בול של דואר ישראל לכבוד חיים נחמן ביאליק

חוקרת הספרות, והמומחית ליצירת ביאליק, פרופסור זיוה שמיר חקרה פרשה סבוכה ואפלה במיוחד: האם גנב משורר ידוע מאוד, מחבריו הקרובים של ביאליק וחתן פרס ישראל, מחזה שכתב ביאליק, ופירסם אותו תחת שמו?

המערכת

תעלומת המחזה האבוד של ח”נ ביאליק

“חוזה, הַב לנו מחזה”. קריאה מעין זו הופנתה לביאליק, ספק על-ידי חבריה של להקת “הבימה”, ספק על-ידי הציבור הרחב, שנשא עיניו אליו כאל “משורר לאומי” [1]. וביאליק אכן הפשיל שרווּלים, והתיישב לכתוב מחזה עברי מקורי, התואֵם את תמונת עולמו הפואטית והפוליטית, ואת מחשבת התאטרון שלו. ואולם, מחזה מקראי זה – שעל רקע סוף תקופת דוִד ועלייתו בנו על כיסא המלכות – נעלם ואיננו, אף-על-פי שמנהלי עיזבונו רָאוהו, קרָאוהו, והעידו על כך עדות שבכתובים. על הקשיים הכרוכים בכתיבת מחזה מקראי אמר ביאליק לפני הצגת הבכורה של כתר דָּוִד, מחזהו של המחזאי הספרדי פדרו קלדרון דה לה ברקה (1600 – 1681), שהוצג ב”הבימה” בביקורהּ בארץ בשנים 1928 – 1929 בבימויו של הבימאי הרוסי אלכסנדר דיקי כך:

“הבימה” ראויה לברכה על ההעזה הראשונה שהעזה להציג מחזה תנ”כי. יש בזה משום נחשוניוּת, קפיצה לתוך הים, כי חומר תנ”כי קשה להיעשות מחזה. השְׂאור שבמחזה הוא בדרך-כלל יֵצר האדם, מה שאין כן התנ”ך, שהעיקר הוא בו הגורל העומד מחוץ ליֵצר האדם. שם משחקת ההיסטוריה לפנינו, וספק אם אפשר לדובב היסטוריה במחזה. דוִד המלך הוא כלי-זמר בעל מאה נימים. כל התפקידים שלו לא שימשו למלא מאווייו האגואיסטיים, אלא כל מה שעשה – על-פי גזֵרת ההיסטוריה עשה. אם מצד אחד הוא בוכה על מות אבנר או שאול ויונתן, ומצד שני הוא משמיד את יתר בני שאול – הרי זה לא מתוך צביעות, אלא משום שכך נצטווה מגבוה. דוִד לא רצה כלל בכתר ולא הוא נמשך לכתר, אלא הכתר משך אותו. חז”ל אמרו “מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי”. זה היה בית-אצילים יותר מדי. ודוִד נקרא בשעתו למלא את אשר החסיר בית שאול – להילחם באויבי ישראל וכו’. תפיסתו של דוִד היתה, שאין עם הנלחם על קיומו נקרא רשע. לעם יש הצדקה לעשות דברים שאסורים לפרט. אצלנו אין גם תפילה אישית; הפרט מתפלל לשלום העם כולו. גם היצר הרע שלנו וגם היצר הטוב אינו פרטי אלא לאומי כללי, בעוד שבמחזות המודרניים של אירופה העיקר הוא יֵצר האדם. ומי יתן ותצליח “הבימה” לתת את היצר הרע ואת היצר הטוב שלנו, של כל האומה, ואני מברך אתכם שעם פתיחת השער הראשון לתנ”ך ייפתחו לפניכם כל השערים לתכונות ישראל [2].

