הסיפור הידוע הראשון שאותו כתב ההומוריסטן האמריקני מארק טוויין, הוא סמואל קלמנס, בתירגום חדש של אבי גולדברג.
המערכת
הקדמה
הסיפור הקצר אודות הצפרדע המקפצת ממחוז קלווראס הוא אשר נתן פרסום משמעותי ראשון למארק טוויין ב-1865.
לפי המסופר על ידו הוא שמע את עלילות הצפרדע המקפצת ממוזג במסבאה שבמחנה הכורים “המלאכים” בקליפורניה. הסיפור התפרסם במספר עיתונים ברחבי ארה”ב ואף תורגם לצרפתית ומשם תורגם שוב לאנגלית…
מקור הסיפור אודות הצפרדע המקפצת הוא מטושטש במקצת. טוויין סיפר כי לא הכיר את הסיפור היווני העתיק שאירועיו ממש תואמים את המסופר בסיפור שכתב, וקיומו סופר לו רק לאחר פרסום הסיפור שלו. אבל העובדה שהאירועים התרחשו גם ביוון העתיקה ולא רק בארה”ב של המאה ה-19 לא צריכים להפריע לנו מלהינות ממנו היום.
הסיפור מסופר באנגלית בעגה רווחת באזור ההררי, כפי שנהגו לדבר במכרות בעת הבהלה לזהב בקליפורניה של 1849-1850. סיפור אחר שסיפר מארק טוויין, שהתרחש אף הוא במכרה, מופיע בנובלה שלו “הסיפור אודות הבלש כפול הקנה” בו הוא מערב את שרלוק הולמס. תוכלו לקרוא על כך ב”יקום תרבות”.
מי שאוהב “סיפורי צפרדעים” יכול לקרוא את הסיפור שכתבתי “מקור השמועות אודות הנסיכה והצפרדע” המופיע בקובץ הסיפורים שלי “חוף בלי ים”, ומי מהקוראים שרוצה לקרוא אותו יכול לכתוב לי ואשגר לו את הספר.
אבי גולדברג
הצְפַרְדֵּעַ המקפצת המפורסמת ממחוז קלווראס
פורסם במקור בשנת New York Saturday Press November 18, 1865.
לבקשתו של חבר מהמזרח, ביקרתי את סיימון ווילר, זקן אחד נוח לבריות ופטפטן חסר ליאות, ובררתי אצלו לגבי חברו של החבר שלי מהמזרח, אחד בשם ליאונידאס וו. סמיילי, כפי שהתבקשתי לעשות, ואני מצרף את תוצאות הבירור. מקנן בי החשש כי אותו ליאונידאס וו. סמיילי הוא בכלל אגדה, וכי חברי בכלל לא הכיר איש בשם זה. ואני משער שבכלל מטרתו הייתה בעצם לעורר באמצעות החקירה הזו את סיימון ווילר הזקן לדבר, רק להזכיר לו, לזקן, את ג’ים סמיילי הידוע לשמצה שלו, והוא יטרח טרחה רבה לספר אודותיו. הוא הצליח להתיש אותי כמעט עד מוות בסיפור זיכרונותיו חסרי הערך, שהם בכלל מחוסרי עניין או תועלת עבורי. אם זה היה התכנון המקורי של חברי, זה בהחלט הצליח לו.
את סיימון ווילר מצאתי מפורקד במצב נים לא נים בנוחות בצמוד לתנור במסבאה הישנה שלו, צריף נוטה ליפול במחנה הכורים העתיק ה”מלאכים”. מיד שמתי לב לכך שהוא שמן וקירח, ועל פניו השלוות נסוכה ארשת של עדינות ופשטות. הוא התעורר והפטיר לעומתי “יום טוב”. אמרתי לו שחבר שלי שלח אותי לעשות כמה בירורים אודות חבר ילדות יקר שלו, אחד בשם ליאונידאס וו. סמיילי, כוהן דת צעיר בשם ליאונידאס וו .סמיילי, עליו שמע כי הוא הסתובב לאחרונה כאן במחנה הכורים “המלאכים”. הוספתי כי אם הוא, ווילר, יכול לספר לי את כל הידוע לו אודות אותו כהן דת צעיר ליאונידאס וו. סמיילי, אהיה אסיר תודה.
