בימים האחרונים שוב התעוררה שערורייה לגבי פרס על הישג בתחום הספרות. הפעם לגבי פרס ישראל שניתן לחוקרת הספרות פרופסור ניצה בן דב.

לראשונה נבחרו לשפוט את פרס ישראל למחקר הספרות 3 שופטות (יפה ברלוביץ,עליזה שנהר ויהודית רותם), שהחליטו (או ניצלו עובדה זו) כדי להעניק את הפרס לאשה מבין החוקרים (שהבכיר מביניהם בגילו ובהיקף מחקרו היה זה מכבר הלל ברזל). מחלוקת קשה בעניין התגלתה בין השופטים לאחר שכבר הוכרז הפרס. יפה ברלוביץ נסוגה מתמיכתה בהחלטה זו בטענה שעמיתותיה לחצו עליה להצטרף אליה – וכך נוצר המשבר בחלוקת הפרס הזה, שכבר נבחרה לקבלו החוקרת מאוניברסיטת חיפה – ניצה בן-דוד.  נציין שנטען עוד שהפרופסור בן דב אינה ראויה לפרס ואף הוגשה תביעה בנושא.

זאת אינה פעם ראשונה כלל. ההיסטוריה של מתן הפרסים בישראל מלאה וגדושה במחלוקות כאלה.

המבקר יוסף אורן מביא כאן מאמר שלו בנושא, שבו הוא מציע קריטריונים איך אפשר אולי להימנע ממחלוקות כאלו.

המערכת

מזה שנים אין כמעט חלוקה של פרס ספרותי אצלנו, שאינה הופכת לשערורייה ציבורית ומאכילה מרורים הן את המוכתרים בפרסים, הסופרים, והן את מכתיריהם, שופטי הפרסים. מאחר שבשנים האחרונות הצטמצם מספרם של הפרסים במימונן של משפחות שהנציחו בדרך זו את יקיריהם (כגו פרס מתי כ”ץ לשירת ביכורים, פרס אריכא לסיפור הקצר, ופרס אפרת לשירה), התעצם המאבק על כל אחד מהפרסים שנותרו, כמעט כולם במימון של ערים (כגון ת”א, חיפה, חולון, ורמת-גן), וגופים ציבוריים (מהפרסים לספרות של התאחדות המו”לים ע”ש מרדכי ברנשטיין ועד הפרס לרומן מקור של מפעל הפיס).

אחרי כל חלוקה של פרס ספרותי, בין אם הוא נחשב למכובד, כמו פרס ביאליק ופרס ברנר, ובין אם הוא מוערך בזכות הסכום הנכבד שבצידו, כמו פרס היצירה ופרס מפעל הפיס, משתחררים מכלאם יצרי-הרוע והקנאה בקרב עדת סופרינו. אלה מתבטאים ברטינות ובהבעת תרעומת, הן על שופטי הפרסים והן על הזוכים בהם – תגובות המותירות אצל הזוכים בפרס טעם של תיפלוּת ומידה לא-מועטה של התבזוּת, במה שהיה אמור להיות ציון-דרך בחייו של סופר או בגורלה של יצירתו.

מאחר שבימי חלדי שפטתי מספר פעמים בפרסים שונים, אני רשאי להסתייע בניסיון שצברתי כדי לסמן את הפרצות המסוכנות מכולן, לטוהר-מידות ולשיפוט ענייני, בתקנוני הפרסים הספרותיים. אלו ממוקדות, לעניות דעתי, בשלושה ליקויים: ליקוי בבחירת שופטי הפרס, ליקוי בהגדרת הסוגה הספרותית שלה יועד הפרס, וליקוי בהגדרת מדויקת וחד-משמעית של הדרישות מהמועמדים לפרס.

רוב תקנוני הפרסים חסרים הקפדה מספקת בקביעת ההרכב של חבר-השיפוט. מאחר ששופט בפרס ספרותי מביא עמו לשיפוט את טעמו האישי, חשוב ביותר שתקנון-פרס יאסור את השתתפותו של אותו שופט ברציפות בחֶבר-השיפוט של אותו פרס. לכן חייבת אגודת-הסופרים, שבחסותה ובעזרתה מופעלים רוב הפרסים הספרותיים, להתנגד לרצונם של מייסדי-פרס לקבוע בתקנון שאחד משלושת השופטים יהיה נציגם ויושב-הראש של חֶבר-השיפוט, מעמד שמעניק לו ולטעמו הספרותי יתרון על שני השופטים המתחלפים בחֶבר-שיפוט כזה. אף שכוונתם של מייסדי הפרס אינה, כמובן, לסָאֵב את הפרס, תארוב תמיד תקלה בשיפוט פרס ספרותי כזה בהמשך דרכו.

