מה היה הסוד הכמוס שביאליק התאמץ להסתיר בשיריו המוקדמים אבל חשף אותו בכל זאת ?

יוסף אורן מנסה לפענח את התעלומה.

המערכת

                               חלק א’ – השירים בקריאה פרשנית

ביאליק בצעירותו. ויקיפדיה

לפני 120 שנה, בשנת תרס”א (1901), כתב חיים נחמן ביאליק שני שירים ליריים קצרים – “הלילה ארבתי”, ו”רק קו שמש אחד” – המתארים ביחד את תוצאותיו של ליל-האהבה שבו, כנראה, איבד את בתוליו. אלא שהחוקרים והפרשנים הרבים של שירת ביאליק לדורותיהם לא השכילו להבין ששני השירים האלה משלימים זה את זה, ולכן אינם ניתנים להפרדה, ולא הקדישו להם תשומת-לב ראויה. וגם כאשר כתבו פירושים לשירי האהבה האחרים של ביאליק, חיפשו בהם בעיקר עדות ביוגרפית לקשריו עם נשים מסוימות, או עדות ליחסו העקרוני אל כלל הנשים, בעוד שהיה עליהם לקרוא את כל שירי האהבה שלו, ובמיוחד את שני השירים האמורים, תחילה כפשוטם, כשירים ליריים עצמאיים, ולא כשירים המוסרים עדות כלשהי על חייו הפרטיים של ביאליק עצמו.

כדי לבאר את השירים האלה תחילה כפשוטם, כצמד שירים ליריים שלתוכנם ישנה משמעות אוניברסלית – אני שם נפשי בכפי במתן פירוש על-פי גישה פרשנית מעט-קיצונית, שהיתה האוּרים והתוּמים בחוגים לספרות בתחילת שנות השישים באוניברסיטאות שלנו, ואשר המליצה לפרש טקסטים ספרותיים רק מתוך עצמם, בלי הקוֹנְטֶקְסט ההיסטורי שלהם: המידע על חיי מחבריהם וזיקתם לאירועי התקופה ולמסורות הספרותיות, התימאטיות והפואֶטיות, ששלטו בשיח הספרותי במועד חיבורם.

                                       פירוש השיר “הלילה ארבתי”

הַלַּילָה אָרַבְתִּי עַל-חַדְרֵךְ

וָאֶרְאֵךְ שֹׁמֵמָה הֶחֱרַשְׁתְּ ;

בְּעֵינַיִךְ הַנְּבוּכוֹת בַּחַלוֹן

נִשְׁמָתֵךְ הָאֹבְדָה בִּקַּשְׁתְּ –

בִּקַּשְׁתְּ אֶת-גְּמוּל חֶסֶד נְעוּרָיִךְ –

וְאַתְּ לֹא-רָאִית, אֲהוּבָתִי,

כִּי כְּיוֹנָה חֲרֵדָה בְּחַלּוֹנֵךְ

הִתְחַבְּטָה, הִתְלַבְּטָה נִשְׁמָתִי.

בשיר הזה מספר דובר אנונימי (להלן “הדובר”) על הימנעותו מלבוא אל חדרה של אשה צעירה, כמצופה ממנו אחרי ליל-האהבה הראשון שלהם. במקום זאת “ארב על חדרה”, כלומר הסתתר במקום אפל, וצפה ממקום מחבואו באהובתו כשהיא מסתכלת דרך חלון חדרה המואר ומצפה לבואו. בתיאורה – הנמסר מנקודת מבטו, חשוב לזכור – ראה אכזבה (“וָאֶרְאֵךְ שֹׁמֵמָה הֶחֱרַשְׁתְּ”), ומבוכה (“בְּעֵינַיִךְ הַנְּבוּכוֹת בַּחַלוֹן”). לא ברור מה מונע ממנו להיכנס אל חדרה, אך משתי השורות הבאות משתמע, שמחשבה שהוא מייחס לה במוחו היא שמעכבת את כניסתו אל חדרה “נִשְׁמָתֵךְ הָאֹבְדָה בִּקַּשְׁתְּ – / בִּקַּשְׁתְּ אֶת-גְּמוּל חֶסֶד נְעוּרָיִךְ –”.

הצירוף “חסד נעורים” מציף בזיכרון של הקורא את הפסוק מירמיהו ב’-2, שבו מזכיר הנביא לשומעיו בירושלים את ברית-האהבה שכרת אלוהים עם “בית יעקב” – “זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”. ההקבלה בפסוק זה בין “חסד נעוריך” ל”אהבת כלולותיך” מבהיר את משמעותו הייחודית של האירוע שהתרחש לשני הצעירים בלילה הקודם – זה היה ליל-הכלולות של שניהם, הלילה שבו התרחש מעשה-האהבה הראשון בחיי שניהם, שכנראה השתבש מסיבה כלשהי.

השערה זו, על כישלון מעשה-האהבה שלהם בליל-אמש, משתמעת משתי מחשבות שליליות ש”הדובר” מייחס לאהובתו: הראשונה – שהיא מתחרטת על האֵמון שנתנה בו כאשר התמסרה לו (“נִשְׁמָתֵךְ הָאֹבְדָה בִּקַּשְׁתְּ –”), והשנייה – שכעת היא מצפה לקבל ממנו גמול על מה שהעניקה לו בליל-אמש, את נשמתה, את התמצית של נשיותה, את בתוליה.

