דוד מלמד מעלה על הבמה את דמותו של יצחק פרנהוף האיש שהמציא את המונח “מדינת ישראל״.

המערכת

לא-מעט סופרים כתבו יצירות אוטופיות, וביניהם חוזה המדינה בנימין-זאב הרצל שכתב את “אלטנוילנד”, ואלחנן לייב לוינסקי שפרסם בשנת 1892 את סיפורו העתידני “מסע לארץ-ישראל בשנת ת”ת לאלף הששי“.

אליהם מצטרף סופר יהודי נוסף, יצחק פרנהוף, שכתב בשנת 1896 רשימה עתידנית בשם “שני דמיונות” במסגרת חוברת ב’ שנכרכה בכותר “ספרי שעשועים”, בעריכת פרנהוף

יצחק פרנהוף William A. Rosenthall Judaica Collection – Postcards .https://lcdl.library.cofc.edu/lcdl/catalog/lcdl:65597

אלא שרשימתו של פרנהוף כוללת פן טרמינולוגי מיוחד: היה לו חוש לשוני מקורי שגרם לו להמציא צירופים וחידושים רעננים בכתביו. הוא אהב את השפה העברית, השתלם בה, והתעלס עמה. ברשימתו הוא מכנה את מדינת היהודים “מדינת ישראל”, ואת דגליה “מרוקמים במגן דוד”, מספר ש”המנגינה הלאומית” שלה, ההימנון, היא “התקווה” שאת מילותיה הוא מצטט, מכנה את המיניסטרים שלה “שרים”, וקובע שהשפה העברית היא השפה שידברו בה במדינה זו.  

כל זאת שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ושנים רבות לפני שהחלו הדיונים על שמה של המדינה החדשה בשנת 1948.

פרנהוף, סופר ועיתונאי עברי וציוני (1919-1866) כתב בעברית, באידיש, ובגרמנית, שירים, סיפורים, מאמרים, וביקורות. הוא נולד בבוצ’אץ שבפולין, עירו של ש”י עגנון. כשהיה צ’צ’קס-עגנון בן עשר כתב בברכה בחרוזים לפרנהוף לקראת ראש-השנה “כרטיסים נדפסים אין עמדי, לכן אשלחה רגשי ברכה בכתב-ידי. והרגשות מוגשות ברוח וכוונה, לא כמעשה-קוף, תגביה עוף בראשית השנה. אושר והצלחה ממקור הברכה בקודש אשאבה, נחלי שמים, עדן-החיים אגיש באהבה”.

פרנהוף השיב לילד ברכה מחורזת בעברית מהולה באידיש, ובה כתב “אל הנער שמואל נרו יהל” כי הוא חושש שאת הברכה כתב אביו, ורק שמו של הנער חתום בסופה.

בחייו הספרותיים השתתף פרנהוף בכתבי-עת שהופיעו בתקופתו, וגם ניסה לייסד כתבי-עת חדשים. בבוצ’אץ ייסד כתב-עת ספרותי בשם “ספרי שעשועים”, אך זה הופיע רק במספר חוברות מצומצם. ספרו החשוב של פרנהוף היה “ספר המתנגדים”, ספר עברי ראשון שניתח באורח ספרותי את זרם מתנגדי החסידות – זרם שבניגוד לחסידות לא זכה להתייחסות ספרותית מרובה.

עטיפת ספרו הידוע ביותר של פרנהוף “ספר המתנגדים”

ב”ספר המתנגדים” הוא מעלה אל פני השטח את “המתנגדים”, שקופחו על-ידי הספרות העברית, ומתאר אותם כבני-אדם ססגוניים, מלאי חיים ויצרים ככל האדם, שההבדל היחיד בינם ובין החסידים הוא בכך שהם חסידים שאינם מאמינים ב”צדיקים”.