סיימון ווילר דחק בי לקרן פינת אולם המסבאה, הושיב אותי, חסם את דרכי כשמשך אליו את הכיסא שלו בצמוד אלי, ואז החל לגלגל שטף דברים חד גוני שיובא בפניכם לאחר פיסקה זו. בכל העת בה זרם שטף דיבורו, הוא לא חייך, הוא לא זעף, הוא לא שינה את צליל קולו מאותו תו עדין-זורם שאליו כיוון את קולו כבר במשפט הראשון, ולו פעם אחת. אף פעם אחת לא נתן סימן קל שבקלים של התלהבות. אבל לאורך כל שטף המלל הבלתי ניתן להפסקה של סיפורו, חלף חוט של רצינות מרשימה ואמינות, שהראה לי בפשטות כי הוא היה רחוק מלדמיין שיש משהו מגוחך או מצחיק בסיפורו.
הוא ראה במסופר התרחשות חשובה באמת, והעריץ את שני גיבורי סיפורו כאנשים שבמעשיהם נסוכה מידה של גאונות. עבורי, החיזיון של אדם הנסחף בשטף דבריו בשלווה לאורך החוט המוזר שטווה מבלי לחייך, היה אבסורדי להפליא. כפי שאמרתי קודם, אני סה”כ ביקשתי ממנו לספר לי מה הוא יודע על כהן הדת ליאונידאס וו. סמיילי, והוא ענה לי, ואני אביא, ללא שאתערב ולו פעם אחת, את הדברים בשם אומרם:
באביב 49′ הסתובב כאן אחד ג’ים סמיילי, אולי היה זה בחורף 50′, משום מה אינני זוכר במדויק, אם כי מה שגורם לי לחשוב שזה היה אחד מהתאריכים הללו זה בגלל שאני זוכר שהחפירה של הניקבה הגדולה טרם הסתיימה כשהוא הגיע לראשונה למחנה. אבל בכל מקרה, הוא היה האיש הכי מוזר שהכרתי, שתמיד התערב על כל דבר שאי פעם ראית, הוא יכול היה לגרום לכל אחד להתערב לעומתו על כל דבר, ואם הוא לא היה יכול לשכנע אותו, הוא היה מוכן להחליף צדדים בהתערבות, בכל דרך שתראה לאדם השני, ובכל תנאי שהצד השני היה מוכן להציב כדי להמר, הוא היה מרוצה ובלבד שההתערבות תצא לפועל. אבל למרות כל זאת הוא היה עדיין ברנש בר מזל בצורה נדירה, כי הוא תמיד היה יוצא מנצח.
הוא תמיד היה מוכן וארב לכל הזדמנות להתערב, לא יכול היה להיות שום דבר טיפשי מדי שהוזכר בשיחה, עליו הבחור הזה לא היה מציע להמר, והיה מוכן להמר בכל צד שרק תבחר, כמו שסיפרתי לך כבר.
אם היה זה מרוץ סוסים, היית מוצא אותו סמוק, או שהיית מוצא אותו הרוס בסוף המרוץ, אם היה זה קרב כלבים, הוא היה מהמר, אם היה קרב חתולים, הוא היה מהמר גם על זה, אם היה זה קרב תרנגולים, הוא היה מהמר גם כן. ת’שמע, אם הוא ראה שתי ציפורים על גדר, הוא היה מתערב אתך איזה מהן תפרוש כנפיים ותעוף ראשונה.
או אם התקיימה פגישת כורים במחנה, הוא היה מגיע לשם קבוע, כדי להמר על פרסון ווקר, שלדעתו היה הנואם המשכנע הטוב ביותר כאן, ואמנם כך הוא היה, ובנוסף לכך, אדם טוב. אם היה רואה אפילו חיפושית יוצאת לדרכה, הוא היה מתערב אתך כמה זמן ייקח לה להגיע לאן שהיא הולכת, ואם תסכים להתערב על כך, הוא יעקוב אחר החרק כל הדרך למקסיקו, אבל לא יִלְאה עד שהוא יגלה לאן היו מועדות פניה וכמה זמן זה לקח לה עד שהגיעה לשם.
