית קטנה. מיד ידע מה בשקית: אמו ארזה בתוכו את תבליניה – אבקת ג’ינג’ר, קליפת רימון טחונה ושקית קטנה עם צמח מרווה טחון דק. הוא חייך, כי ידע ששלחה את הצמחים לשכך את כאביו.

“חכי!” אמר לאשה. “אמרי לאמי כי בנה אני, בנה הייתי וכבנה גם אמות. אמרי לה שיכולה היא לספר לך על הירושה שהותרתי, ואני משביע אותך בחייך שתשמרי על הירושה מכל משמר.”

* * *

ימים רבים חלפו. גופו של ולנטין הלך ונשבר, אך רוחו לא נשברה. יום אחד נכנסו אל תא כלאו שני נושאי משרה וקלף בידיהם. עתה הודיעו לו כי הוא נידון למיתה. ולנטין קיבל את ששמע בשלוות נפש. הוא כבר ידע כי זו תהיה הפסיקה, ולאחר כל עינויי הגוף והנפש אף ציפה לשמוע שיסוריו עומדים להסתיים. עתה בוודאי יקראו כרוזים את תוכן האגרת, ויוצבו מודעות בכל קרן רחוב, ובה יכתב כי ביום המיועד יועלה על המוקד ולנטין לבית פוטוצקי באשמת כפירה בעיקרי הדת הנוצרית. ההוצאה להורג תערך בשבת, כך נאמר לו. הוא ידע כי כך נהגו מתוך רצון שכמה שיותר נוצרים יחזו בהוצאה להורג וכך יוכלו להטיל אימה ופחד בליבם.

לאחר שנאמר לו פסק דינו הובא בפני אב בית הדין, רשות חילונית כדי שזו הדתית לא תהיה המוציאה להורג. הוא נשאל באם הוא רוצה לומר דבר מה.

הוא זכר את דברי אמו בטרם עזב את ביתם: “והכן היטב את האפולוגיה שלך.” כן אמא, לחש בליבו, הכנתי את נאום הסיכום שלי. שוב נרשמה כל מילה שאמר בידי הנזיר הרושם, כמנהג האינקוויזיציה. וכך אמר:

“שמי אברהם בן אברהם, נצר לבית פוטוצקי, אציל פולני מלידה ויהודי בהכרה.

אלה דברי האחרונים. ברצוני לבקש סליחה מהורי ומאחותי על הפגיעה הקשה בשמם ועל הכאב שגרמתי להם. מאז ילדותי עשיתי ככל יכולתי לרצותם: הלכתי בדרך שסללו בעבורי, קראתי את הספרים שנתנו לי, עסקתי בעיסוקי אבי והאמנתי באמונתם. לאורך כל ימי נעורי וגם בהתבגרותי חשתי בחסר שבי, בחוסר השלמות ובחוסר הטעם שבמעשי. הבנתי כי משהו מהותי ואמיתי חסר בחיי.

בנדודי נחשפתי אט אט לעולם שסביבי. שוב ושוב ראיתי את הכנסייה המרוממת והנעלה פוגעת ומחטיאה. ראיתי את עושר הקתדרלות ואת עוניים של המאמינים. שמעתי את ההטפות בכנסיות ואת הברכות שמברכים כמרים את האבירים היוצאים לקרב. ראיתי במו עיני את הארוחות הדשנות, את עינוגי הגוף של הכמרים ונושאי המשרות – ראיתי ולא מצאתי בכם את שאהבה נפשי, את הנפש היתרה והאמונה הצרופה, את השלווה.