בהקדמה ל-“ספר המתנגדים” מספר ישראל כהן גם על הרשימה “שני דמיונות” (יצחק פרנהוף ספר המתנגדים, סיפורים, הוצאת אגודת הסופרים ליד דביר, תשי”ב. הביא לבית הדפוס והקדים הקדמה ישראל כהן) כלהלן:

“ברשימה זו ישנם כמה מבטאים, המעידים על הרגשתו הלשונית העמוקה והמקורית של פרנהוף. בתארו את התרשמותו מן ה JUDENSTAAT  של הרצל ואת חלומותיו שנתעוררו בו תוך כדי מקרא בספר זה, הוא נותן לנו מעין אוטופיה זוטא, שבה מעוררים שמות ומלים תשומת לב מיוחדת. המלה JUDENSTAAT מתורגמת על ידו פעמים אחדות ‘מדינת ישראל’, בעוד שכל המתרגמים עד היום הזה קראו לספר בשם ‘מדינת היהודים’… אכן, אינטואיציה לשונית זו אינה מקרית אצל פרנהוף. רבות חלם על מדינת ישראל וממילא היא נתלבשה אצלו בלבוש עברי מקורי”.

הסיפור “שני דמיונות” עצמו מצוי בספר המקורי של יצחק פערנהוף “שני דמיונות, ספרי שעשועים, ציורים, סיפורים ושירים” חוברת שניה, קראקא, 1896.

כריכת ״ספרי שעשעים״ של פרנהוף
כריכת ״ספרי שעשעים״ של פרנהוף

פרנהוף כותב בסיפור זה על גוי פולני אנטישמי הדוחף אותו מעגלה ומפיל אותו לארץ, ועל המחשבה שמעורר בו מקרה זה על ההיסטוריה היהודית, או כפי שהוא מכנה אותה “ההסתוריה הישראלית”. “החוברת ‘מדינת ישראל’ מאת הדוקטור הרצל יצאה לאור, ומי לא יקראה? מן הקונים והקוראים הראשונים בעירי, הייתי אנוכי, בחשק נמרץ, ובנפש שוקקה קראתיה, בלעתי כל דיבור והיגיון שבה, ויבואו כשמן בעצמותי… אבל לדאבוני נפסקה קריאתי ע”י דפשה [מיברק – ד”מ], שאכפה אותי לעזוב את ביתי תיכף לאיזה ימים, לרגל עניין נחוץ מאוד”.

תרגום לעברית משנת 1897 של “מדינת היהודים” של הרצל

ואז נזכר פרנהוף ב”מדינת ישראל של הד”ר הרצל” ועובר לרחף על כנפי הדימיון העתידני, כאשר רעיונותיו של הרצל מתגשמים. “ישראל סבא מתלבש צורה חדשה וישב לתחיה… עיני תחזינה, והנה כוח מדיני, מתוכו ולא מגבו, חודר בכל פינות העם… עין בעין הנני רואה איך האורגניסם נעשה שלם בכל אבריו, איך קבל העם השפעה לטובה שהשפיעו עליו העמים בסבה (אינדירעקט) או בפועל (דירעקט), ובאמצעות בעלי הרכוש ועפ”י רשיון השלטון ומושלי אירופה… נוסדה מדינה מיוחדת העומדת ברשות עצמה… והמדינה גדלה… גדלה מאד… תרני חמד ודגלים מרוקמים ב’מגן דוד’ מתנוססים על כל בית ומעקה… היהודים והיהודיות מקושטים בתכשיטין… ומזמרים את המנגינה הלאומית ששרו עוד בארצות נודם… כבוד והדר יותן לממשלת העם… נוסדה כנסיה של חכמים מלומדים בתורת כלכלת המדינה ודעת ספרות הסטאטיסטיק, והמה יעמדו בראש ההנהגה…  

הלאומיות הקביצה את כל המפלגות למרכז אחד… פסו הקטטות, המריבות, ההתנצחות ופרוד הדעות, נפגמו חדידת הכתות וחלפה כל מחלוקת לשם שמים. הרמוניה קדושה תשרור בכל פינות העם, בהשתתפות הכוחות יעבוד החסיד והנאור, גאון הדעת וגאון התורה לשכלל את התקנות הכלליות… ועיני תראינה, והנה רבנים, נבחרים לבתי ועד, שרי פנים ושרי חוץ, שרי אוצרות, יודעי הפילוסופיה המדינית, שרי הצבא, נושאי משרות גבוהות בחיל העם, גזברים, משתדלים [לוביסטים?], שופטים ושוטרים, אמרכלים, עסקנים ומפקחים כולם יתאספו לאספה אל שער העיר… והנה נבנו בתי המשפט, בתי המשטר והפקידות, בתי מועצות, בתי אולפנא, בתי מדרש כוללים, בתי לימוד תכסיסי מלחמה, בתי חילוץ עצמות [מכוני כושר?], בתי כנסיות, בתי חפשיות, בתי מחסה לזקנים, בתי מלון, בתי ספר עברים במלוא מובן המלה, השפה העברית היא השלטת בהם, לימודי העברים נקבעו לחובה ולימודי אחרים לרשות, נבנו בתי ספר למלאכה, בתי לימוד עבודת האדמה…