הרבה מהחבר’ה כאן הכירו את הסמיילי הזה, והם יכולים לספר לך עליו. למה, אף פעם לא אכפת לו על מה הוא מהמר, הוא היה מתערב על כל דבר, הבחור היה ממש טיפוס מכור. פעם אחת הייתה אשתו של פרסון ווקר מרותקת למיטתה חולה מאוד למשך זמן, ולבסוף היה נראה כאילו מצבה משתפר ואפשר יהיה להציל אותה. בוקר אחד נכנס פרסון ווקר למסבאה, וסמיילי שאל לשלומה, ווקר אמר שמצבה השתפר משמעותית הודות להשגחה העליונה ובעזרת האל ורחמיו הרבים ובחסדי ההשגחה העליונה היא תחלים, וסמיילי, לפני שחשב, אומר “טוב, אני מוכן לסכן שניים וחצי דולר ולהתערב שלמרות הכל היא לא”.
אז ככה, לסמיילי הזה הייתה סוסה שהכורים קראו לה “נודניקית לרבע שעה”, אבל זה היה רק בצחוק, אתה יודע למה? כי כמובן, היא הייתה מהירה יותר מכך והוא היה מרוויח כסף על הסוסה הזו. וזה למרות שהיא הייתה כל כך איטית ותמיד סבלה מקצרת, או הסתיידות, או שחפת או משהו כזה. הם נהגו לתת לה מאתיים או שלוש מאות יארד יתרון בהתחלה, ולאחר מכן היו חולפים על פניה בדרך, אבל תמיד לקראת סוף המרוץ היא הייתה מתרגשת וכמו מתוך ייאוש, נראתה כאילו היא מתפרקת, היא הייתה זורקת את אבריה שנראו כמו מסתבכים, לפעמים באוויר, ולפעמים לצד זה או אחר, ולפעמים לצדדים ובין הגדרות, ובועטת ומעיפה המון אבק ומשתעלת ומעיפה עוד יותר אבק ומרימה אבק גם עם השיעול והתעטשות ונשיפות האף שלה, אבל תמיד השיגה את כל הסוסים האחרים בפער של צוואר, בהפרש כל כך קטן שבקושי אפשר היה להבחין בו. והיה לו גור כלבים קטן מגזע בול, כשהיית מסתכל עליו היית חושב שהוא לא שווה אגורה, אולי היה טוב רק בלשבת פה ושם ולהביט בך במבט מחניף ולהמתין להזדמנות לגנוב ממך משהו. אבל ברגע שהיו שמים עליו כסף הוא היה כלב אחר, הלסת התחתונה שלו החלה להזדקר כמו חרטום של ספינת קיטור, ושיניו היו נחשפות, וזהרו בפראות כמו אש בכור. והכלב שהיה נלחם בו היה יכול לתקוף אותו, להתגרות בו, לנשוך אותו, להעיף אותו פעם ועוד פעם מעבר לכתפו, ואנדרו ג’קסון (זה היה שמו של הכלבלב) מעולם לא נרתע ולא ויתר, להפך הוא היה מרוצה ולא ציפה למשהו אחר, והמתין שההימורים נגדו ילכו ויתפחו, יוכפלו לטובת הכלב בו היה נלחם, עד שקופת ההימורים התמלאה, והכסף נאסף וההימורים הסתיימו. ואז לפתע פתאום הוא היה לופת בלסתותיו את הכלב האחר במפרק של הרגל האחורית וקופא על מקומו ללא שלעס אותה, והיה ממתין ללא סוף אפילו שזה יארך שנה שלמה עד שהיריב היה זורק את המגבת לזירה לאות כניעה. סמיילי תמיד היה מנצח עם הגור הזה, עד שיום אחד הוא הכניס אותו לקרב עם כלב גידם ללא גפיים אחוריות, הן נקטעו על ידי מסור סיבובי.
