לפניכם סיפור בפרוייקט הסיפורים הזוכים בתחרויות ספרותיות של “יקום תרבות”, שבמסגרתו אנחנו מפרסמים סיפורים שונים ומגוונים שזכו בפרסים או בציונים לשבח בתחרויות ספרותיות שונות.

פרטים על הפרויקט ראו כאן.

אנחנו מאמינים שלסיפורים כאלו, שעברו שיפוט בידי צוות שופטים, יש איכות מיוחדת, שהופכת אותם לראויים להצגה מחדש לציבור הקוראים במרשתת.

הסיפור עוסק בעוד יום חם ומעצבן בחייו של משה ונטורה, שמסתיים בצורה דרמטית ומזעזעת ביותר.

הסיפור של אלי מימון, שכבר פרסם אצלנו את הסיפור “פרשת אוריה” בפרויקט הסיפור התנ”כי וההיסטורי, זכה בפרס ראשון בתחרות הסיפור הקצר השנתית של “צוות” אירגון גימלאי צה”ל.

צילום תיעוד הזכיה של אלי מימון בביטאון צוות דצמבר 2019, גיליון 127

זה היה יום חם, בזה הסכימו כולם. אבל לפחות לא לח. גם בזה הסכימו כולם. ברוך השם הוסיפו, לפחות זה. בצהרי היום הזה החם יצא משה ונטורה מביתו בחזרה לעבודה אחרי הפסקת צהריים. לא רק החום העיק עליו. כל חייו היו מועקה גדולה עבורו, והוא ניסה לצמצם כמה שאפשר את שטח המגע שלו עם החיים האלה, ואולי זו הסיבה שנולד בתבנית מצומצמת בשלושת הממדים האפשריים.

הוא נראה תמיד כמי שנאבק לנשום בעיניים פעורות לרווחה. כל לקוחותיו נדרכו בכל פעם כשהיה צריך לשאת עבורם משא כבד ממדף גבוה. אבל ונטורה היה עמיד כמו שמיכת החום העבה שנחה על העולם ולא נראה שתוסר מעליו בזמן הקרוב. הוא נכנס למכוניתו שאפילו בירידות אינה סוחבת עוד, והגיע תוך מספר דקות, בנסיעה רועדת ורועשת אפופת ענני דלק ושמן שרופים, אל המכולת השכונתית שבבעלותו.

הטכס היומי השני של פתיחת המכולת לא היה שונה מבכל יום אחר, מלבד העובדה שהפעם לא הסתובבו חתולים מתעניינים סביבו. גם הם לא מצאו כח לצאת ביום כזה. חום חתולים.

למען האמת גם ונטורה היה מדלג על היום הזה אם היה יכול. חולשה מוזרה תקפה אותו, אבל הוא התעלם ממנה ונכנס למלא את תפקידו ושליחותו עלי אדמות בשכונה הזאת. ונטורה הדליק סיגריה, והתחיל להוציא חלק מתכולת החנות למדרכה שבחזית, תוך יצירת נתיב כניסה והמתנה לטור האנשים, שכל יום הלך והתארך. לא בגלל צורך חריג במצרכי יסוד וממתקים לילדים בחופשה, אלא יותר בשביל ההורים שלהם, שלקחו חופשה כפויה מהעבודה כדי להיות עם הילדים, ובינתיים מזמינים לעצמם באינטרנט צעצועים משונים בכלום כסף.

ככה גם דפקת את המערכת, וגם יהיה לך במה להתגאות בעבודה על איך פה בישראל כולם חזירים ותראה מה זה קניתי באינטרנט את זה ב-8 שקלים ובחנות רצו ממני חמישים.

לקח לו לונטורה קצת יותר זמן מהרגיל להשלים את סדרת הפעולות הקבועה לעייפה, והוא מלמל לעצמו שאחרי 30 שנים כמעט מותר קצת להתעייף. לא נורא. מה בוער.

התברר די מהר שאולי לונטורה לא בוער אבל ללקוחות הצהריים בוער ועוד איך. בפנים אפורות משהו נפנה בשתיקה לטפל בלקוחות קצרי הסבלנות. אלה מתורגלים גם הם, מפנים אליו ללא דיבורים מיותרים את מסך ניידם עליו כבר מוכנה ההודעה הממוספרת שקיבלו ממנו מבעוד מועד. המספרים בדרך אל האושר החומרי הרגעי, המתקיים באמצעות סבל גופני תמידי של עבדים של העולם החדש בקצה השני של העולם. חוק שימור האושר. ונטורה מעיף מבט במספרים, צעד, לפעמים אפילו חצי, והוא מושיט יד בתוך המחסן הצינוקי ושולף מהמדף המתאים את החפץ שיסדר אולי חיים קצת יותר נוחים, אבל בפחות כסף, למזמין המאושר, עד לתגלית הבאה שתמצא במרחבי השיטוט האינטרנטי.

למרות המאוורר ונטורה מרגיש מחנק. חם לו והכל כבד יותר מהרגיל, אפילו מעטפות שנראה כאילו הן מלאות רק באוויר. זה לא מוצא חן בעיני הטור ההולך ומתארך. האנשים חסרי סבלנות, והם לא חוסכים מונטורה את העובדה הזאת. הוא מתנצל חלושות. המילים יוצאות מפיו בלי אנרגיה ונוחתות כבדות ליד קצות רגליו.