בשתי מחשבות שליליות אלה, שבהן הסביר לעצמו “הדובר” את כישלון ליל-הכלולות בלילה הקודם, מובלעת הנחתו, שמַבָּעֵי המתיחות והמבוכה שזיהה על פניה של אהובתו משקפים את הציפייה שלה לבואו כדי לקבל ממנו תמורה ל”חסד נעוריה” – “בִּקַּשְׁתְּ אֶת-גְּמוּל חֶסֶד נְעוּרָיִךְ”. במחשבתו זו מייחס “הדובר” לאהובתו תיכנון מניפולטיבי מראש של התמורה הראויה לבתוליה, כאילו ביצעה איתו עיסקת-חליפין בליל-הכלולות, עיסקה שהיא כבר שילמה בדמי-בתוליה את חלקה בה, בעוד שהוא טרם פרע ב”דמיו” את חובו לה, בחובת התקשרות תמידית אליה כבן-זוג לחיים.

פירוש אפשרי זה של “הדובר” לתחושת הזרוּת שהציפה אותו כלפי אהובתו בשעות שחלפו מליל-אמש, מסביר מדוע בחר מראש, בלכתו אל חדרה, להסתתר ולארוב לה תחילה במקום אפל, ולצפות בה משם, במקום להגיע במועד לפגישתם בחדרה. ואכן התחבטותו והתלבטותו “כְּיוֹנָה חֲרֵדָה” מול חלון חדרה נתמכת מהמשך הנבואה של הנביא ירמיהו, שבסיום פסוקיו על ייחודה של ברית “ליל-הכלולות” שכרת העם עם אלוהיו בעבר, הוא מאשים את “בית יעקב” בבגידה, במעבר לעבודת אלילים – “על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן את צועה זונה. ואנוכי נטעתיך שׂוֹרֵק כֻּלֹּה, זרע אמת, ואיך נהפכת לי סוּרֵי גפן נוכריה. – – – דעי מה עשית בִּכְרה קלה מְשָׂרֶכֶת דרכיה”. – – – ותאמרי: – – – כי אהבתי זרים ואחריהם אלך”. דבריו אלה של הנביא משווים לאֶתְנָן, התשלום שמשלמים לקוחות לזונה עבור שירותיה, את “הגמול”, שלהנחתו של “הדובר”, מצפה אהובתו לקבל ממנו.

פירוש אפשרי זה – שבמחשבותיו אלה על אהובתו הסביר “הדובר” לעצמו את כשלון מעשה-האהבה שקיים איתה בליל-אמש – יועמד במבחן בשיר הבא, בשיר “רק קו שמש אחד”.

                                           פרוש השיר “רק קו שמש אחד”

רַק קַו-שֶׁמֶשׁ אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וּפִתְאֹם רוֹמַמְתְּ וְגָדַלְתְּ ;

וַיְפַתַּח חָמְדָּתֵךְ וּבְשָׂרֵךְ,

וּכְגֶפֶן פֹּרִיָּה בָּשַׁלְתְּ.

וְרַק סַעַר לֵיל אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וַיַחְמֹס אֶת בִּסְרֵךְ, נִצָּתֵךְ ;

וּכְלָבִים נְבָלִים בַּהֲדָרֵךְ

יָרִיחוּ מֵרָחוֹק נִבְלָתֵךְ –

מבחינת סדר הזמנים התרחש האירוע שמסופר בשיר הזה לפני מועד האירוע שסופר בשיר הקודם, כי הוא מספר על סופו של “ליל-הכלולות” עצמו, לילה שמוגדר כ”סַעַר לֵיל אֶחָד”. ממש בסיום “הסער”, ברגע שבו “רק קו” של קרן האור הראשונה של השמש האירה ל”דובר” את המראה של אהובתו – זו שהעניקה לו זה עתה בחשיכה את “חסד נעוריה”, כפי שנאמר בשיר הקודם – הוא הופתע מעוצמת “הדריה” (הנתונים הגופניים שבהם אשה מתהדרת), שהעידו כי על-ידי מעשה-האהבה, שהתרחש ביניהם בחשכה, הפכה בבת-אחת מנערה ביישנית לאשה המתפארת בנשיותה. 

הפתעתו של “הדובר” מהשינוי שראה אצל אהובתו היתה כל-כך דרמטית, דווקא משום שהיה דרוש “רק קו שמש אחד” כדי שיבחין, שליל-האהבה חמס ממנה בבת-אחת את כל סגולות הבתולין שהיו לה קודם לכן – “וַיַחְמֹס אֶת בִּסְרֵךְ, נִצָּתֵךְ”. בסגולה “בִּסְרֵךְ ” שילב “הדובר” את המילים “בשר” ו”בוסר” כדי להדגיש את הראשוניות שזכה בה ממנה ב”ליל-הכלולות”. משמעות זו של הבתולין מחוזקת במילה “ניצתך”, שהיא הגבשושית בגבעול הצמח שממנו מתפתח הפרח ואח”כ מתגלם הפרי, כמפורט בפי הנביא ישעיהו, המתאר את השלבים האלה בהתפתחות הגפן: “כְּתוֹם פרח ובוסר גוֹמֵל יהיה ניצה” (י”ח-5).