בתחילה הכל התנהל כמתוכנן, הגור נתן לכלב הגידם להתעלל בו עד שההימורים נגדו נאספו, ואז התכוון להפעיל עליו את התרגיל של הלפיתה במלתעות על מפרק הירך האחורית. ברגע זה נוכח לדעת איך עבדו עליו, ואיך הכלב האחר הגידם תמרן אותו. לא היה מפרק אחורי בו היה יכול לנעוץ את מלתעותיו והוא נראה מופתע ואובד עצות לחלוטין ולא ניסה יותר לנצח בקרב והוא הובס. הוא הביט בסמיילי כאילו אומר לו “ליבי נשבר” וזו היתה באמת אשמתו של סמיילי שהכניס אותו לזירה עם כלב גידם כשעליו לפרק את ירכו האחורית שזה היה התרגיל המרכזי של הכלבלב בקרבות. הוא המשיך לצלוע מעט ואז השתרע ומת. הוא היה גור טוב, האנדרו ג’קסון הזה והיה יכול להתפרסם אם היה נותר בחיים. כי היה לו את זה והיה לו את הכישרון, אני בטוח בזה, למרות שלא היו לו הזדמנויות לדבר על כך, כי זה לא הגיוני שכלב יכול להשתתף בסוג כזה של קרב כפי שהוא יכול היה בנסיבות האלה, אם אין לו כישרון. זה תמיד גורם לי להרגיש רחמים עליו כשאני חושב על הקרב האחרון שלו, ואיך שזה בסוף נגמר.
ובכן האיש הזה סמיילי היו לו עכברושים, וכלבי ראט טרייר, ותרנגולים, וחתולים, וכל הדברים האלה, והוא לא היה נותן לך מנוח עד שלא הימרת, ממש לא יכולת להביא לו שום דבר שאפשר להמר עליו, כי היה לו כל דבר שתוכל לדמיין והוא היה מתאים לך תמיד איזו שהיא התערבות.
יום אחד הוא תפס צפרדע, ולקח אותה הביתה והחליט שהוא יאלף אותה. וכך, במשך שלושה חודשים הוא לא עשה דבר, אלא השתכן בחצר האחורית שלו ואימן את הצפרדע לקפוץ. ואני מתערב אתך שהוא אכן לימד אותה לקפוץ. הוא היה נותן לה טפיחה קטנה מאחור, ורגע לאחר מכן היית רואה את הצפרדע מסתחררת באוויר כמו סופגנייה. היית יכול לראות אותה עושה היפוך, סלטה אחת או אפילן שתיים, ובלבד שזינקה טוב בהתחלה והייתה נוחתת ישר על כפות רגליה ממש כמו חתול. הוא אימן אותה כל כך טוב בתפיסת זבובים והתמיד באימונים בקביעות, עד שהצפרדע יכולה הייתה לתפוס זבוב בכל טווח בו היא זיהתה אחד.
הסמיילי הזה היה אומר שכל מה שצפרדע רוצה בחיים זה שיאלפו אותה ואז היא תוכל לעשות כמעט כל דבר, ואני מאמין לו. ראיתי אותו מניח את דניי’ל וובסטר כאן במקום זה על הרצפה, דניי’ל וובסטר היה שם הצפרדע, והוא היה לוחש לה “זבובים, דניי’ל, זבובים!” והצפרדע, כהרף עין, מהר יותר מאשר אתה מעפעף, היתה מזנקת למעלה ולוכדת את הזבוב שהיה על הדלפק ומורידה אותו אל הרצפה כאן, הזבוב נותר שלם כמו גוש בוץ מוצק. ואז הייתה מתחילה לגרד בפדחתה בגפה האחורית שלה באדישות כאילו לא היה לה מושג שהיא בצעה תרגיל שאף צפרדע לא הייתה יכולה לבצע. מעולם לא ראית צפרדע כל כך צנועה והגונה כמו שההיא היתה, על אף שהיא היתה כל כך מוכשרת. וכשהייתה צריכה לקפוץ קפיצה מושלמת, מדובר בקפיצה מעל שטח מפולש לחלוטין, היא מסוגלת הייתה לעבור מרחק בזינוק נחשוני אחד, יותר מכל יצור אחר מבני מינה שתראה אי פעם. הקפיצה הזו הייתה האס שלה התרגיל הכי טוב שלה, ‘תה מבין? וכשהייתה מגיעה לבצע את האקט הזה, סמיילי היה מגייס עליה טונות של כסף כל עוד היה לו אפילו רק סנט אחד להמר. סמיילי היה גאה ברמות בצפרדע שלו, ובאמת הוא יכול היה להיות גאה. אפילו חבר’ה שהיו כבר בכל מקום, כולם אמרו שאין על הצפרדע הזו, שבחיים לא ראו כזה דבר.
ובכן, סמיילי החזיק את החיה בתיבת נצרים קטנה, והוא היה נוהג להביא אותה לעיר לפעמים כדי להתערב עליה. יום אחד הגיע צעיר זר, הוא נתקל בסמיילי והתיבה שלו, ואומר לו “מה אתה מחביא בתיבה ש’ך?”