אכן, כדברי ביאליק, ה”שְׂאוֹר”  שבמחזה הוא יֵצר האדם, בעוד שהתנ”ך – כך נהוג לטעון – אינו מתעניין בחיי הנפש של גיבוריו, ואינו מתארם אלא בצמצום רב ולעִתים רחוקות. הפואטיקה המקראית היא בעיקרה פואטיקה של מוטיבים (motifs) המניעים את העלילה קדימה, ורק העולם האֶמפִּירי, הנתפס בחושים, נגלה לעיני הקורא, בעוד שמורכבותו של עולם הנפש נשארת בדרך-כלל סמויה מן העין, ופתוחה לפירושים שונים. דיווּחים על פעולות, דוגמת “וילך” או “ויאמר”, מניעים בסיפור המקראי את חוטי העלילה, תוך הימנעות מדיווּח על מחשבות, רגשות, ואפילו מזימות הנרקמות בתוך הנפש פנימה. אפשר להביא פה ושם ראָיות להתעניינותו של המסַפּר המקראי בעלילת הנפש, להבדיל מן העלילה החיצונית, אך בעיקרו של דבר חל על הסיפור המקראי הכלל של “כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה’ יִרְאֶה לַלֵּבָב” (שמואל א’  טז, ו). בספרות חז”ל, לעומת זאת, נועד תפקיד חשוב למתחולל בתוך הנפש, ובברית החדשה זוכה עלילת הנפש למקום נכבד יותר מאשר עולם המעשים הגלוי. ישו יודע את הנעשה בלב רֵעיו, וכמוהו כאל היודע לבחון כליות ולב. כתיבתו של מחזה מקראי מחייבת אפוא שילוב של יסודות מנוגדים: של הסיפור המקראי, המתנזר מפסיכולוגיזם, ושל המחזה היווני, המעמיד במרכזו את יֵצר האדם. ביאליק, ששילב ביצירתו לסוּגֶיהָ ולִתקופותיה יסודות “הֶבּראיסטיים” ו”הֶלניסטיים”, יכול היה לחתור ולהגיע לכתיבתו של מחזה מקראי המבוסס מצד אחד על עלילה קדומה וגיבורים קמאיים, ומצד שני מתעניין בחיי הנפש שלהם ובמניעיהם הנסתרים. יש להניח שמחזה של ביאליק, לוּ נתגלה, היה הכלאה של סיפורי התנ”ך ושל המחזה השקספירי, שגילה הבנה דקה בנפש האדם כשלוש מאות שנה ויותר לפני הפסיכואנליזה של פרויד.

חיים נחמן ביאליק בזיקנתו. ויקיפדיה

באחת משיחותינו האחרונות, כשנתיים לפני פטירתו, השמיע באוזניי מורי ורבי דב סדן דברים הנראים לי בדיעבד כעין צוואה רוחנית. שתי יצירות מאוחרות משל ביאליק נעלמו לאחר מותו, סיפר סדן, ובהעלמן יש משום תעלומה ואתגר לעוסקים בחֵקר חייו ויצירתו: מחזה באורך מלא על סוף מלכות דוִד שכָּתב ביאליק בערוב יומו, ועיבוד מחודש לרומן המשכילי “עירא וזבדיה” (1866) מאת מאיר קנלסקי, סיפור גיבורים קדום ממקור פרסי שעלילתו מתרחשת בתקופת השופטים, שהשפּיע עליו בימי נעוריו יותר מכל ספר בֶּלֶטריסטי אחר. ביאליק, שהושפע מן הרומן הזה בילדותו, ביקש להעניק אותו לילדי ארץ-ישראל בלבוש חדש ובעברית מודרנית.

המחזה המקראי פרי-עטו של ביאליק, אמר החוקר הדגול, אבד כנראה לנצח, אך אפשר שיש עדיין סיכוי מה למצוא את כתב-היד או את יריעות הדפוס של הרומן האבוד במרתפי הוצאת “דביר”. לילי נדב-ברקמן, שהייתה בשנות השישים אסיסטנטית של פרופ’ דב סדן, חקרה את פרשת קנלסקי, והעלתה ממצאים מעניינים: ביאליק השקיע עמל רב בעיבודו של הרומן, הוא הזכירוֹ תכופות במכתביו מן העשור האחרון שלו, ובעיתונות הספרותית התפרסמו מודעות רשמיות של הוצאת “דביר”, שהמשורר נמנה עם בעליה, שהכריזו על הופעתו הקרובה של הרומן רב-העלילה בעיבודו של ביאליק [3].

ניסיתי לשאול את דב סדן מניין לו המידע על דבר המחזה האבוד, אך הוא, כדרכו, מעולם לא גילה יותר ממה שנתכוון לגלות מלכתחילה. בשנותיו האחרונות כבדו אוזניו מזוֹקן, והחוקר הישיש ביכּר להשמיע מונולוגים ארוכים ללא תהודה, שאילו נרשמו או הוקלטו יכולים היו לשמש חומר בלתי נדלה לעשרות מחקרים ודיסרטציות. מכל מקום, דבריו על הרומן והמחזה נתפרסמו בחלקם בספרו האחרון, ביאליק – לשונו ולשונותיה, שעל התקנתו שקד עד סוף ימיו [4], ועל כן אין הם בבחינת עדות שבעל-פה בלבד.