נוהגים אתם לנאץ את הדת היהודית, להאשים את היהודים ולפרוע בהם. בכל מקום שבו דרכתי, לכל מקום שאליו הלכתי, מצאתי את בני אברהם רצוחים, מגורשים ואנוסים. רכושם היה לביזה, בתיהם לחורבה ואמונת אבותיהם לשנאה. האם באמת ובתמים מאמינים אתם שאם תפגעו ביהודים תקרבו את ביאת המשיח? האם לכך התכוון בורא עולם בבוראו את האדם? והלא פגיעה בכל נפש על פני האדמה כמוה כפגיעה באלוהות עצמה. בורים אתם ועמי ארצות. טחו עיניכם מראות. חיפשתי תשובות אצל חכמי הנוצרים, בין כמרים, נזירים ובישופים, ואף באפיפיור עצמו נועצתי. לא שמעתי דבר טעם והסבר. שמעתי מדוע אין היהדות נכונה, מדוע היהודים חוטאים, אך לא שמעתי מדוע הנצרות היא הנכונה ותורתה אמת. ואילו אני – באמונה זו, בבורא אדם וחוה, מצאתי את השכינה שחיפשה נפשי. בה חשתי לראשונה בטהרה, בזכות המלאה. יודע אני מתוך אמונה שלמה כי איש מכם לא יוכל לחוש את השלווה שבה חש אני, גם בשעה שתסרקו את עורי במסרקות ברזל.

אין זה מדרכי לבקש כי ישונה גזר דיני. לא בידי הדבר. מפקיר אני את נפשי בידי אלוהי ונושא תפילה לבורא העולם כי יניח לקרובי ולאהובי.”

משסיים את דבריו ישב אברהם חזרה במקומו. שלווה ירדה עליו. הוא ידע כי גורלו הוכרע.

אב בית הדין הודיע שוב על המועד שבו יועלה היהודי אברהם בן אברהם על המוקד: “תישרף בכיכר העיר של וילנה ביום שבת, העשרים ושלושה לחודש החמישי!” הוא שמע את גזר דינו בעומדו ללא מורא.

חודשים רבים נשאר אברהם כלוא בתאו. מדי יום לקחוהו אל חדר העינויים וניסו לדבר אל לבו בטוב וברע, בעינויים ובמזון משובח, בהגיון ובנחת ובצעקות וקללות. אך הוא, כמו נתון בעולם אחר, שב אל מילות הפיוט שעליהם חזר פעמים רבות:

מִי יִחְיֶּה וּמִי יָמוּת

מִי בְּקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ

מִי בַּמַיִם וּמִי בָּאֵשׁ

מִי בַּחֶרֶב וּמִי בַּחַיָּה,

מִי בְּרַעַשׁ וּמִי בַּמַּגֵּפָה

מִי יָנוּחַ וּמִי יָנּוּעַ,

מִי יִשָׁקֵט וּמִי יִטָרֵף

מִי יִשָׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר

מִי יֵעָשִׁר וּמִי יֵעָנִי

מִי יִשָׁפֵל וּמִי יָרוּם.

גם זקני היהודים באו לשדלו להמיר דתו חזרה ולשוב בו מיהדותו. “אברהם,” אמרו לו. “אלוהינו אינו רוצה בקורבנך. חזור בך, ותחייה.” אך הוא לא ענה והמשיך לומר את מילות התפילה.

לבסוף אמר: “יהודי אני. זו בחירתי, ואם עלי למות בשל כך – דבר האל הוא ואין איש רשאי לחלוק עליו. לא הסתרתי את יהדותי ואת העובדה שמחפשים אחרי. יודע אני כי אתם חוששים לחייכם ולעומד לקרות, אך אני מאמין באמונה שלמה שאלוהים יושיע את נפשי. ואתם? האם מטילים אתם ספק בקדוש ברוך הוא כי יצילכם? שימו מבטחכם באל. לא אני המניע את הדברים, אלא כוחו הגדול הוא המחליט וקובע גורלות.” במילים אלה סיים את דבריו והמשיך להתפלל. הם הבינו כי לא יצליחו לשנות את דעתו וברכהו בברכת פרידה, מתפעמים מעוז רוחו ומעוצמת אמונתו.