וסמיילי משיב, משחק אותה אדיש כאילו “זה יכול להיות תוכי, או שזו יכולה להיות ציפור קנרית, ‘כול להיות, אבל זה לא, זו רק צפרדע.”
והצעיר לוקח את התיבה לידיו, והסתכל על תוכנה בזהירות, וסובב אותה לכאן ולשם, ובסוף הוא אומר “הדבר הזה, ובכן, למה הוא שווה בכלל?”
“ובכן,” סמיילי אומר, כלאחר יד ובקלות דעת, “היא שווה לדבר ‘חד, ואני יכול ל’גיד לך ולקבוע שהיא יכולה לנצח כל צפרדע במחוז קלווראס”.
הבחור לוקח שוב את הקופסה, הוא מביט בה ארוכות במבט בוחן ומחזיר אותה לסמיילי לאחר הרהור בעניין ואומר “טוב אני ל’רואה שום דבר מיוחד בצפרדע הזו, בעיני היא כמו כל צפרדע אחרת.”
“יכול להיות שאתה לא”, אומר סמיילי. “יכול להיות שאתה מבין בצפרדעים, וייתכן שאתה לא מבין בהם, יכול להיות שיש’ך ניסיון, וייתכן שאתה רק חובב. בכל מקרה, לי יש את דעתי, ואני מוכן להתערב על ארבעים דולר שהיא תוכל לקפוץ רחוק יותר מכל צפרדע ‘חרת במחוז קלווראס.”
והבחור היסס לרגע, ואז אומר, בקול שנשמע עצוב יותר משהו כמו “טוב, אני בסך’כל זר כאן, ואין לי צפרדע, אבל אם היתה לי צפרדע, הייתי מהמר נגדך”, ואז סמיילי אומר “זה בסדר, זה בסדר אם תחזיק את הקופסה שלי לרגע, אני אלך להביא לך צפרדע.”
וכך הבחור לקח את התיבה, והניח בתוכה את ארבעים הדולרים שלו יחד עם אלה של סמיילי, והתיישב בהמתנה. וכך בעודו יושב וממתין הרהר בינו לבינו ואז הוא שלף החוצה את הצפרדע מהקופסא ופער את לועה, הוא לקח כפית תה והלעיט אותה בכדוריות עופרת של קליע ציד, גדש אותה עד צוואר והניח אותה על הרצפה.
אותה עת היה סמיילי משוטט ליד הביצה ומבוסס בבוץ במשך זמן רב, ולבסוף הוא תפס צפרדע, והביא אותה פנימה, ונתן אותה לבחור הזה, ואמר לו “עכשיו, אם אתה מוכן, הנח אותה לצידה של דניי’ל, עם גפיה הקדמיות בדיוק באותו קו ליד דניי’ל, ואני אתן את האות.”
ואז הוא הורה “אחת שתיים שלוש קפוץ!” והוא והבחור נגעו בצפרדעים מאחור. הצפרדע החדשה זינקה קדימה, ודניי’ל רק שינסה מותניה, נאנחה, היא משכה בכתפיה כמו צרפתי, אך ללא תוחלת. היא לא יכולה הייתה לזוז. היא הייתה שתולה למקומה, נטועה כמו סדן, ולא יכולה הייתה לזוז טוב יותר מעוגן תקוע בקרקעית הים.
סמיילי היה מופתע מאוד, וגם מלא בהרגשת סלידה וגועל, אבל לא היה לו מושג מה העניין כמובן. הבחור גרף את הכסף והיה כבר בדרכו להסתלק משם, אך בפתח סב על עקביו בעודו מצביע על דניי’ל באצבעו אל מעבר לכתפו ואמר שוב בהדגשה “האמת שלא ראיתי בכלל את היתרון שיש לצפרדע הזו על כל צפרדע אחרת”.
סמיילי, הוא נותר עומד מגרד את ראשו ומביט למטה על דניי’ל זמן רב, וסוף סוף אמר “אני תוהה מה לכל הרוחות הצפרדע הזו בלעה, אני תוהה אם אין משהו מוזר בכל העניין הזה, אני יכול להישבע שהיא נראית כמו שק רחב ידיים, איכשהו.”