לאמתו של דבר, את מקצת הדברים ששמעתי בביתם של דֹב וגוסטה סדן, על אודות קומץ יצירות שנעלמו מעיזבונו של המשורר זמן קצר לאחר פטירתו, ידעתי זה מכבר ממקורות אחרים. אך לא עלה בדעתי שניתן, מקץ חמישים שנה ויותר, להביא לגילויה של התעלומה. בתחילת שנות השבעים הציע לי הד”ר בֹּעז שכביץ, מנהלו הראשון של מכון כץ לחקר הספרות העברית, לראיין, ביחד עם גדעון טורי, את הסופר והספרן משה אונגרפלד ז”ל, מנהל בית ביאליק דאז, ולהקליט את הידוע לו על “ביאליק הנעלם”. בריאיון זה הגיע לאוזנינו לראשונה שמץ מפּרשת המחזה האבוד.

בין השאר סיפר אז אונגרפלד כי עם כניסתו לתפקידו בשנת 1939, הודיע לו הסופר שלמה הלל’ס, שניהל עד אז את הבית ואת העיזבון, כי לאחר מות המשורר נמצאה בין גנזיו מחבּרת ובה מחזה גמור, או כמעט גמור, בן חמש מערכות, על סוף מלכות דוִד, אך זו נעלמה בתוך זמן קצר ואיננה “כאילו בלעה אותה האדמה”. ביאליק יצא אל הניתוח בווינה, שממנו לא שב, מבלי שיכתוב צוואה, ומבלי שיפקיד את כתבי-היד שלו, הגמורים והבלתי-גמורים, בידיים נאמנות. משנודע דבר פטירתו, “בחשו” כמה וכמה ידיים בארכיונו, סיפר שומר גנזיו, ונעלמו מספּר כתבים שדבר קיומם היה ידוע.

אונגרפלד עורר לדבריו “רעש גדול”, ויונתן פוגרבינסקי, מזכירו של ביאליק (שהיה קודם לכן מזכירו האישי של אחד-העם) רשם לבקשתו מסמך כמו-משפטי, ובו עדות מפורטת על אותו מחזה מקראי שביאליק כתָבוֹ בראשית שנות השלושים, ושדבר קיומו נשמר – לדברי המזכיר – בסוד גמור. בזיכרונותיו, שנתפרסמו באמצע שנות הארבעים ב”הדואר” [5], סיפר פוגרבינסקי כי רק י”ח רבניצקי ואשר ברש שמעו מפי ביאליק על המחזה המקראי שעל השלמתו שקד בשנות השלושים המוקדמות. מחזה זה אמור היה ללבּוש, בסופו של דבר, צורת טרילוגיה: החלק הראשון אמור היה לתאר את סוף מלכות דוִד, החלק השני – את מלכות שלמה, והשלישי – את התפוררות הממלכה לאחר מות שלמה המלך.

 אין זו תכניתו הדרָמָטורגית הראשונה של ביאליק שעלתה על שרטון. ביאליק התכוון לכתוב מחזה על חיי שלמה מולכו [6], ואף גולל באוזני ההיסטוריון ב”צ דינבורג (דינור) את תכניתו לעצב במחזהו גיבור שכולו “קרוץ מחומר של נביאים ומשיחים. כולו שבת. כולו חזון וגבורה ומלכות”. המחזה המתוכנן אמור היה להיות בן חמש מערכות: שתיים בפורטוגל (שלמה בביתו והפגישה עם דוִד הראובני), שתיים באיטליה (שלמה והאפּיפיור והפגישה עם הקיסר), ואחת במזרח (ביאליק חשב שמִן הראוי שמערכה אחרונה זו תתרחש בסלוניקי, ולא בארץ-ישראל). בדרָמָה המתוכננת לא היו אמורות להיות נשים ברשימת ה-dramatis personae, חוץ מאחת – אִמו של שלמה מולכו, כעין שכינה המתאבלת על בנהּ יחידהּ. בהכירנו את כתיבתו של ביאליק על הרצל, שהחלה בסאטירות עוקצניות ונסתיימה בהשלמה ובצער על מותו של “מלך היהודים”, מותר כמדומה לשער שביאליק תכנן מחזה בעל השלכות אקטואליות על קברניטי הציונות, במסווה של מחזה היסטורי (פגישותיו של מולכו עם האפיפיור ועם הקיסר כרמז לפגישותיו של הרצל עם הקיסר והשולטן). ואולם התכנית לא נתממשה כידוע, ובשנת 1929 הציע המשורר-המו”ל להיסטוריון לכתוב על מולכו מונוגרפיה שתתפרסם בהוצאת הספרים שלו. לעומת זאת, מחזה על סוף מלכות דוִד ותחילת מלכות שלמה נכתב, ומזכירו של המשורר ידע לספּר את תוכנו.