בעיניו של “הדובר”, שאומֵד כעת את הסגולות הנשיות החדשות שאהובתו מתהדרת בהן, הבשלתה של אהובתו בבת-אחת “כְגֶפֶן פֹּרִיָּה” הינו אירוע אסוני עבורו. ואכן כך אמור הקורא לפרש את המתחולל במחשבתו: בעודו מפרט את המעלות הנשיות החדשות והמרשימות של אהובתו, הוא בעצם מונה, על דרך הניגוד, את המגרעות של הגבריות שלו. מתוך “וּפִתְאֹם רוֹמַמְתְּ וְגָדַלְתְּ” משתמעת הרגשתו שקומתו התנמכה ודומה לזו של ילד שהתפתחותו הגופנית טרם הושלמה. מתוך “הֲדָרֵךְ” משתמעת הרגשתו שמראהו חסר חן ויופי. מתוך “וַיְפַתַּח חָמְדָּתֵךְ וּבְשָׂרֵךְ” משתמעת הרגשתו שגופו עלוב-המראה אינו יכול לעורר חמדה, תשוקת נשים אליו. ומן הדימוי “וּכְגֶפֶן פֹּרִיָּה בָּשַׁלְתְּ”, משתמעת לו הרגשה של בוסריות מינית ואפילו של עקרוּת מינית. אין ספק, שבפֵּרוּט זה של סגולותיה הנשיות של אהובתו, שיקף “הדובר” המבועת את תחושת הבהלה הגברית שהיה נתון בה ברגע ש”רק קו שמש אחד” האיר לו את “הדריה” הגופניים.

מאחר שהדימוי “גפן פורייה” קושר את שני השירים זה לזה, כדאי להתעכב על השימוש שעשו בו שניים מחשובי הנביאים. אמנם בשיר “הלילה ארבתי” לא הופיע דימוי הגפן בשורות השיר עצמו, אך הוא מוצף בשיר באמצעות דברי התוכחה של הנביא ירמיהו בהמשך פרק ב’ – “על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן את צועה זונה. ואנוכי נטעתיך שׂוֹרֵק כֻּלֹּה, זרע אמת, ואיך נהפכת לי סוּרֵי גפן נוכריה”. ואילו בשיר “רק קו שמש אחד”, הדימוי מופיע בגלוי בטקסט, בשורה “וּכְגֶפֶן פֹּרִיָּה בָּשַׁלְתְּ”, אך הפעם לא במשמעות החיובית שנתן לו הנביא ישעיהו בנבואתו בפרק ל”ב-12, שבה המשיל לגפן פוריה את האישה הנאמנה והמסורה לבעלה, אלא במשמעות אירונית, שאליה מכוון “הדובר” את פירושו למשל הזה: ככל שהאישה מבשילה להיות “גפן פוריה”, כך מצטמצמת נאמנותה המינית כלפיו.

מהניגוד בין תיאורי הגפן בדברי שני הנביאים, ניתן להבין, שבחשכת הלילה היתה אהובתו של “הדובר” עדיין דומה ל”גפן פוריה”, הנאמנה רק לו, אך בקו האור הדק של השמש, שאך זה הבקיעה, הצטיירה בעיניו פתאום כ”גפן נוכריה” המסוגלת לבגוד בו עם גברים אחרים. 

מיקומן של שתי המילים – המילה “רק” בראש השורה, והמילה “אחד” בהמשכה – בשורות הפותחות את שני הבתים, מדגיש את הפתאומיות של השינוי ואת גודל האכזבה שהרגיש “הדובר” בסיום ליל-הכלולות של שניהם. פתאום הבין, שלעולם לא תהיה לו עוד בלעדיות על הֲדַרֵי-גופה, משום שגברים רבים אחרים ינסו ליהנות מן ההפקר. בפי “הדובר” הם מכונים “כלבים נבלים”, כלבי-פרא מיוחמים ומופקרים שאורבים לטרף קל-להשגה, ושכל עניינם בה יהיה בבשרה, ב”נִבְלָתה”, בשני מובניו – שעתיד לנבול, להזדקן ולהתבלות, עד שיהפוך לנבֵלה, לפגר, שהכלבים יוכלו להריח את ריקבונו גם מרחוק.

התיאור המרתיע הזה מציף בזיכרון את הדֶגֶם הנָשי שאליו כיוון “הדובר” את תאורה של אהובתו בצמד השירים הזה: המלכה הנוכרייה איזבל, בת מלך צידון, שנישאה לאחאב והפיצה בעם-ישראל את הסגידה ל”בעל”, האליל הנפוץ ביותר במרחב ארץ-כנען. הסיפור במלכים ב’ פרק ט’ מספר על מותה של איזבל. אחרי שיֵהוא מרד במלכות, ודחה בלעג את הצעת השלום של בנה, יורם בן-אחאב מלך ישראל, במילים “מה השלום? עד-זנוני איזבל אמךָ וכְשָׁפֶיה הרבים” – התאפרה איזבל לכבוד יֵהוא “ותשם בַּפּוּךְ עיניה ותֵיטֶב את ראשה”, וגם התייצבה למענו בחלון במלוא הדרה כדי לפתותו. אך יֵהוא, שהיה נחרץ במטרתו, שיכנע שלושה מסריסיה והם שמטו אותה אל מותה. בכך התקיימה נבואת אליהו התשבי “בחלק יזרעאל יאכלו הכלבים את בשר-איזבל, והיתה נִבְלַת איזבל כְּדוֹמֶן על פני השדה”. כל המילים המרמזות על השינוי, ש”הדובר” דימה לראות באהובתו באור הקלוש של קו שמש אחד, מופיעות בפרק זה המספר על סופה של המלכה איזבל: בָּשָׂר, זנונים, כלבים, ונבֵלה.