ימים חלפו וחג השבועות קרב, ואיתו מועד הוצאתו להורג. אמו לא ידעה מנוחה. היא פרשה תחנונים בפני מלכים ורוזנים, יצאה ובאה אצל בישופים והגמונים ואף אל האפיפיור הגיעה. אך כל עוד לא פעל אביו למענו, לא שעה איש לתחינותיה של האשה האומללה. דעתה כמעט ונטרפה עליה. היא השליכה עצמה לרגלי בעלה והתחננה על נפש בנה. כל שאגרה שנים התפרץ עתה מתוכה. היא הטיחה בו את עלבונה, לכתה אחריו למדבר הקרח שבו הייתה שרויה. שוב ושוב ביקשה את נפשה ונפש בנה. גם בתה, בבת עינו של אביה, הפצירה בו להציל אל אחיה.

עתה לא יכול היה לעמוד יותר בפרץ. בלילות טרופי שינה ראה את בנו, ולנטין זהוב השיער כפי שהיה בנעוריו, דוהר על סוס הפוני הקטן ומתייפח מרה עת פגע חצו בחיה שאליה כוון. הוא ראה את בנו משאיר לציפורים מפיתו ומגיש את מנתו לכלבים. את ולנטין הקטן גורר את ספריו לכל מקום בו ישב או שכב. את השיחות הארוכות שניהל, מסעותיהם המשותפים, את יופי פניו, יושרו, ורוחב ליבו. ראה את גופו הצעיר של בנו משזינק לנהר, שמע את צחוקו והביט אל עניו הכחולות הצוחקות מולו. צער רב הצטער על הילד שהלך ממנו, על הנער שהיה והגבר שהפך להיות. ככל שהפך בדבר הבין כי כל שיעשה יהיה כחרב פיפיות בידו. כשהתקרב היום הבין האב מה גדול החטא שהוא עומד לחטוא ומה רב הכאב שיהיה מנת חלקו אם יניח לבנו יחידו לעלות על המוקד.

שליח בהול נשלח אל האפיפיור בבקשה שיחון את ולנטין פוטוצקי. שליח נוסף יצא אל המלך אוגוסט השני, שחזר לשלוט על פולניה. האב עצמו יצא לוילנה בבהילות, בניסיון להציל את בנו. בלבו נשא תפילה שהחנינה תבוא לפני ביצוע גזר הדין.

מכל קצוות אירופה יצאו שליחים בניסיון למנוע את ההוצאה להורג. האפיפיור, שכספיו של האב ריככו את לבו, כתב איגרת מחילה לוולנטין והורה לשחררו מכלאו. מוורשה יצא שליח בהול בפקודתו של המלך, נושא גם הוא אגרת מחילה המורה לשחרר את האסיר לאלתר. אך בעוד השליחים דוהרים בדרכם, הוכנו כבר העצים למדורת המוקד וימיו של אברהם בן אברהם קרבו.

בלילה שלפני ההוצאה להורג לא עצם עין. הוא שב וקרא את מילותיה של שרי, ובאשמורת אחרונה שטף פניו וידיו ונשא תפילה. בבוקר מוקדם נכנסו נושאי משרה והובילו אותו לחדר שיוחד לנידון להוצאה להורג. הוא הולבש בבגד מיוחד אשר נראה בעיניו כסינר ועליו צוירו להבות אש. ולנטין שם לב כי נכתב כי חטאו הוא חטא הכפירה. על ראשו הונח כובע נייר אשר דמה למגדל מחודד. ולנטין לא הביט אל שוביו. רק עצם את עיניו וניסה להעלות בעיני רוחו את אשתו ואת דמותם של יהונתן ודוד הקטנים כפי שראה אותם בפעם האחרונה בקזמייז’ דולניי. משחשב עליהם חש צער בלבו. ידע שלא יזכה שוב להביט בפניהם והם לא ידעו אהבת אם ואב מהי. דמעות שטפו את פניו משחשב עליהם. אהובים שלי, ילדיי שלי שמור עליהם אלי, שמור עליהם מכל משמר. אנא אלוהי, שמור על ילדיי, ביקש ללא קול.

ולנטין פוטוצקי, הוא אברהם בן אברהם, החל לצעוד אל מקום הוצאתו להורג. הוא הובל כשבידיו חייב היה לשאת נר שעווה ירוק. מוזרה הייתה התהלכותה שהתקדמה אל מרכז העיר. בראשה הלכו שני אנשי דת דומינקנים אשר נשאו שלט שעליו נכתב צדק ורחמים. ולנטין חשב כמה מגוחך שאלו המילים בהם בחרו אנשי הדת לשאת בעודם מובילים אותו אל מותו.