ועוד לעניין שופטי הפרסים הספרותיים: התקנון צריך לקבוע בבירור את פרק הזמן המינימאלי שיגביל את שובו של שופט להשתתף בחבר-שיפוט של הפרס. עקרון הרוטציה צריך להיות נשמר לא רק בתחומי פרס מסוים, אלא להתקיים גם במבחן הפרסים השונים המתחלקים מדי שנה. תקנון הפרס צריך לפסול שופט אם לא חלפו שנתיים מאז שפט לאחרונה באחד מהפרסים המוכרזים בארץ. אני יכול למנות שניים או שלושה שופטים, ששפטו בעבר ביותר מפרס אחד באותה שנה או בשנים סמוכות זו לזו.

סעיף חשוב בתקנון פרס הוא זה שמבטיח ייצוג מגוון של שופטי הפרס. אדגים זאת מלקח שהפקתי מאחד הפרסים שנמניתי עם שופטיו בחלוקתו הראשונה. בעודו בחיים ובעל מעמד בין המו”לים, ייסד מרדכי ברנשטיין בזה אחר זה פרסים שונים לספרות. גולת הכותרת ביניהם היה הפרס לרומאן מקור. בתקנון הפרס “הרגיש” הזה, נקבע ששופטיו אמנם יתחלפו בכל שנה, אך ייבחרו תמיד משלושה מוסדות תרבות: האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ת”א, ואגודת הסופרים העברים.

כנציג של אגודת הסופרים מצאתי את עצמי בחֶבר שיפוט שלא זכיתי לדומה לו, לא בשיפוטי-ספרות קודמים, וגם לא בשיפוטי ספרות מאוחרים, יחד עם חוקר הספרות מאיר שטרנברג מהחוג לספרות כללית באוניברסיטת ת”א, ועם דן פגיס, משורר וחוקר ספרות מהאוניברסיטה העברית. פרס ברנשטיין לרומן מקור זכה, כבר בחלוקתו הראשונה, למועמד ראוי ביותר. הפרס ניתן לרומאן “זכרון דברים” של יעקב שבתאי. החלטת שיפוט זו הגבירה את העניין ברומן הזה ותרמה לתפוצתו באותה שנה, ואחר-כך, במהלך השנים, גם הוכר הרומאן כאחת היצירות החשובות של הסיפורת העברית בשנות המדינה. מרדכי ברנשטיין שייסד את הפרס זכה להשתתף בטקס שבו הוענק הפרס ליעקב שבתאי – זוכה שרמת יצירתו קבעה את הרף הגבוה הנדרש מרומן מקור גם למתחרים הבאים על הפרס הזה.

פגם אחר בתקנוני הפרסים הספרותיים נעוץ בעובדה שרובם אינם מייחדים את הפרס לסוגה ספרותית מוגדרת. רוב הפרסים מאפשרים תחרות בין ספרים מכל הז’אנרים: סיפורת, שירה, מסה, ומחזה. בעוד ששיפוט ייתכן רק על-ידי השוואה של האיכות האמנותית בין יצירות מאותה סוגה. סופרים (או מו”לים בהסכמתם) מעבירים לשיפוט ספרים מכל הסוגות, ורק אחרי פרסום שמות הזוכים מתברר שמשלוח רובם היה מיותר, כי רק אחת הסוגות נבחנה על-ידי השופטים באותה שנת חלוקה של הפרס. בעבר היו פרסים הספרותיים שהגדירו היטב את הסוגות הספרותיות שלהן נועדו, כגון פרס יוסף אריכא לסיפור הקצר, ופרס ישראל אפרת למסה. ואילו כיום מקפידים על כך בעיקר הפרסים על-שם מרדכי ברנשטיין של התאחדות המו”לים, שכבר בחלוקתם הראשונה הופרדו לרומאן מקור, לשירה, ולביקורת. לעומת זאת שני הפרסים היוקרתיים מכולם, פרס ביאליק ופרס ברנר, עדין לוקים בעניין זה.