זה מעצבן יותר את הקהל, שמפרש את המלמול כעבירה החמורה ביותר בטבלת ערכי הצרכנות המודרנית – התנשאות של נותן שירות על מקבל שירות, שהוא תמיד צודק בעיני עצמו ולא צריך בשביל לקבוע את זה שום עורך דין או פסק דין של שופט. התרעומת נערמת, וונטורה מייחל שבנו בכורו יפתיע ויגיע לעזור לאביו במקום להיות תקוע מול עוד מסך. אז ייחל. בזיכרונו עולות תמונות מהימים בהם בחופש הגדול שלו היה עוזר לאביו בחנות הירקות המשפחתית. אז היה כבוד וגם לא הייתה ברירה. מה היה עושה בבית? מסתובב עם פושטקים ברחובות?

אולי בכל זאת יש במחשבים האלה משהו טוב הרהר, בדיוק כשאישה מבוגרת יצאה מהתור לכיוונו. רק זה מה שחסר לי עכשיו, אסרטיביות נשית שיש לו די ממנה בבית. האישה התעלמה מהקהל קצר הרוח גם ככה ופנתה אליו להפתעתו בלחש וביקשה ממנו לסור איתה הצידה. היה משהו שקט אך נחרץ בדיבור שלה וונטורה נטול ההגנות הלך אחריה כילד אחרי אמו, כשברקע תלונות על דואר ישראל, ומשרד התקשורת, והשר החדש, וכל שושלת השרים שלפניו שאחראים לביזיון הזה. והנה גם נמצא מנהיג טבעי, גוץ אחד, שלא הפסיק להזיע וגם לא לקלל משכמו ומעלה.

האישה לא בזבזה זמן ובישרה לונטורה בשקט, פיה קרוב לאזנו – אתה בעיצומו של שבץ מוחי אדוני. אל תתווכח איתי השתיקה אותו מייד עם האבל אני בסדר שמלמל, אני רופאה ואתה חייב להתפנות מכאן לבית חולים. היא לא המתינה לתשובתו ופנתה לקהל בדרישה להתפנות מהמקום.

יש פה מקרה חירום, הודיעה, והאדון פה חייב לגשת לבית החולים מייד. ה”מייד” יצא לה צווחני, קצת בהול שהפתיע גם אותה. ההפתעה שלה גברה כשמקהלת מחאות פרצה מייד, והגוץ בראשה, שטען שהוא נראה בסדר גמור, ומה זה השטויות האלה, ואיזה מן דבר זה לחכות כבר עשרים דקות לחבילה, וזה עוד בשנת 2019, והילדים מחכים בבית, ואני חייב את מה שהזמנתי, ועוד כאלה. כבר הבנתם. ונטורה היה מבולבל לגמרי חצי חיוך מתנצל יצא לו מהפה, זה היא אומרת, לחש בחשש, היא רופאה.

האנשים לא שמעו כלום וגם התעלמו, והגוץ דרש במפגיע את החבילה שלו, ותקע בפני ונטורה את מסך הנייד עם האישור, וגם הוסיף ג 6348 תביא לי, ציווה, וונטורה מוכנית לגמרי שלח יד שלא נשלחה והיד השנייה גם היא כבדה הגיעה למדף במאמץ ושלפה חבילה קלה, שנמסרה למזיע שאטם אוזניו מפני הצעקות שכבר יצאו מהפה של הרופאה, ואפילו לא נשאר לחתום על אישור הקבלה ויצא במהירות מהחנות דוחף את שאר הממתינים בתור, שרצו גם הם רק את החבילה שלהם, צ’יק צ’ק ונלך זה שניה אני אומר לך.

וונטורה האומלל מפנה מבטו מהרופאה המיואשת לידיים הממוסכות המופנות כלפיו, ומתמוטט על רצפת המכולת המזוהמת שקנה לפני שנים רבות במעט הכסף שאביו נתן לו, ושקיווה להעביר לבנו שלא בא לעזור לו היום, וכבר הרופאה רוכנת מעליו, מקווה שהאמבולנס שהזמינה יגיע עכשיו, ממש עכשיו, כי לא נשאר פה זמן. אבל ונטורה כבר לא יחכה לאף אמבולנס יותר, וגם אף אחד לא יחכה למשה ונטורה, שהוא עכשיו רק גוף קטן המוטל כעת על ריצפה זרועה בעטיפות וקרעי נייר.

אפילו לא הגוץ המזיע, שכבר היה רחוק משם והיה קצר רוח לקרוע את החבילה שכרגע קיבל, ובתוכה מגן הנייד החדש שקנה מאיביי ב- 6.99, ₪ לא דולרים, ואפילו בפרי שיפינג, ציין לעצמו בסיפוק תוך שהוא יורד אל הכביש, כשראשו תקוע במגן החדש הזה, ואמבולנס מיילל פוגע בו בחריקת בלמים ובתערובת קולית מחליאה של סירנה וצרימת צמיגים נחרכים ועצמות מתרסקות של הגוץ, שכבר לא יזיע ולא משנה כמה חם יהיה.

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × 1 =