                                    חלק ב’ – השירים בקריאה דרשנית

                                           הדמיון בין שני השירים

ואלה הם הנימוקים למסקנה שהוצגה במסה הזו, ששני השירים, “הלילה ארבתי” ו”רק קו שמש אחד”, משנת 1901, משלימים זה את זה ומספרים על אותו אירוע עצמו:

1) שני השירים הם שירי-נמען אל אשה מפי “אני”-גברי אנונימי (“הדובר”), ובשניהם מתוארים האירועים של ליל-האהבה הראשון שלהם, לילה שהיה גורלי עבור שניהם. כלומר, אף ש”הדובר” מייחס לאהובתו רגשות (בשיר הראשון), וציפיות גשמיות (בשיר השני), אין הוא מוסר את נקודת-המבט הנשית של אהובתו על האירוע הכושל שהיתה שותפה לו.

2) במבט צילומי, בולט המבנה הזהה של שני השירים: בכל שיר ישנם 2 בתים בני ארבע שורות ובכל בית ישנם 2 משפטים. המשקל בשורות של שני השירים הינו זהה: 3 אַמְפִיבְּרָכִים בכל שורה (אמפיברָכוּס הוא יחידת-משקל המצורפת משלוש הברות – הברה לא-מוטעמת, הברה מוטעמת, והברה לא-מוטעמת). משקל זה מחייב קריאה של שני השירים בהברה אשכנזית. החריזה היא סיומית בשני השירים, אך בעוד שהיא בשיר הראשון חריזה בין השורה השנייה לשורה הרביעית ושונה בכל בית, היא בשיר השני חריזה דקדוקית ב-6 שורות (מ”עברֵךְ” ועד “נבלתֵךְ”), ורק בבית הראשון של שיר זה קיימת חריזה שונה בין השורה השנייה (“גָדַלְתְּ”) לבין השורה הרביעית (“בָּשַׁלְתְּ”).

3) בניסוח של שני השירים בולט שימוש עשיר באַלוּזְיוֹת מספרי המקרא. האַלוּזְיָה (או במונח העברי שלה – אֶרְמֵז) היא הפנייה מרומזת אל מקור ספרותי ידוע, כתחליף לציטוט גלוי ממנו, המנוצלת על-ידי הכותב אם כדי להרחיב את משמעות דבריו ואם כדי להסתיר את משמעות דבריו. האַלוּזְיָה הבולטת ביותר בצמד השירים הזה מפנה אל דימויי הגפן, המתפתחת בכרמו של האיכר בניגוד לציפיותיו ממנה, בדברי הנביאים ישעיהו וירמיהו. ריבוי האַלוזיות בשני השירים מעיד ש”הדובר” ניסה לעקוף באמצעותן את הצורך לספר בלשונו ובאופן מפורש את הסיבה שבעטיה הסתיים ליל-הכלולות שלהם בכישלון, בעוד שבשירים עצמם כלל לא ברור אם ליל-הכלולות נכשל באשמת אחד משניהם, או שהשתבש מסיבה כלשהי במהלך מימוש מעשה-האהבה עצמו.

4) בשני השירים מייחס “הדובר” לאהובתו את אשמת הכישלון של ליל-הכלולות, אם משום שלא עמד בציפיותיה ונמלט מחדרה, ואם משום שהיא גם הגדילה את חרפתו וגרשה אותו מחדרה (השערות שהן, כמובן, “דְרש” בלבד). בשיר “הלילה ארבתי” אשמת האהובה עדיין מוצגת כתועלתנית – מאחר שחשבה מראש לקבל ממנו “גמול” עבור “חסד הנעורים” שתעניק לו בליל-הכלולות. ואילו בשיר “רק קו שמש אחד” החמיר “הדובר” את אשמת אהובתו והציג אותה כהאשמה מוסרית – ציפייתה להפוך אחרי ליל-הכלולות לאישה נחשקת בעיני הרבה גברים. משני השירים משתמע “הפְּשט” האוניברסלי הבא: בקרב גברים נפוצה הנטייה להצדיק את כשלון קשר-האהבה שלהם עם אשה על-ידי החשדתה בחוסר-נאמנות ועל-ידי האשמתה בפריצות-מינית.

                            מן הפְּשָׁט האוניברסלי אל הדְרָשׁ הפרטיקולרי              

עד כאן “הפְשט”– הקריאה של שני השירים הליריים הקצרים מתוך עצמם, כשירים שמשמעותם היא אוניברסלית, בלי סיועו של הקונטקסט ההיסטורי שלהם, הקושר את המסופר בהם לפרק עלום בחייו של ביאליק עצמו בתחילת ימי בחרותו. ומכאן ואילך “הדְרש”‘ המתיר לצרף לפירושם של  השירים האלה מידע היסטורי, ספרותי, וחוץ-ספרותי, כדי לשייך לביאליק את אירועי ליל-הכלולות הגורלי שמסופר בהם.

פישל לחובר, מחבר המונוגרפיה “ביאליק – חייו ויצירתו” (1950), אמנם צדק כשקבע בפרק  “שירי אהבה” את הקביעה הבאה: “ביאליק לא שר שירי-אהבה עד שהיה כבן עשרים. שיר האהבה הראשון שלו הוא השיר ‘עיניה’. – – – ודאי מונחת ביסודו חוויה של אמת” (עמ’ 137), אלא שלא ביסס את הסֵיפא של מסקנתו זו. סביר להניח שלחובר כלל לא זיהה את חשיבותם של השירים הקצרים משנת 1901, שבהם חשף ביאליק לראשונה פרטים על אותה “חוויה של אמת”, כי לא הבחין שהם משלימים זה את זה, ושהם מספרים ביחד על אירוע טראומטי משנת 1890 בחייו של ביאליק, אירוע שבעקבותיו החל פתאום לכתוב “שירי אהבה”, שהראשון מביניהם היה אכן השיר “עיניה” משנת 1892.