היעדר הגדרה ברורה של הסוגה הספרותית לחלוקה של הפרס בכל שנה, כופה על חבר-השופטים לא רק לקבוע את סוגת הספרים שבה ירכזו את שיפוטם, אלא גם לשקול שיקולים שאינם לעניין בעבודת השופטים, כגון: מי זכה בפרס בחלוקתו הקודמת, משורר או מספר, ומהי הסוגה שזיכתה כותבים בפרסים הספרותיים האחרים בשנת השיפוט המדוברת, מחזאי או מסאי. פתיחתם של פרסים לכל הסוגות הספרותיות מניבה את התוצאה שהפכה מקובלת של חלוקת הפרס בין שני סופרים שכותבים בשני ז’אנרים שונים, פתרון המצמצם לשניהם את סכום הפרס שקיבלו. תקנון שממקד את דרישותיו בעניין זה היה מונע תוצאה רעה כזו של שופטי הפרס.

הפגם השלישי הוא לפי ניסיוני, ההיתר, שרוב תקנוני הפרסים החשובים מתירים לבחור בין הספר המצטיין בשנת החלוקה של הפרס (או בשתי השנים הקודמות למועד זה), לבין הסופר – המוכרז כזוכה בפרס על מפעל חייו הספרותי. ההיתר הזה משמש מוצא נוח לקושי אמיתי שנוצר בהרבה מצבי-שיפוט, והוא הקושי לבחור את הספר המצטיין מתוך הספרים החדשים במועד כה סמוך להופעתם. מאחר שהתקנון מתיר חלופה זו לבחירת היצירה הזוכה מבין הספרים החדשים, פונים שופטי הפרס לפתרון שקל יותר להסכים עליו, ומכתירים בפרס אחד מהסופרים המוכרים על מפעל חייו, כלומר על המדף השלם של ספריו, כגמול על כתיבה עקבית וארוכת-ימים.

פתרון כזה, המחליף את ההצטיינות בכתיבה של יצירה חדשה בוותק של הכותב שהתמיד בעיסוק הכתיבה, לא רק מחמיץ את המטרה העיקרית שנקבעה לקיומו של פרס ספרותי, להצביע על הצטיינותה של יצירה חדשה מבין אלה שהופיעו במקביל לו, אלא גם עוקף עובדה מצערת, שהכרה כזו במפעל חייו של סופר ותיק ומפורסם מעניקה לפעמים פרס גם לאחדות מיצירותיו שלא הגיעו לדרגת הצטיינות אי-פעם.

בנוסף לכך, האפשרות לבחור בחלופה זו, אם היא מועדפת על-ידי שופטי פרסים שונים, מזכה לפעמים סופר ותיק במספר פרסים על מפעל חייו, ובכך מצטמצמים סיכוייהם של סופרים בשלב מוקדם של דרכם הספרותית לזכות אי-פעם בפרס על יצירתם, גם אם היא ראויה לכך. יתר על כן, בחירת חבר-שיפוט בחלופה כזו, המזומנת תמיד, להעניק את הפרס לסופר ותיק על מפעל חייו הספרותי, חוסמת כמעט תמיד את סיכוייהם של סופרים צעירים לזכות בפרס על ספר ביכורים שהצטיינו בכתיבתו.

מוטב שמייסדי פרס ייקבעו מראש בתקנון שלו שהפרס יחולק לחילופין פעם לספר חדש שנבחר כראוי לפרס מאחרים באותה שנת חלוקה, ופעם למפעל חיים של סופר ותיק. קביעה כזו בתקנון תאפשר לשופטי הפרס – אם התקשו למצוא יצירה ראויה לפרס מבין אלה שהוגשו לעיונם בשנה שהפרס יועד לספר חדש – להכריז שלא מצאו יצירה ראויה לפרס בשנת השיפוט שלהם, ושסכום הפרס יועבר להכפלת סכום הפרס בחלוקתו הבאה, או למתן פרסים לשתי יצירות מצטיינות, ככל שיחליט חבר-שופטיו החדש. אני מודה שבשניים מתריסר השיפוטים שבהם השתתפתי נתתי את הסכמתי לחלופה כזו בשתי שנות שיפוט שונות, משום ששני הזוכים השלימו מפעל כתיבה ייחודי בחיי הספרות העברית של הדור (הזוכים בפרס ברנר היו אז המשוררת דליה רביקוביץ והמספר דוד שחר).