ייתכן שביאליק שמר את דבר מחזהו בסודי סודות, כדי להפתיע את אוהביו (אנשי “הבימה”, למשל, שביאליק סייע בהעלאתם ארצה, וליווה את צעדיהם הראשונים בארץ בעצה ובממון), או – להבדיל – כדי להפתיע את יריביו (את צעירי המשוררים מ”אסכולת שלונסקי”, למשל, שניגחוהו השכם והערב והִציגוהו כמי שלקה בעקרוּת ו”נעצר מִלדת”). כך או כך, פוגרבינסקי, ששימש כחמש שנים בתפקיד מזכירו האישי של ביאליק, ראה את המחזה במו עיניו. הוא ידע לתאר את עלילת המחזה, שכֵּן עיקר תוכנו נחקק בזיכרונו בעת שהדפּיסוֹ. בבית ביאליק שמורה עדותו הכתובה על תעלומת היעלמו של המחזה.

עדות זו של פוגרבינסקי, שנמסרה בריחוק מזירת האירוע – כעשור שלם לאחר שוויתר ביאליק, בשל מצוקה כספית שנקלע אליה, על שירותיו הטובים של מזכירו האישי – לוקָה אמנם בכמה סתירות ואי-דיוקים בשִׁחזור הכרונולוגיה של הפּרשה, אך כמה דברים עולים מתוכה בבירוּר: ביאליק כתב מחזה מקראי, את כתיבתו שמר בסוד, את אחת המערכות שלו ראה המזכיר בשעה שנתבקש להדפּיסה במכונת כתיבה, והוא אף זכר בקווים כלליים את תוכנה, אך המחזה אבד, נעלם או הועלם מן העיזבון, ועקבותיו לא נודעו. דבריו אלה של המזכיר האישי של ביאליק עולים בקנה אחד עם עדותו של מנהלו הראשון של בית ביאליק, הסופר שלמה הלל’ס, שהגיע למקום שנים אחדות לאחר שפוגרבינסקי עזָבוֹ, וראה מחזה גמור בן חמש מערכות. עדותו של פוגרבינסקי אף מתיישבת עם ידיעותיו של דֹב סדן, אז דֹב שטוק, איש מערכת “דבר”, שהשקיף על הנעשה בבית ביאליק מבחוץ.

עיקר המידע שהיה ברשותו של דב סדן נתבסס כנראה על ידיעותיו המהימנות של ידידו הטוב פישל לחובר, ממקורבי הבית, שהחל באותן השנים בסקירת ארכיונו של המשורר ובסריקתו, לקראת כתיבת המונוגרפיה האקזמפלרית (אך הבלתי גמורה) שלו “ביאליק – חייו ויצירתו” (תל-אביב תש”ד), ולקראת עריכת הכרכים הראשונים של ״כנסת״ (לזכר ביאליק). דב סדן גם ראה בוודאי את ההודעה הרשמית שיצאה לעיתונות מבית ביאליק בשנת 1939, ובה ידיעה על כתבי-היד שנמצאו בעיזבונו של המשורר, אך נעלמו ממנו – בשוגג או במזיד.

חלפו שנים. הסיכויים לגלות את כתב-היד של הרומן עירא וזבדיה פחתו במידה ניכּרת. הוצאת “דביר” החליפה בעלות, המבנה היָשָׁן נמכר בינתיים, ומר אוהד זמורה, מבעליה של ההוצאה הוותיקה שמיסודו של ביאליק, שאתו שוחחתי בשנת 1990 פקפק אם ניתן יהיה אי-פעם לחשוף בגַנזַכֵּי ההוצאה את הספר האבוד. הספר המשֹכּילי, שנכתב במקורו בסגנונו הפסאודו-בִּיבּלי של אברהם מאפו, ועוּבּד בסגנונו האישי של ביאליק, אבד ככל הנראה ואיננו, אף-על-פי ששותפיו של ביאליק להוצאת “דביר” ידעו היטב שהמשורר השקיע בו עמל רב, מאחר שביאליק הִרבּה כאמור להזכירו באיגרותיו, ומאחר שהתפרסמה מודעה על פרסומו הקרוב של ספר זה. לפנינו תעלומה גדולה ללא קצה חוט של פתרון. אילו נמצאו כתב-היד או יריעות ההגהה של “עירא וזבדיה”, היה עיבודו של ביאליק שופך אור חדש על כתיבתו האגדית של ביאליק בעשור האחרון לחייו. הוא אף היה מגלה איך התמודד ביאליק עם כתיבה אֶפּית ובה תיאורי גבורה, לאחר שכּל ימיו חזר וטען כי לעם ישראל אין אֶפּוֹס, כי חייו הם חיים אנטי-הרואיים ללא עלילות גבורה וללא מולדת. עם שובו של העָם למולדתו ההיסטורית ביקש כנראה ביאליק להעניק לבניו סיפור גבורה מקראי, אך תכניתו נקטעה ונגדעה. 