בזמן שהתהלוכה התקדמה, צפה ועלתה דמותה של אשתו כשיצא מהמרתף בקאליש וראה אותה מוטלת מתה על המיטה שבה שכבה. הוא ניסה למחות את המראות ולראותה כפי שהייתה, חדה ומלאת חיוניות, עינייה בורקות ולחיה אדומות ממאמץ או עשיה. עצם את עיניו והנה הוא שוב בביתו בקאליש ושרי שלו נותנת קולה בשירה כשחוה מנסה לשיר כמותה. הנה שומע הוא את קול צחוקה, לחש שפתיה באהבה וקול הלמת ליבה.

משפקח את עיניו ראה שוב את אנשי הדת וידע כי מאחוריו הלכו שוטרי האינקוויזציה, אזרחים שקיבלו על עצמם להיות עדי מצווה ואנשי צבא. כל כך הרבה אנשים, חשב ולנטין, ולשם מה? כדי לראות אותי מוצא להורג. האם כך מראים את הגדולה ופארה של הכנסיה? הכך תבקשו לשכנע אותי בצדקת דרככם?

דממת מוות שררה באוויר. היה זה ביום השני של חג השבועות. אברהם הובא אל הגרדום. יומיים לפני כן הפצירו בו שוב חכמי היהודים שיחזור בו לפחות למראית עין. “סכנה גדולה מרחפת על ראשינו. איכרים החלו לזרום לוילנה. חוששים אנו שיערך פוגרום ביהודי הסביבה. הקולות כבר נשמעים באוויר. אנא רחם עלינו.”

“כל ימי כיהודי התפללתי שאזכה לקיים את מצוות קידוש השם,” השיב. “לא אוותר עליה תמורת הצלת גופי עלי אדמות,” אמר וחזר על דברי האגרת שנתן לו הרב מנחם מנדל קרוכמל מקרקוב, בימים הרחוקים כשעדיין פסח על שני הסעיפים, אודות ארבעת החכמים שנכנסו לעומקה של התורה, הפרדס. “כרבי עקיבא, נכנסתי בשלום ויצאתי בשלום, ומבקש אני למות באותה מיתה שבה הומת רבי עקיבא לפני.”

ראשי הקהילה הזהירו את יהודי וילנה שלא לצאת לרחובות מחשש לפגיעת הנוצרים. הם נשאו תפילות לעילוי נשמתו של אברהם בן אברהם ולהצלתם. בתי הכנסת היו שוממים שלא כרגיל ואיש לא בא לתוכם.

כשהוא כבול בכבלי ברזל וצלב עץ על צווארו הובל אל כיכר העיר, שם הוכנה מדורת המוקד. מנגד הוצבה במה עליה ישב איש דת נוצרי, האינקוויזיטור אשר ניסה באמצעות עינויים להחזירו אל הדת הנוצרית, ונציג הרשות החילונית. גם על הבמה הוצב צלב ענק. עתה קם איש הדת הנוצרית והחל למנות את חטאיו של ולנטין. ארוכה הייתה מגילת חטאיו ולוותה בקריאות גנאי מצד ההמון. הוא עמד זקוף אוטם אוזניו משמוע וחוזר בראשו על מילות התפילה שהפכה לבת לוויה קבועה בראשו. הוא לא שמע דבר מדברי הנאצה, מהאשמות, ומהצעקות.

אט אט התמלאה הרחבה בציבור צמא דם. השמועה כי אציל פולני מועלה על המוקד עשתה לה כנפיים, ורבים באו מרחוק ומקרוב לחזות במחזה.