וארא כי שם במדינתנו נותנים לכל אחד מאיכרי ישראל חלקת אדמה, דירה נאה, פרה טובה, שורים טובים, מחרשה ואת, גן וכרם…. הישראלים והישראליות חורשים, פולחים את האדמה, זורעים וקוצרים ודשים את יבול שדותיהם… בעל הבית חסון כאלון, טיפוס של אכר פשוט, עומד לפני ביתו ומתבונן אל ילדיו המרקדים הנה והנה ועוסקים בפרק שירה… על רעיתו היפה והבריאה שיושבת וחולבת את הפרה… הנני לוקח חבל גם בחגים הלאומיים, שבם בנות ישראל יוצאות בכרמים מלובשות בתכלית הפשיטות ומחוללות במחולות בפרהסיה… צעירי ישראל הולכים ומשתלמים, כשרונותיהם הנטועים בנפשם יגמולו, ואני מונה במספר שמות הבנאים, הפסלים, הציירים, מודדי ארץ, רופאי חולים וסופרים שיש להם הכנה טבעית לאומנות זו, ולהם מקום גבוה בחברה. הם אינם קובלים עוד על חוסר קוראים, כי יש קהל קוראים גדול, הבולע את דבריהם וחובב את הספרות הלאומית, הפואזיה העברית פשטה גם היא את צורתה הראשונה, אינה טובעת עוד בים של דמעות”.  

כמו אלחנן לייב לוינסקי מדמיין גם פרנהוף “תערוכה כללית”, מעין יריד, “שם הוצג לראי כל יבול הארץ, וחרושת המעשה, כל עבודה דוגמאית אשר בצעו במשך העת הזאת וסימני הצטיינות, חריצות ואהבת עבודה נראה בכל מפעל”. הוא הולך “מפאוילון לפאוילון” ובמיוחד מושך אותו פאוילון אחד “בחותמו הישראלי המיוחד החקוק עליו”: פאוילון התמונות. “שם על הקירות מסביב תלויות זו על גב זו תמונות פוטוגרפיות מסגולת העם, מפות ארץ ישראל, צורות אנשי שם, צורות חכמים, גאונים, צדיקים ואנשי מעשה, ביניהם ראיתי גם צורת הדוקטור הרצל מחולל הדעה הנשגבה של ‘מדינת ישראל’ והצורה מאירה ושמחה, כמו שואלת היא לבאי עולם: ‘מה תאמרו עתה? המשוגע אנוכי? האם לא מראש הגדתי כי אלה אשר ימלאו היום פיהם שחוק על חלומותי, ילבשו מחר בושת’?”.

ופרנהוף העייף מדימיונותיו מחליט לנוח “סמוך אל בית המרזח ‘יין ישמח'”, עד שהוא מקבל דחיפה מאותו פולני שהפיל אותו, והלה אומר לו בפולנית “יהודי, וכי סבור אתה שהנך יושב ב’קלויז’ מאחורי התנור’?!”, ופרנהוף חוזר אל קרקע המציאות העגומה: “החזיון גז ויעף – נפקחו עיני – והנני בגולה”.

יצחק פרנהוף נשאר במידה רבה אלמוני, וזכות-היוצרים שלו על שמה של “מדינת ישראל” נותרה אף היא נחבאת אל הכלים.

קיראו עוד:

“שני דמיונות” רשימה עתידנית מאת יצחק פרנהוף

ישראל כהן על יצחק פרנהוף

יצחק פרנהוף בלקסיקון הספרות העברית

יצחק פרנהוף בויקיפדיה

קיראו את כתבי יצחק פרנהוף בפרויקט בן יהודה

יצחק פרנהוף. ויקיפדיה

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 − אחד =