מדליה עם דמות ביאליק “https://allbadges.net/en/badge/11088

 לעומת זאת, לפני שנים אחדות כשעלעלתי באחד מכּרכיו המצהיבים של כתב-עת ספרותי שיצא בארץ בשנות השלושים והארבעים, נתקלתי במחזה מקראי, שנדפס אמנם תחת שמו של סופר אחד, שהיה בין אותם “נאמנים” ספורים שהורשו לטפּל בארכיון, אך “כתב-ידו” האישי של ביאליק ניכּר ממנו מכל שורה ומכל צירוף. ככל שהעמקתי בבדיקתו וככל שנועצתי בחוקרים מובהקים, מבּין עמיתיי באוניברסיטת תל-אביב ומחוצה לה, כן נתחזקה בי ההכרה שאין הטקסט שלפניי אלא המחזה האבוד של ביאליק.

בעקבות בדיקתו הטקסטוּאלית המדוקדקת של המחזה נקלעתי למבוכה אישית קשה. הימצאם של צירופים ביאליקאיים בתוך יצירות ממשיכיו אין בה כדי להוכיח דבר. רוב יצירותיהם של ממשיכי ביאליק מכילות בתוכָן “משקעים ביאליקאיים” למכביר (את הצירוף “משקעים ביאליקאיים” טבע כידוע דב סדן). אף-על-פי-כן, איש מִבּין חקייני ביאליק ואֶפּיגוניו לא הגיע כמובן מיָמיו למעלתו של ביאליק, ולא יכול היה לחקות את סגנונו הווירטוּאוֹזי חיקוי מושלם. במחזה שנתפרסם בשנות מלחמת העולם השנייה, כעשור לאחר מות ביאליק, כל שורה ושורה נושאת את חותמו של ביאליק: הריתמוס, אוצר המילים, צירופי הלשון, התחביר, המחווֹת הרטוריות, הרעיונות, דרכי האפיון של הגיבורים ועוד. ואולם, כאמור אין בכך די.

בעת הבדיקה נתברר לי להפתעתי, כי המחזה מכיל צירופים רבים מאותן איגרות ויצירות גנוזות של ביאליק שלא הגיעו לידיעת חוקריו אלא לאחרונה. כך, למשל, אחד המונולוגים במחזה דומה דמיון מפתיע למכתב האהבה שכָּתב המשורר לעלמה חיה פיקהולץ בשנת 1931, מכתב שאותו חשפתי לראשונה בשנת 1984 מעל דפי ידיעות אחרונות [7]. ואם אין לפנינו יצירה ביאליקאית, כיצד נתגלגלו השורות העלומות הללו לתוך מחזה שנתפרסם ארבעים שנה ויותר לפני שנתפרסמה האיגרת? לאחרונה, לאחר חיפוש יסודי בארכיונו של ביאליק, נמצא לי גם צירוף מן המחזה כתוב בעיפרון בכתב-ידו של ביאליק באחד מפנקסיו (המשפט “כל מילה שקולה בפלס זהב”). בדקתי ומצאתי כי צירוף זה איננו צירוף כבול, כי אם צירוף ייחודי ואידיוסינקרטי, שבעלותו של ביאליק עליו כמעט שאיננה מוטלת בספק. המחזה בנוי במתכונת הפסטורלה, ואת הז’אנר הזה הֶחיה ביאליק בערוב יומו, ביצירתו הנודעת “אגדת שלושה וארבעה”, המזווגת נסיכה ארמית עם עלם עברי “פשוט”, שאינו מזרע המלכים.

מסכת סבוכה של “בדיקת רקמות” מגלה כי אין כמעט צירוף במחזה שאין לו מקבילה כלשהי ביצירת ביאליק לפלגיה ולסוּגֶיהָ. לעומת זאת, יצירות אחרות פרי-עטו של הסופר שפִּרסם את המחזה אינן נענות לבדיקה כזאת, והמִרקם הטקסטואלי שלהן שונה לחלוטין. גם מִבּחינה אידאולוגית המחזה מכיל אמירות בעלות השלכות אקטואליות העולות בקנה אחד עם עולם הדעות של ביאליק, שצידד בוויצמן ובמדיניות ההבלגה שלו, ולא של מפרסם המחזה שדעותיו הפוליטיות היו שונות בתכלית.