בדרכו אל המוקד המשיך אברהם למלמל את מילות הפיוט, וסיים את מילותיו האחרונות עם הגיעו אל המקום. הוא חש טהור והתכונן למותו, כמו רבי עקיבא וברוך ממגנצא:

עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ וְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְמֶךָ

בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַנַּעֲרָץ וְהַנִּקְדָּשׁ

כְּסוֹד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ הַמַּקְדִּישִׁים שִׁמְךָ בַּקֹּדֶשׁ

דָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה, קוֹרְאִים וּמְשַׁלְּשִׁים בְּשִׁלּוּשׁ קְדֻשָּׁה בַּקֹּדֶשׁ.

דממה שררה בקרב ההמון הנאסף. נשמע רק קול צעדי האינקוויזיטורים שליוו את הנידון למוות. לאורך הדרך עוד ניסו שליחי הכנסייה לשדלו לחזור בו וכך גם תוך התקנת המוקד, משום שחששו מתגובת האצילים על הוצאתו להורג של נצר לבית פוטוצקי.

אברהם בקושי שמע את הדברים. רוחו ספונה הייתה בעולמות עליונים, הולכת ומתרחקת מגופו, חולפת על פני עשרים ושתיים שכבות הטהרה וקרבה אל חומה של השכינה. הוא נשא על גופו, צמוד ללבו, את מילותיה של שרי, וחש אותן כדבש הניגר ונספג בעורו. לא פחד. ידע שאין טעם בחייו אם יהיה בהם שקר.

קולות ההמון הלכו וגברו ונדמו כנהמה. קריאות הגברים, צעקות הנשים, קולות הילדים נשמעו מכל עבר. רוח לא נשבה וצינה קלה עמדה בכיכר. פתע נדם הקול. דממה מוזרה נפלה. ורק קול תפילתו של אברהם בן אברהם נשמע מבעד לכסות שכיסתה את פניו.

שני השליחים – של המלך ושל האפיפיור – הגיעו לפאתי העיר כשאברהם נקשר לעמוד. רחובות ריקים קיבלו את פניהם בעודם דוהרים אל כיכר העיר. הלמות פרסות הסוסים על האבנים הכהות הרעידה את כותלי הבתים וחדרו את בין תריסי בתי היהודים הסגורים ומסוגרים.

היד הורמה, ואל ערימת הזרדים והעצים שאליה היה קשור אברהם בן אברהם התקרב נושא הלהבה. הזרד נידלק ומיד הוצתו סביבו הלהבות. כשקרא אברהם בכל כוחותיו וזעק את תפילתו לאל, שמעו זאת השליחים כמו ההמון הרב שסביבו “שמע ישראל, ה’ אלוהינו, ה’ אחדדדד” זעק, ונשמתו יצאה מגופו כנשמת רבי עקיבא לפניו.

גר הצדק נשרף .ציור מהתקופה

הקהל פינה מקום ואיפשר לשליח האפיפיור בבגדיו האדומים ולשליחי המלך המתנשפים מכובד שריונותיהם לעבור, אך הם גילו כי איחרו את המועד. גופו של אברהם בן אברהם כבר היה לאפר, ונשמתו, משוחררת מגופו המעונה, פרשה כנפיים בלתי נראות ונעלמה.

בדקות שבהן התלקחו הלהבות ועד שיצאה נשמתו ראה אברהם את בניו חבוקים בזרועות בנימין וחוה. הוא הריח את ריח האפרסק של אמו וראה את פניו אכולי הצער של אביו, את קטיה ותומש’ האוחזים זה בזה, ואת פניו הטובים של סבסטיאן הכובש את מבטו בקרקע. הוא דמיין את הבישוף, ראה את פניו של האפיפיור ואת עיניו הטובות של בן אלישר. כאשר עלתה נשמתו חש באור הבוקע בתוכו ונושא אותו למרחקים. גופו התכלה בלהבות ותלולית אפר קטנה נותרה ממנו. “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר”, שמע את לחישת הזרדים הבוערים כשהוציא את נשמתו.