והוא תפס את דניי’ל בעורפה, הרים אותה ואמר “יכה בי הברק אם הוא לא שוקלת חמישה פאונד. עכשיו הכל ברור!” הוא הפך אותה, והצפרדע פלטה שני חופנים של כדוריות עופרת. ואז הוא הבין איך הוא הולך שולל, הוא הניח את הצפרדע מטה ויצא מכליו מרוב זעם ויצא לתפוס את הצעיר שדפק אותו אבל לא הצליח לתפוס אותו.
ו-….
ברגע זה שמע סיימון ווילר מישהו קורא בשמו מהחצר הקדמית, וקם לראות מה העניין, ופנה אלי כשהוא מתרחק, באמרו “פשוט שב במקומך זר, תתרווח, אני לא הולך אלא לרגע וחוזר” .
אבל, כשהוא עזב, אמרתי לעצמי שאני לא חושב שלשמוע את המשך עלילותיו של הנווד הנמרץ ג’ים סמיילי יקדם אותי בבירור אחר כהן הדת ליאונידאס וו. סמיילי.
בכניסה פגשתי את ווילר הידידותי שחזר. הוא אחז בדש בגדי, והחל מחדש לגולל את נפלאות סמיילי “ובכן הסמיילי הזה הייתה לו פרה שתומת עין וקצוצת זנב ורק גדם כמו בננה נותר לה”.
“תלה את סמיילי והפרה הנגועה שלו!” מלמלתי ושמרתי על הבעה של חיבה, איחלתי לזקן יום טוב, ויצאתי לדרכי.
נספח: ההיסטוריה האמיתית של הסיפור “הצפרדע המקפצת”, התפרסם ב- North American review
להלן קטעים מתוך מכתב ארוך שכתב מארק טוויין כדי להסביר את הדמיון המפתיע שבין סיפורו המפורסם אודות הצפרדע המקפצת, המתרחש בארה”ב של המאה ה-19, לסיפור יווני עתיק שהתרחש אלפי שנים לפני קיומה של ארה”ב הנ”ל.
לפני חמש או שש שנים גברת מפינלנד בקשה ממני להעביר לה סיפור המסופר בעגה של הכושים, כך שתוכל לקבל מושג על מגוון ביטוי הקיים בעגה זו. הפניתי אותה אל הסיפורים של הופקינסון סמית, וגם שלחתי לה עותק של harper monthly בו היה אחד מסיפוריו.
היא תרגמה את הסיפור הזה והוא התפרסם בעיתון שוודי. בהיסח הדעת נקבה את שמי כשם המחבר, במקומו של סמית. מאוד הצטערתי על כך מכיוון שהתקבלו ביקורות טובות רבות בעיתונות השוודית, שהיו אמורות ליפול בחלקו של הופקינסון סמית אלמלי הטעות. בין היתר היו שהצביעו על העובדה שהסיפור הזה כבר סופר בעבר על ידי בוקאצ’יו, אם כי בסגנונו היבשושי והקצרצר של הסופר האיטלקי, וזאת חמש מאות שנים לפני שסמית לקח אותו והפך אותו לסיפור טוב וקריא. תמיד הרגשתי על כך צער אודות סמית, אך עתה הגיע זמני מן הסתם.
לפני מספר שבועות הפנה אלי פרופסור ואן דייק מפרינסטון שאלה: “האם אתה יודע את גילו של הסיפור אודות הצפרדע המקפצת.”
ואני השבתי לו: “ודאי, הוא בן ארבעים וחמש שנה. האירוע התרחש במחוז קלווראס באביב 1849”.
“לא”, השיב הפרופסור, “הוא התרחש לפני כן, לפני כאלפיים שנה. מדובר בסיפור יווני”.
נדהמתי – ונפגעתי. השבתי: “אני מוכן להיחשב גנב ספרותי אם זה היה מרים את קרני, אני אפילו הייתי מוכן להיתפס כשאני שודד יווני מת לצידו של הופקינסון סמית, באשר הוא ידידי ובחור טוב, ואני חושב שזה היה מעשה הגון כמו כל מעשה אחר אם זה היה יכול לעבור ללא הערות, אבל אינני מוכן להתייחס לכתיבתי כגניבה של סיפור שנכתב לפני אלף חמש מאות שנה, פשוט רד מזה”.