לסיכום, רוב תקנוני הפרסים הספרותיים טעונים ניסוח מחדש, באופן שיגדירו בדיוק את ייעודו של כל פרס ואת כללי התחרות. זו צריכה להיות משימה לאגודת הסופרים, שיש לה עניין בקיומם של פרסים ספרותיים, ובהענקתם לסופרים בדרכי-הגינות שאי-אפשר להטיל ספק בהן. פרסים נועדו לעודד את כותבי-הספרים לשאוף להביא את יצירתם לאיכויות הגבוהות ביותר שהם מסוגלים להשיגה, כשם שתכליתם היא גם לאפשר לחברה להביע את הוקרתה לסופרים שתרמו תרומה משמעותית לתרבות המתהווה. מטרות אלה תושגנה בביטחה רבה יותר, אם כל סוגיית הפרסים הספרותיים תיבדק מחדש, ואם יֵעקרו ליקויים שונים בתקנונים של אחדים מהם, וזאת כדי להבטיח שהפרסים הספרותיים שיחולקו בעתיד לא יבוצעו כדרך שחולקו עד כה.

מאמר זה הינו נוסח מורחב ומעודכן של המאמר “סוף עונת הפרסים” שהתפרסם ב”מעריב” מיום 1.1.1988.

קיראו גם:

פרסים ספרותיים בעבר ובהווה – פרופסור נורית גוברין מתראיינת על תולדות הפרסים הספרותיים בישראל

פרסום סיפורים זוכים בתחרויות – הודעה מ”יקום תרבות”

הפוסט הקודםאשת לוט – אנה אחמטובה בתרגום חגית בת אליעזר
הפוסט הבאהאיש שגנב את ביאליק – חקירה מאת פרופסור זיוה שמיר
יוסף אורן הינו חוקר ומבקר ספרות מוערך, שזכה פעמיים בפרס היצירה מקרן ראש-הממשלה ע"ש לוי אשכול (ב-1989 וב-2011) ופעמיים בפרס הביקורת ע"ש המו"ל מרדכי ברנשטיין (ב-1981 וב-1989). נולד בשם יוסף אורנבוים ב-1940 ברוסיה, ועלה לארץ ב-1949. מתגורר בראשון לציון. רכש השכלה פדגוגית בסמינר למורים ע"ש לוינסקי והשכלה אקדמית באוניברסיטת ת"א בחוגים לספרות עברית ומקרא. עד פרישתו לגימלאות היה מרצה לספרות ולחינוך חברתי במכללות להכשרת מורים. מאז שנת 1965 פירסם ברציפות מאמרי ביקורת במוסף "משא" של עיתון "למרחב", ובמוספי הספרות של העיתונים "הארץ", "ידיעות אחרונות", ו"מעריב". כמו כן פירסם מסות-ביקורת ברוב כתבי-העת הספרותיים המרכזיים. בשנים 1980-1972 ערך את כתבי-העת לחינוך חברתי "בעד ונגד" ו"יחד", שניהם בהוצאת מכון סאלד. כמו כן כינס וערך את קובצי הסיפורים של יוסף אריכא (1982) ושל בנימין תמוז (1990), ואת האנתולוגיה של סופרי ראשון לציון "בוסתן הראשונים" (1989). בנוסף להיותו מחברם של שלושה ספרי מחקר בתולדות הספרות העברית, ושני ספרים בנושא החינוך החברתי, השלים את הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית". ב-22 הכרכים של סדרה זו ליווה את התפתחות הספרות העברית ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה מתש"ח ועד תשע"ח (2018-1948), ועקב אחרי התפתחות יצירתם של רוב סופרי "דור ייסוד המדינה", שהוא הדור הספרותי הראשון בתקופה הישראלית של הספרות העברית. בכרך אחרון של הסדרה, ב"חילופי דורות בסיפורת הישראלית", כלול "מפתח המחברים והיצירות" המאפשר לקורא למצוא פרקי פרשנות מפורטים על החשובות ביצירותיהם שנדפסו בכרכי הסדרה השונים.  בשונה מעמיתיו שהבחינו בקיומן של שתי משמרות בלבד ב- 70 שנותיה הראשונות של התקופה הישראלית, סופרי "דור תש"ח" וסופרי "דור המדינה", הציע בספריו מיפוי מפורט יותר שכולל את חמש המשמרות הבאות: משמרת "דור בארץ" (סופרי שנות הארבעים והחמישים), משמרת "הגל החדש" (סופרי שנות השישים), משמרת "הגל המפוכח" (סופרי שנות השבעים והשמונים), משמרת "הקולות החדשים" (סופרי שנות התשעים של המאה ה-20), ומשמרת "הגל הדיסטופי" (סופרי שני העשורים הראשונים של המאה ה-21).

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

16 + 9 =