לפתע ראה את שרי, שוכבת על מחצלת קש קטנה שפרש עבורה על גדת הנהר הכהה. עיניה עצומות ופניה שלוות, מקבלות בהנאה ובאהבה את קרני השמש המשחקות משחק של אור וצל עימה. לבושה בשמלת השבת הלבנה שלה, גופה רפוי ואומר שלמות וקבלה מלאה. הוא ראה עצמו שוכב על צידו ומראה הנהר הזורם לרגליו המשקף כמראה את חופת שיחי הפטל והתות לפניו. פיסת שמיים קרועה בצבצה בין העצים וקולות הציפורים, קול המים הזורמים ומשק כנפי הפרפרים נשמע לאוזניו. הבחין בשפריריות הקטנות, הססגוניות שפיזזו בין העלים ששטו על פני המים הזורמים. ידע כי הגיעו לסוף דרכם וכי זכו לחזות בארץ הקודש, ארץ ישראל שבחלומו. הושיט את ידו אל ידה ושניהם התרוממו מעל להרים והגאיות עד אשר ישבו בשולי ההר הצופה על הרי ירושלים וכותל המזרח.

שליחי המלך מילאו את מצוות אוגוסט השני. כשפנה ההמון לטבוח ביהודים מצא כי בתי היהודים נשמרו על ידי אבירים אצילים. הם המשיכו במשימתם ימים רבים ושמרו על יהודי וילנה והסביבה מכל פגיעה. רק כשחלפה הסכנה הוסרה השמירה והיהודים המשיכו בחייהם כמקודם. מיד כשיצאו מבתיהם מיהרו לבית התפילה להתפלל לעילוי נשמתו של אברהם בן אברהם, שבזכות טוהר מידותיו ניצלו מפרעות.

שלושה באו למקום שריפתו של ולנטין וביקשו מעט מאפרו: הראשון היה אביו, הגראף פוטוצקי. כפריאמוס מלך טרויה, אבי הקטור, היה חפוי ראש ואבל, לבוש כקבצן. הוא ביקש לפדות את גופת בנו השרופה. השומר, שאת כיסיו מילא זהב, נתן חלק מהאפר לידיו, ואפר זה נקבר בבית הקברות הקטן הסמוך לאחוזת פוטוצקי ומאוחר יותר הועבר אל הקפלה של משפחת פוטוצקי בארמון הוואל שבקרקוב. קינת אמו חתמה את חייו. עתה הבין האב מה עשה, ולאחר שהסתיימה לווית בנו ציווה להסיר ענף מסמל המשפחה כבקשת סליחה, בדיוק כפי שחזתה שרי. עד לימינו אלה נשאר סמלה של המשפחה שבחלקו ענף גדוע, זכר לבקשת המחילה של האב.

השני היה בנימין, אחיה של שרי. החייט נטל בהחבא מעט מהאפר ונדד עם אביו, אשתו, דוד ויהונתן הפעוטים, עד לקאליש. שם קבר את האפר לצד קבריהם של שרי ושל יצחק בן אבישר.

שלישי היה אליעזר שישקש, אברך צעיר שזקנו טרם צימח. הוא לבש בגדי נוכרים כדי שלא יכירוהו, קרב אל ערמת האפר, ונטל את מעט האפר שנותר מאברהם בן אברהם. למחרת נטמן האפר בבית העלמין היהודי בוילנה. במקום צמח וגדל עץ ענף ששלח צמרת רבת ענפים השמיימה. לימים, כשהלך רבי אליהו הגאון מווילנה לעולמו, ציווה שיקברוהו ליד מקום קבורת אפרו של אברהם בן אברהם. עד היום, הפוקד את קברו של הגאון מווילנה פוקד גם את מקום הטמנת אפרו של אברהם בן אברהם, הוא גר צדק.

שנים רבות התהלכה בוילנה האגדה כי ביום מותו של אברהם בן אברהם התפללו היהודים כנהוג ביום השני של שבועות – אך בשמיים הייתה דממה והתפילות לא התקבלו. התפלאו הצדיקים ונועצו ברבנים, נשאו תפילה ועוד תפילה, ורק אז התבררה הסיבה: המלאכים כולם נחפזו לקבל את נשמתו של אברהם ולחזות ביופייה, ולא נותר מלאך לקבל את תפילתם של שאר בני האדם. אך אברהם בן אברהם, גר צדק, ביקש מהמלאכים לשוב לאחור ולקבל את התפילות של בני עמו. וכך היה.