ומה אמרה הביקורת? יצירותיו של אותו סופר שפִּרסם את המחזה לא זכו להתעניינות ביקורתית מרובה, אך מבקר רציני אחד, שבדק את המחזה שבּוֹ אנו עוסקים, והִשווה אותו ליצירה אחרת של מפרסמו, טען שלפנינו שתי יצירות שונות בתכלית, כאילו שני סופרים שונים כתָבון. מתברר אפוא שהביקורת העברית טובה מן הביקורת הצרפתית, ופרשה כדוגמת פרשת אמיל אז’אר לא הייתה יכולה כנראה להתרחש במקומותינו. למבקרינו אוזן כרויה, והם היו בוודאי חושפים את ההתחזוּת, כשם שנחשפה זהותו של יורם קניוק שעה שפִּרסם את ספרו “ערבי טוב” (1983) תחת שם-העט יוסף שרארה.

ההתלבטות והמבוכה נשארו בעינן: מצד אחד נערכה בדיקה מקפת, המלמדת שלפנינו טקסט ביאליקאי מובהק, ומצד שני, לא קל להאשים סופר במעל בלי ראיות מוצקות, כגון כתב-יד של הפָרשה, או עדות ישירה ביומניו או באיגרותיו של איש מן האישים המעורבים בפָרשה. הנחתי את המִמצאים בצד, וחיכיתי לראיה מוחשית יותר מן המשפט האחד והיחיד שנמצא לי בארכיון ביאליק.

 והנה, נודע לי במפתיע, אגב שיחה עם יעקב בסר, מייסד “עיתון 77” ועורכו באותה עת, כי אֵי-שם ברמת-גן מצויה מחבּרת בכתב-ידו של ביאליק, ובה טיוטה של מחזה שחיבר באחרית ימיו, בזמן שהתגורר בעיר. בסר לא ידע לומר מי מחזיק את המחבּרת הזאת וכיצד נתגלגלה המחבּרת ליד אותו אדם המחזיק בה, אך לדבריו דבר קיומה נודע לו כבר לפני שנים רבות. ידעתי היטב שאם בעקבות פרסום פרשת המחזה האבוד תתגלה גם המחבּרת, הרי שיתאפשר פתרון התעלומה המרתקת, מהמביכות שידעה הספרות העברית החדשה. כשנה-שנתיים לאחר שפִּרסמתי את מאמרי “תעלומת המחזה האבוד של ח”נ ביאליק” (ידיעות אחרונות י”א בטבת תשנ”א; 28.12.1990), אמר לי פרופ’ גרשון שקד כי עליי להיוועץ בסופר ישעיהו אוסטרידן, שבידו מידע על אותה מחברת בכתב-ידו של ביאליק שנעלמה, אך בטרם עלה בידי לאתר את כתובתו (אוסטרידן הישיש כבר לא התגורר אז בביתו כי אם באחד מבתי-האבות), נודע מן העיתונות דבר פטירתו, ושוב הגיעה הפָּרשה למבוי סתום.

ברי, בעצם היעלמו של המחזה יש משום נזק בל יכופר. כל יצירה מפּרי-עטו של ביאליק זכתה בשעתה לעשרות חיקויים, והייתה מקור השפעה והשראה למאות ולאלפי יצירות. הוצאתו של המחזה מ”מחזור החיים” של הספרות העברית החדשה מנעה את התהודה שיכולה הייתה להיות לו, וחיבלה במהלך התפתחותה של הדרָמָה העברית המקורית. גם אם תימצא המַחבּרת העלומה, את הנעשה אין להשיב.

עם זאת, אם תתגלה המחבּרת עשוי גילויהּ לשַׁנות את תמונת העשור האחרון בחיי ביאליק. ביאליק אמנם לא הִרבּה לכתוב בסוף ימיו, אך תפיסתו כמשורר “בעל ביתי” מדושן עונג, ש”ברֵכת חייו” שוקטת ורוגעת, היא תמונה מטעה וכוזבת. בתום תקופה שלא נתברכה בפעילות יצירתית שוקקת בשל שנות המלחמה, המהפכה, והנדודים, נפנה ביאליק סוף-סוף ליצירה, ואף-על-פי שהעסקנות גזלה הרבֵּה מזמנו וממרצו, הוא כתב שירים עשירי תוכן וצורה, עיבד אגדות, תרגם מחזות מופת, ועוד ועוד. ייתכן שהוא הפסיק את תרגום מחזהו של שקספיר יוליוס קיסר משום שהחליט להקדיש את כוחותיו למחזה “קלאסי” מקורי על תקופת המלוכה, על בית דוִד וספיחיו. ואכן, המחזה הכמו-ביאליקאי שנמצא לי באקראי הוא, בין השאר, דרָמָה פוליטית, שבמרכזה – כמו בדרָמות היסטוריות רבות מן התקופה האליזבתנית כגון מחזותיו ההיסטוריים של שקספיר – תככי חצר, רצח מלך או “טוען לכתר” בידי בני עוולה, מונולוגים ארוכים מסוג ה-soliloquy השקספירי, ובהם הרהורים חובקי עולם על מהות החיים והמוות. בעוד שהמרכיב הפסטורלי מעניק ליצירה סצנות “בחיק הטבע”, ובהן הרהורים רומנטיים על הרצון לברוח מן הארמון אל חיי כפר פשוטים, הרי שהמרכיב הפוליטי הוא קלסיציסטי בטיבו, ומשתלב בספרות ההשכלה העברית (מיצירות דוִד פרנקו-מנדס, שמואל מולדר, ויוסף האפרתי, המושפעות מיצירות שקספיר ורסין). המרכיב הפסטורלי מצא את ביטויו ביצירות ביאליקאיות אחרות בנות התקופה (כגון “אגדת שלושה וארבעה”), אך גם הדרָמָה הפוליטית אינה זרה ליצירתו המאוחרת של ביאליק: כמעט כל יצירותיו מן התקופה התל-אביבית שלו כוללות את המוטיב הארכיטיפּלי של “רצח אב” (patricide) ו”רצח מלך” (regicide), כפי שהראיתי בספרי השירה מאין תימצא [8]. בתקופה זו עמד ביאליק מול “ילדים” ו”נערים” אכולי משֹטמה, שביקשו לגזול ממנו את כתרו, ובראותו את וַיצמן, ידידו ובן-גילו, עומד אף הוא מול מדינאים עוּלי ימים המבקשים להתכבד בקלונו, כתב יצירות כגון “גם בהתערותו לעיניכם”, “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”, “אבי” ועוד, המתארות את מלחמת הדורות.