אילו זיהה לחובר במועד את חשיבותם של שני השירים הקצרים האלה, היה מצליח לסמן את הסדר הכרונולוגי של האירועים בימי בחרותו של ביאליק. כישלון ליל-האהבה שעליו מספרים שני השירים הקצרים התרחש לביאליק ב-1890, בהיותו עדיין בחור בישיבת וולוז’ין, שרק לפני חודשים אחדים מלאו לו 17 שנים, ישיבה שאליה נכנס ב-תר”ן (1890), בגיל 16, ועזב אותה בתרנ”א (1891), בגיל 18. אך לחובר – שלא קישר את עזיבת הישיבה לאירוע הטראומטי שהתרחש לביאליק עם צעירה אלמונית בת-גילו באותה שנה, במהלך חופשה קצרה בז’יטומיר – נימק את נטישת הישיבה זמן קצר אחרי האירוע בז’יטומיר במצבה המתערער של הישיבה ובאכזבתו של ביאליק מלימודיו בה. ועקב טעותו זו, לחובר גם לא קישר שירים נוספים שכתב ביאליק במשך העשור שחלף בין כתיבת השיר “עיניה” ב-1892, בעודו רווק, לצמד השירים הקצרים שכתב ב-1901, בהיותו בן 27 וכבר נשוי למאניה כשבע שנים, מאז שנת 1893.

בהשפעתו של לחובר, שקרא את שירי אותו עשור (להלן “שירי התגובה לאירוע”) כשירי אהבה נפרדים זה מזה, קראו גם פרשנים אחרים את השירים הללו בנפרד, ולכן לא הבחינו שהשירים האלה אינם ניתנים להפרדה משום שהם מבטאים ביחד משבר בחיי ביאליק, שהוא נמנע מלחשוף אותו, אך גם לא היה מסוגל להימנע מהעיסוק בו. אילו גילו את המכנה המשותף בתוכנם של שירים אלה, שבהם ביטא “הדובר” את הקונפליקט הנפשי בין אמונתו הדתית לבין יצריו הגשמיים, את עוצמת החֶמדה שהאישה מעוררת אצל הגברים, ואת פוטנציאל הבגידה הטמון במראה האֶרוטי של האשה – היו מבינים את חשיבותם של שני השירים הקצרים משנת 1901 כשירים שבהם חשף ביאליק לראשונה פרטים על ליל-האהבה הכושל שלו משנת 1890 בחדרה של צעירה בת-גילו שהכיר בפרבר הקַצָפים של אמידי העיר. אף שביאליק התגורר מילדות אצל סבו בפרבר העצים, שבו חיו יהודי ז’יטומיר בצפיפות בין ערמות קרשים וגזעי עצים שנגדעו, ושבו הרגיש מחנק ושיעמום, נמשך לבו מנעוריו אל הפרבר השכן, פרבר הקַצָפּים (“קצפים” היה אז הכינוי של האוקראינים בפי היהודים), שבתיו המרווחים היו מעוטרים בחורשות, בגנים, ובמקשאות. במרחביו הפורחים והמניבים חיפש חופש והרפתקאות, כמסופר בפרקים ז-ח של הסיפור “מאחורי הגדר”, ואשר בו היה בבחרותו “אורח מצוי”, כמסופר בפרק ט’ של הסיפור.

                                                שירי התגובה לאירוע

גלויה עם צילום ביאליק הצעיר. ויקיפדיה

תחת הכינוי “שירי התגובה לאירוע”, נבליט את הרמזים בשירי ביאליק מאותו עשור, שתומכים בפירוש שלמעלה של שני השירים הקצרים משנת 1901.

השיר “עיניה” (תרנ”ב, 1892) הוא שיר מתהפך ש”נשבר” במחציתו, שבו מספר “הדובר” כי ראה נערה מצודדת-לב מתהלכת שֶׁפִי בחורשה בשעת השקיעה של היום ולה “שתי עינים – שתי גחלים”, אך לפתע התפוגגה התמונה האידילית שראה כי נחרד מהמבט שנעצה בו, שהיו אלו עיניים נוקבות של לילית אשר ביקשה לצוד את נפשו למָרוּתו של השטן, הסִטְרָא אַחְרָא.

השיר “מכתב קטן כתבה לי” (תרנ”ז, 1897) הוא לא רק שיר מתהפך, אלא גם שיר אירוני. בתחילתו הציב ביאליק שיר פארודי הכתוב בשפתה המליצית של צעירה רגשנית ורומנטית, המנסה לשכנע אותו לחזור בו מנטישתה. האירוניה גלומה בתשובה האבסורדית שבה נימק “הדובר” את פרידתו ממנה – “מֵאַהֲבָה זֹאת עָשִׂיתִי: / זַכָּה אְַתְּ מִהְיוֹת לִי חֲבֶרֶת, קְדוֹשָׁה אַתְּ מִשֶׁבֶת עִמִּי; / אַתְּ הֲיִי לִי אֵל וּמַלְאָךְ, – – – זִרְחִי לִי בְּאוֹר הַחַמָּה / רִמְזִי לִי מִכּוֹכַב מָרוֹם”. הפרזיולוגיה האירונית (“זכה”, “קדושה”, ו”אור החמה”) תופיע במשמעותה המפורשת כעבור ארבע שנים בשיר הקצר “רק קו שמש אחד”, שיר שבו חשף ביאליק לראשונה את כישלון ליל-האהבה הראשון שלו.