אלא שהפרופסור לא התלוצץ, הוא היה רציני ולא היה מוכן להפחית אפילו מאה אחת מתוך מניין השנים. הוא הפנה אותי לשמו של הסופר היווני, ואף הציע להעביר אלי את נוסח הסיפור היווני, או כפי שתורגם לימים לאנגלית. העדפתי אכן את התרגום לאנגלית של הסיפור היווני, באשר קריאת יוונית מעייפת אותי. ב-30 לינואר הוא שלח אלי את הגרסה האנגלית, ואני אשלב אותה בהמשך.
זהו ממש סיפורי על “הצפרדע המקפצת” בכל מובן. הוא אמנם לא ארוך כפי שאני מתחתי אותו. אך כל המרכיבים החשובים נמצאים בו. עבורי זה היה ממש מסקרן ומעניין. למשל, אני שמעתי את הסיפור מאדם שסיפר אותו למאזיניו לא כאירוע שהוא חדש עבורם, אלא כהעלאת זיכרונות לאירועים שהם היו עדים להם. המספר היה אדם משעמם ובור. כשהדברים סופרו מפיו הם נשמעו ממש כהרצאת עובדות כמי שחוזר ומספר על אירועים מהעבר. מפיו הם נשמעו כמו אירועים עצובים ומשעממים. הוא היה נטול כל כשרון לספר סיפורים או להמציא סיפורים.
אם כן, נותרה השאלה המעניינת האם אכן אותו אירוע המתואר של הצפרדע המקפצת אכן אירע במחנה “המלאכים” באביב 49′, כפי שסופר בעת שנכחתי שם באותו יום בסתיו של 1865? אני משוכנע לחלוטין שאכן הוא התרחש. אני גם משוכנע כי תאומו של אותו סיפור אכן התרחש בבואטיה אלפי שנים קודם לכן. אני חושב כי מדובר בכך שההיסטוריה פשוט חוזרת על עצמה, ולא אירוע שבו סיפור טוב פשוט התגלגל במהלך הדורות, ולא נעלם מכיוון שהוא טוב מדי מכדי להיעלם. ברצוני עתה להביא בפני הקורא לשיפוטו את הסיפור היווני לצידו של הסיפור היבשושי והעגום כפי שסופר על ידי האיש בקליפורניה, ולשים לב עד כמה דומים הם במהותם:
האתונאי והצפרדע
התפרסם ב- Sidgwick ,Greek prose Composition ,page 116
בן אתונה פגע בדרכו בבן בואטיה (חבל ארץ במרכז יוון) שהיה ישוב על סלע לצד הדרך מביט בצפרדע. בראותו את האתונאי מתקרב בדרכו אליו, ציין כי הצפרדע שלו היא מיוחדת במינה, ושאל את האתונאי אם היה רוצה להמר בתחרות בין צפרדעים, הימור בו יזכה אחד משניהם בסכום כסף נכבד, זה שהצפרדע שלו תקפוץ למרחק הרב ביותר. האתונאי השיב שהוא מוכן לכך ובלבד שבן שיחו ילך וימצא לו צפרדע להתמודדות, מהאגם הסמוך למקום מפגשם. לתנאי זה הסכים בן בואטיה והסתלק להביא צפרדע. בעת שאיש בואטיה הלך לו לקח האתונאי את הצפרדע שלו, פער את לועה, ודחס לבטנה אבני חצץ, במידה שלא לא תראה גדולה יותר מאשר הייתה לפני כן, אך כך שלא תוכל לקפוץ. איש בואטיה שב במהרה ובידו צפרדע אחרת, והתחרות החלה. האתונאי צבט את הצפרדע החדשה והיא קפצה למרחק מדוד. ואז נצבטה הצפרדע של איש בואטיה. הצפרדע נדרכה כלפי זינוק, אימצה את עצמה מאוד, אך לא היה ביכולתה להניע את גופה ממקומו.
האתונאי עזב את המקום כשבכיסו הפרס הנכבד. כשהוא התרחק משם תמה איש בואטיה על התנהגות הצפרדע שלו, הניף אותה ובחן אותה, וכשהפך אותה כלפי מטה, הצפרדע פערה את לועה והקיאה את אבני החצץ.
עד כאן קטעים מתוך מכתבו של הסופר המהולל בנסותו להסביר או לתרץ את הפלגיאט בו נחשד.
קיראו עוד מאת מארק טוויין ביקום תרבות :
***