בנוסף לשני מרכיבים אלה – המרכיב הפסטורלי והמרכיב הפוליטי – המחזה המקראי שנמצא לי באקראי הוא טרָגדיה פסיכולוגית בנויה היטב על מותם הממשי והמטאפורי של התום ושל הנעורים, על הסתאבות האדם הנכנע ליצר השלטון והמפקיר את גורלו בידי הגורל. ברגע שבּוֹ מוותר שלמה על שלמותו ועל אושרו כדי לבצר את הישגיו הפוליטיים והכלכליים, שֹוּמה עליו לבגוד בערכים המהותיים שהם סם החיים. בעיקרה הטרָגדיה הפסיכולוגית הזאת נושאת חותם רוּסוֹאי מובהק, וכולה סיפור על רדיפת שווא אחרי בְּרק הכתר ואחרי הַבְלי העולם הזה, במחיר אָבדן הערכים החשובים באמת ובתמים, בחינת “חִפַּשְׂתִּי פְרוּטַתְכֶם /   וַיֹּאבַד דִּינָרִי”, ככתוב בשירו המפוּכּח של ביאליק “ערבית”. המונולוגים של שלמה, המנסה לשווא לפרוע את חובותיו לממלכה ולשַׁמר את הערכים האינדיווידואליים היקרים ללִבּוֹ, מבַטא את הטרָגדיה האקזיסטנציאלית של “כל אדם” הכבול בכבלים המעיקים של גופו, בבחינת “מלך אסור ברהָטים”.

הסיפור המקראי אינו נוטה לפסיכולוגיזציה, טען ביאליק בנאום על הדרָמָה המקראית בתאטרון העברי [9] שנשא בהצגת הבכורה של המחזה “כתר דוד”. לדבריו, מי שמסתכן בכתיבת דרָמָה מקראית מכליא מין בשאינו מינו: סיפור מקראי עתיק, שטיבו אֶפּי ובעל עלילה “חיצונית”, עם “עלילת נפש” מודרנית של העידן הבתר-פרוידיאני. ואולם, “השְׂאור שבמחזה הוא יֵצר האדם”, הוסיף ביאליק ואמר, וכְלל זה הוא שהדריכוֹ ככל הנראה בשעה שכָּתב את מחזהו על סוף מלכות דוד ועל ריב הירושה בימי שלמה המלך. יש להניח שבאמצעות הסיפור הקדום שאף ללמוד וללמד לקח על ימיו, ימי הקמתו של בית שלישי על-ידי עם ישן-חדש בארצו הישָׁנה-חדשה. אם תימצא המַחבּרת העלומה יתעשר אוצַר הטקסטים הביאליקאיים באחת מיצירותיו הבשלות והמורכבות ביותר, והמעוּות יבוא על תיקונו.

הערות למאמר :

1.          ראו מאמרו של ב”ע פיינגולד, “התאטרון כמדיום וכמיתוס”, ידיעות אחרונות (תרבות-ספרות-אמנות), 30.11.1984.

2.          דברים שבעל-פה, כרך ב, עמ’ קלו-קמא.

3.          הנתונים הקשורים לפרשת קנלסקי הובאו לידיעתי באדיבות לילי נדב-ברקמן.