בשיר “רזי לילה” (תרנ”ט, 1899) מובלט הלילה כתעלומה – “מָה-רַב הָרָז, עֲמוּקָה הַתַעֲלוּמָה / הַלוּטָה בַּאֲפֵלָה זֹה הַסְּתוּמָה”, עד ש”הָאוֹר הַקָּלוּשׁ, אוֹר הָרְמִיָּה” הביא אותו להתפכחות מקסמי הלילה ומהחלומות שחלם בהשפעתם, “חֲלוֹמוֹת פְּלָאִים, חֲלוֹמוֹת בְּלִי פִּתְרוֹנִים”. תיאור זה מקביל לקסם שחווה ביאליק, או קיווה לחווֹת, עם אהובתו בליל-הכלולות שלו, קסם שהתפוגג בסֶדֶק-האור הראשון של “קו שמש אחד” – שינוי שיובלט כעבור שנתיים בשני השירים הקצרים משנת 1901, אשר ללא-ספק משלימים זה את זה.

בשיר “העיניים הרעבות” (תרס”א, 1901) כבר הציג ביאליק חלק מהפרטים שיופיעו עוד מעט בשני השירים הקצרים. בעזרת הניגוד בין שני הבתים הראשונים של השיר, שבהם תיאר את חמדת הבשר של אהובתו, לבין שני בתיו האחרונים שבהם הציג את המחיר הגדול ששילם עבור העונג שזכה בו בחברתה, חורבן עולמו הרוחני: “וַאֲנִי, נַעַר פּוֹתֶה – – – רָגַע קָטוֹן מְאוּשָׁר הָיִיתִי בְּלִי-חוֹק – – – וּבְרֶגַע קָטוֹן שֶׁל-תַּעֲנוּג, שֶׁל-אוֹשֶׁר וָגִיל, עָלַי חָרֵב עוֹלָם מָלֵא – מַה-גָּדוֹל הַמְּחִיר שֶׁנָּתַתִּי בִּבְשָׂרֵך!”.

רק אחרי ארבעת “שירי התגובה לאירוע” האלה, נכתבו שני השירים הקצרים, שבהם התרכז ביאליק בליל-האהבה הכושל עצמו. אך הוא היה זקוק לעוד שמונה שנים כדי לחשוף את התמונה בשלמותה בסיפור “מאחורי הגדר”, שהתפרסם ב”השילוח” ב-1909. בעלילתו של הסיפור הזה, המתרחש כולו בפרבר העצים של היהודים, שילב חלק מהעובדות מליל-האהבה הכושל שלו, שהתרחש כולו בפרבר הקצפּים של הגויים. והחשוב שבהם הוא תיאורה של מארינקא כעלמה יפה ומצודדת-לב, המעוררת אצל נֹח תשוקה עזה אליה. סביר להניח שביאליק שיקע בתיאורה של מארינקא את היופי החיצוני של הצעירה האלמונית מפרבר הקצפים, אשר עוררה את יצריו ופיתתה אותו לחשוק בה. וגם אין זה מקרה שביאליק, שהעלים בשני השירים הקצרים משנת 1901 את הסיבה לכישלון מעשה-האהבה בינו ובין אהובתו בליל-הכלולות הראשון שלו, קטע את הסיפור “מאחורי הגדר” בדיוק לפני הרגע המקביל בליל-האהבה של נֹח ומארינקא: “הצריף בלע בעוד רגע את שני בני השכנים. על הפתח עמד [הכלב] שקוריפין ושמר”.

ואכן, מוזר שאפילו פרסום הסיפור, שמיד אחרי הדפסתו זיהו כל קוראיו שיסוד עלילתו הוא ביוגרפי (“נֹח” בהיפוך האותיות הוא “חיים-נחמן”), לא החזיר את חוקרי שירתו של ביאליק לבחון מחדש את ארבעת “שירי התגובה לאירוע”, ואת שני השירים הקצרים. אף שמכולם משתמע, אם באופן מפורש למדי ואם באופן מרומז מאוד, שגם ליל-האהבה הראשון של גיבורי הסיפור “מאחורי הגדר” היה לילה טראומטי בחייו של נֹח. שאלמלא כן היה נֹח באמת בורח עם מארינקא שלו, אחרי אותו לילה, כדי שלא ישיאוהו ל”בתולה כשרה בת מוכסן אחד, על-ידי שדכן ובחופה וקידושין”. לפיכך ננסה לפענח את חידת “החור השחור” הזה בביוגרפיה של ביאליק, על-ידי קריאת כל היצירות שהתייחסו אל חידה זו בסדר שבו נכתבו, ארבעת “שירי התגובה” שכתב ביאליק בין השנים 1901-1892, שני השירים הקצרים משנת 1901 והסיפור “מאחורי הגדר” משנת 1909.