הסופרת סופי בן ארצי עם "הענף הגדוע של הגרף פוטוצקי".
הסופרת סופי בן ארצי עם הספר “הענף הגדוע של הגרף פוטוצקי”.

קיראו עוד על גר הצדק:

הבלדה על ולנטיין פוטוצקי מאת דניאל קלוגר

הבלדה על הגאון מוילנה ועל גר הצדק מאת דניאל קלוגר

5 תגובות

  1. סופי יקרה,
    מצדיעה לך על ספר מרתק, מענין וקולח. תודה על מסע בזמן אל חיי אחינו היהודים במחוזות פולין ליטא. תאור החיים היום יומיים קורם עור וגידים לנגד עיננו.
    דמותו המיוחדת של ולנטין ממגנטת וחושפת סיפור לא מוכר אולם, מרגש ומעורר מחשבה על כוחה של סקרנות למידה ובסופה אמונה. דמותה של שרי האצילה מיוחדת ופורצת מסגרות. היא לא נהגה כמו בנות דורה וסביבתה, היא לא צעדה בתלם החרוש אלה פרצה תלם חדש משלה, הלכה בעקבות ליבה ורגשותיה. אולי כבר אז היתה מודרנית?
    לסיכום כל רגע בקריאה נעם לי מאד!!

  2. סופי יקרה
    העולם זכה בך. זכה בך ובכישורייך יוצאי הדופן.
    אופן הכתיבה שלך גורם לי לחוש כאילו אני נוכחת פיזית בסיטואציות המסופרות ובזכותך
    אני מגלה סיפורים ועולמות חדשים.
    את אחת ויחידה!

  3. סופי,
    הספר מלווה אותי מזה שבועיים. אני קוראת, מתקדמת בעמודים, חוזרת פעמים רבות על קטעים שקראתי בשביל להבין טוב יותר, ללמוד ולהפנים ובעיקר נהינת ומועשרת, מועשרת בידע שלא הכרתי היסטורי, רזי היהדות, נבכי נפש, נופים, מאורעות.
    נהנית מעושר השפה, מיכולת ההבעה בכתב של קשרי נפש עדינים ושזירתם במקורות והפילוסופיה היהודית, ומהשזירה של כל אלה בחיי היומיום של הקהילות היהודיות במאה ה 18.
    אני מעיזה מוסיפה שאלה/פרשנות משלי:
    את שימים רבים עסקת ועודך מחוייבת להנחלת ההיסטוריה ולימודי השואה האם סוגרת מעגל בחשיפה והנגשה של ה”אימפריה” התרבותית/ היסטורית/ פילוסופית שנכחדה בעת שהתרחשה?
    בכל מקרה הבחירה שלהביא זאת דרך סיפורו של גר מיוחדת לכשעצמה!
    תודה על הפתח שפתחת לי ועל החוויה שבקריאת ספרך.

  4. עמי פמפר מחיפה שואל :
    מכובדי שלום לכם וברכה,

    האם תוכלו בבקשה לעזור לי בחיפוש אחרי שירו של זלמן שניאור…אני זוכר את השיר מלימודי בתיכון בשנת 1960…כן די מזמן.
    אינני זוכר את שם השיר אך זוכר אני שבשיר מופיע ביטוי
    ” הגר הגדול” הלא הוא ולנטין פוטוצקי, האציל הפולני אשר התאהב ביהדות והתגייר. וכן מוזכרים בשיר ענפיו של עץ אלון שצומח מעל קברו של ה”גר הגדול “.

    אני מודה לכם מאד על סיועכם ומתנצל על הטרדה.

    בברכת חג שמח

    עמי פמפר, חיפה

    והתשובה היא:
    כנראה שהכוונה היא לפואמה “וילנה”
    של שניאור שם מוזכר
    “ואותו האילן הקודר הנפלא על קבר גר הצדק ”

    בכרך של כתבי זלמן שניאור הוצאת דביר תש”ך ע’ רמ.

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

7 + 12 =