4.          הספר יצא  בהוצאת הקיבוץ המאוחד לאחר פטירתו של דֹב סדן (תל-אביב 1989).

5.          ראו בסדרת מאמריו של יוחנן פוגרבינסקי, “חמש שנים עם ביאליק”, הדואר, שנה 24, גיל’ י (כ’ בטבת תש”ה); שם, גיל’ כ (ב’ בניסן תש”ה); שם, גיל’ כא (ט’ בניסן תש”ה); שם, גיל’ כד (י”ד באייר תש”ה).

6.          ראו ב”צ דינבורג (דינור), “תכניות של ביאליק”, כנסת (לזכר ביאליק), ספר תשיעי (תש”ה), עמ’ י – כו; ובמיוחד בעמ’ כה.

7.          “כבת? כאחות? ככלה?” (על פרשת אהבתו של ביאליק לחיה פיקהולץ), ידיעות אחרונות, י”ג בתמוז תשמ”ד (13.7.1984); שם, כ’ בתמוז תשמ”ד (20.7.1984).

8.          השירה מאין תימצא (אַרְס פואטיקה ביצירת ביאליק), תל-אביב  תשמ”ח, עמ’ 243 – 263.

9.          ראו הערה 2 לעיל.

קיראו עוד ביאליק:

ביאליק בויקיפדיה

יוסף אורן – הסוד האפל של ביאליק

אלי אשד – ביאליק והענקים שמעבר לים

 חיים נחמן ביאליק, מדליית ארד על שם קרצ’מר 

6 תגובות

  1. את שמו של החשוד בביצוע הפשע אי אפשר לציין כאן כי אין הוכחות חותכות.נרמוז רק שהוא חתן פרס ישראל ואף זכה בפרס יותר מפעם אחת.
    מאמר גדול עליו פורסם בעבר ב”יקום תרבות”.
    נשאלת השאלה האם זה שהוא חשוד בביצוע פשע כזה צריכה לפגוע בהנאתנו מיצירתו שלו? התשובה היא שכלל לא. אמרו את זה שוב ושוב ונגיד זאת שוב :
    יוצרים רבים התגלו לאחר מותם ולעיתים גם בחייהם כעבריינים.
    כמו שאין להפסיק לקרוא את דן בן אמוץ גם לאחר שהתגלו פרטים על חייו האמיתיים עם קטינות.או להפסיק להאזין למוזיקה של צ’ייקובסקי או של הגאון הרוסי דוסטויבסקי שיש חשדות רציניים ביותר שהיה לו עניין בקטינים.
    מדוע?
    משום שלדעתי יוצרים טובים הם חכמים יותר מבריקים יותר טובים יותר ( ונכון לפעמים גם רעים יותר אכזריים יותר וכו’) בכתיבה שלהם מאשר הם במציאות של היום יום.אדם יכול להיות חלאת המין האנושי ביחסו לנשים ( כפי שהיה למשל הצייר רבמרנדט )אבל זה לא צריך להפריע לנו ( או שכן אבל זה גם תורם לעניין ) להיהנות ולהתרשם מיצירותיו.

  2. Ofra Ben-ami בפייסבוק :
    Eli Eshed מי שמפרסם בשמו מחזה או כל טקסט שאינו שלו אינו דומה למי שפגע בנשים או במשפחתו. זה ממש לא אותו הדבר. הגניבה לכאורה כאן נעשתה בשדה הספרות ולכן אם תתברר זהותו אפשר יהיה לדון בהשלכות המעשה או בהיעדרן על שאר יצירתו. אם יסתבר שגם התאכזר למישהו תתבקש ההפרדה שאתה מדבר עליה בין אורח חייו לבין יצירתו.
    בשורה התחתונה צריך להיות חצוף בצורה שערורייתית כדי לגנוב מחזה שלם מתוך עזבונו של אחד מגדולי היוצרים בשפה העברית. אם זה נכון, אני תוהה איך הוא יכול לחיות עם עצמו ולהתבשם בפרסים שקיבל.

  3. הפרופסור שמיר מסרבת לאשר או להכחיש שזהו המשורר יעקב כהן חתן פרס ישראל מחוסר הוכחות מספיקות .נציין שאכן יש ליעקב כהן הנ”ל מחזה תנכי על סוף ימי דוד שהוא חלק ראשון מטרילוגיה על ימי שלמה וניתן למצוא אותו בכרך של כל כתביו.

  4. אין טעם לכתוב על פלגיאט ופלגיאטורים בלי להציג כתב יד מול כתב יד ובלי לחשוף את המקור מול הגניבה . דוגמא מעולה היא שירה של צילייע דראפקין מול גניבתו של אורי ניסן גנסין.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

19 + 13 =