                                    תרומת חוקרים לפיענוח החידה

חיים נחמן ביאליק. ויקיפדיה

מרצף היצירות בסדר הזה אפשר לבסס קביעות של חוקרים אחדים שניסו לפענח את חידת-חייו של ביאליק. הרבה שנים לפני לחובר סיפר הסופר שלמה הללס (1953-1873), בקטע-זיכרון משנת תרפ”ג (1923), כי שמע מפי ביאליק “את הזמן, המקום, ומצב נפשו” שבהשפעתם כתב את השיר “עיניה”, כאשר שב לימי חופש מישיבת וולוז’ין אל ביתו בז’יטומיר “וליד ביתם גן, ובגן סוכה, והוא [ביאליק] יושב בסוכה ולומד בניגון עצוב איזו מסכתא. וסמוך לגנם עוד גן, ובגן ההוא ריבה יש, וריבה זו היתה מתגנבת בחשאי ועומדת בין העצים לראות את ביאליק ולשמוע את קולו הנוגה. וקרני-השמש חודרות בעד עלי העצים וסורגות רשת-זהב על פניה, וכתם-פז נופל על עיניה. ועיני ביאליק נתקלות ברגע ההוא בעיניה – ויצא השיר הזה”. פישל לחובר, שציטט קטע זה במונוגרפיה המקיפה שלו “ביאליק” (בעמ’ 137), הטיל-ספק בחלק מהפרטים האלה, אך אישר את עיקרו של הסיפור “מוולוז’ין הרחוקה לא שב ביאליק לביתו לימי החופש – אבל אין לפקפק בגרעין העיקרי של הסיפור, וביאליק סיפר את הדבר בשינוי מעט או הרבה”.

מאחר שהכינוי התלמודי “ריבה” (ב-ב’ רפויה) לעלמה בשנות העשרֵה שלה, בקטע-הזיכרון של שלמה הללס, אינו מבהיר את מוצאה האתני או הדתי של הנערה הצעירה המתוארת בשיר “עיניה”, כדאי להסתייע במסקנתו של יונתן רטוש, שבפירושו ל”מגילת האש” קבע, שיצירה זו של ביאליק “היא שירת האהבה הזרה, ביטוי לתסביך האהבה [של ביאליק] אל בת עם נֵכר, אל הגוֹיָה”. מסקנה זו של רטוש משנת 1951, בפרק “שירת האהבה הזרה אצל ביאליק”, נתמכת, כמובן, גם על-ידי הסיפור “מאחורי הגדר”, המספר על קשר האהבה שהתפתח בין נֹח, הנער היהודי, למארינקה, “האסופית” של הגויה היחידה בפרבר של יהודי ז’יטומיר – קשר ידידות שהחל בילדותם והתממש לשניהם בליל-אהבה יחיד בהגיעם לגיל הבחרות.

ומעניינות במיוחד הן האבחנות של עדי צמח בספרו משנת 1966, “הלביא המסתתר”, שבאחד מפרקיו ביסס את קיומם של שני קטבים בשירי האהבה של ביאליק, על ההבדל בין חלקי-היממה ובין צבעיהם השונים. אך גם הוא ציטט מבין שני השירים הקצרים רק את השיר “רק קו שמש אחד”, והתעלם מהשיר “הלילה ארבתי”, משום שלא הבחין שהם שירים תאומים שאין להפריד ביניהם.  

                                          דרכו של גבר פגוע-אהבה

ביאליק המבוגר. ויקיפדיה

ואחרי כל זאת, אין גם בצמד השירים הקצרים של ביאליק משנת 1901 פתרון לתעלומת האירוע שהתרחש לביאליק ב-1890, ואשר פגע בנפשו באופן כה קשה וכה ממושך. והמעט שהתברר לנו מריבוי האַלוּזְיוֹת בשני השירים הקצרים ומהֲפָכֵי הרגשות והמחשבות ב”שירי התגובה לאירוע” מסתכם בכך, שביאליק עשה כל מאמץ להעלים מידיעתנו את הפגיעה הנפשית שנותרה בו מאירועי אותו לילה, וכי למעשה היה מאז גבר פְּגוע-אהבה – גבר פוסט-טראומטי שהתקשה אחרי אותו ליל-אהבה לקיים לאורך זמן יחסי-אהבה יציבים ורגילים עם נשים.

ביאליק ביטא בעצמו את הנזק המתמשך הזה בחייו בשורות די-מפורשות ששתל בשירים האישיים, שחוקרי שירתו הצמידו להם את הכינוי “שירת היחיד” שלו, כגון “שׁוֹנִים הָיוּ הַשִּׁירִים: עַל עָב קְטַנָּה וּבְהִירָה, / – – – אַךְ שִׁיר אֶחָד לֹא יָדְעָה – שִׁיר עֲלוּמִים וְאַהֲבָה” (בשיר “ואם ישאל המלאך” משנת תרס”ה, 1905), וגם בשורות השיר “והיה כי תמצאו” (משנת תר”ע, 1910) – “אֵת לֹא-בִקֵּש לוֹ נִתַּן, וְהָאַחַת שֶׁבִּקֵשׁ – / אוֹתָהּ לֹא-מָצָא”. אך זלמן שניאור דיבר בגלוי, בפירושו ל”מגילת האש” (בכרך “ביאליק ובני דורו”, עמ’ 80-79), על מכאובי הנזק שגרם אותו ליל-אהבה כושל לביאליק “רבים מן הקוראים והמבקרים רואים את ‘מגילת האש’ כראות פואמה לאומית. – – – ואולם באמת שייכת יצירה זו ליסוד אחר שבשירת ביאליק ועומדת בראש שירי האהבה שלא-באה אשר לו” (ההדגשה מופיעה במקור).

ייתכן שאחרי העשור שבין ליל-האהבה הכושל, שהתרחש לביאליק ב-1890, לבין שנת פרסומם של השירים הליריים הקצרים “הלילה ארבתי” ו”רק קו שמש מאחד”, שכתב ב-1901, ריפא ביאליק את עצמו מנזקי אותו לילה לביטחונו הגברי על-ידי כתיבת השירים הסימבוליים הארוכים “זוהר” (תרס”א, 1901), “הבריכה”, ו”מגילת האש” (שניהם בתרס”ה, 1905), שעליהם ביססו יונתן רטוש ועדי צמח את מסקנותיהם המעניינות על שירי האהבה של ביאליק, וגם על-ידי הרבה שירים לאומיים, שהביאו לו פרסום וגם הערצת קוראות מסוגה של אירה יאן – אהובתו משנת תרס”ג, 1903 – שאותה הכיר אחרי שהיה מעורב בתיעוד הפרעות בקישינב, שעליהן כתב שניים מן השירים היותר מפורסמים שלו: “על השחיטה” ו”בעיר ההרגה”.

בכל מקרה, במותו, בשנת 1934, לקח עמו ביאליק אל קברו את הפתרון לחידת אותו ליל-אהבה גורלי משנת 1890 שכה השפיע אחר-כך על חייו הפרטיים ועל שירתו.

קיראו גם :

חיים נחמן ביאליק בלקסיקון הספרות

הענקים שמעבר לים – אלי אשד על שיר ילדים של חיים נחמן ביאליק

בול עם דמותו של חיים נחמן ביאליק. ויקימדיה
הפוסט הקודםאהובתו של בן חור: לזכרה של חיה הררית
הפוסט הבאפרשת אוריה
יוסף אורן הינו חוקר ומבקר ספרות מוערך, שזכה פעמיים בפרס היצירה מקרן ראש-הממשלה ע"ש לוי אשכול (ב-1989 וב-2011) ופעמיים בפרס הביקורת ע"ש המו"ל מרדכי ברנשטיין (ב-1981 וב-1989). נולד בשם יוסף אורנבוים ב-1940 ברוסיה, ועלה לארץ ב-1949. מתגורר בראשון לציון. רכש השכלה פדגוגית בסמינר למורים ע"ש לוינסקי והשכלה אקדמית באוניברסיטת ת"א בחוגים לספרות עברית ומקרא. עד פרישתו לגימלאות היה מרצה לספרות ולחינוך חברתי במכללות להכשרת מורים. מאז שנת 1965 פירסם ברציפות מאמרי ביקורת במוסף "משא" של עיתון "למרחב", ובמוספי הספרות של העיתונים "הארץ", "ידיעות אחרונות", ו"מעריב". כמו כן פירסם מסות-ביקורת ברוב כתבי-העת הספרותיים המרכזיים. בשנים 1980-1972 ערך את כתבי-העת לחינוך חברתי "בעד ונגד" ו"יחד", שניהם בהוצאת מכון סאלד. כמו כן כינס וערך את קובצי הסיפורים של יוסף אריכא (1982) ושל בנימין תמוז (1990), ואת האנתולוגיה של סופרי ראשון לציון "בוסתן הראשונים" (1989). בנוסף להיותו מחברם של שלושה ספרי מחקר בתולדות הספרות העברית, ושני ספרים בנושא החינוך החברתי, השלים את הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית". ב-22 הכרכים של סדרה זו ליווה את התפתחות הספרות העברית ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה מתש"ח ועד תשע"ח (2018-1948), ועקב אחרי התפתחות יצירתם של רוב סופרי "דור ייסוד המדינה", שהוא הדור הספרותי הראשון בתקופה הישראלית של הספרות העברית. בכרך אחרון של הסדרה, ב"חילופי דורות בסיפורת הישראלית", כלול "מפתח המחברים והיצירות" המאפשר לקורא למצוא פרקי פרשנות מפורטים על החשובות ביצירותיהם שנדפסו בכרכי הסדרה השונים.  בשונה מעמיתיו שהבחינו בקיומן של שתי משמרות בלבד ב-70 שנותיה הראשונות של התקופה הישראלית, סופרי "דור תש"ח" וסופרי "דור המדינה", הציע בספריו מיפוי מפורט יותר שכולל את חמש המשמרות הבאות: משמרת "דור בארץ" (סופרי שנות הארבעים והחמישים), משמרת "הגל החדש" (סופרי שנות השישים), משמרת "הגל המפוכח" (סופרי שנות השבעים והשמונים), משמרת "הקולות החדשים" (סופרי שנות התשעים של המאה ה-20), ומשמרת "הגל הדיסטופי" (סופרי שני העשורים הראשונים של המאה ה-21).

תגובה אחת

  1. Asaf Bartov בפייסבוק:
    תיאוריה מעניינת, אבל איני רואה הכרח להניח שאותו ליל אהבה היה *כושל* דווקא. האמביוולנטיות של ביאליק כלפי יצר המין מספיקה בהחלט לנמק את כל השניוּת הזו בשירים, כאילו מרגע שאיבדה את בתוליה הפכה טמאה או מופקרת, וכו’.
    כל זה יכול בהחלט לצלק את נפשו המתוסבכת של בחור הישיבה גם בלי שליל האהבה עצמו יהא “כושל”.
    והערה לשונית קטנה: “קאצאפּים” הוא כינוי גנאי *בפי אוקראינים* כלפי *רוסים* (על שום אופנת גידול זקן התיש, שרווחה בקרבם, ולא בקרב האוקראינים, שכן קאצאפּ פירושו תיש), ולא כינוי גנאי לאוקראינים בפי יהודים, כפי שנכתב.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 + חמש עשרה =