יום בחייו של חייל בודד

הוא זוכר היטב את רגעי הפרידה, כמו לידה מחדש שבה הוא זוכה להיות שותף לבריאתו, רואה וסופג כל מראה, ניד ראש, עין דומעת, לחיים סמוקות. הכול מועם כעת, ועם זאת, הוא רואה את התמונות ברורות ובהירות וזוכר כל רגע.

“לקחת הכל?”, שאל אביו, עומד ליד המזוודה, נוגע מדי פעם בקצה משקפי הראייה שלו, מכחכח בגרונו. אמו הייתה במטבח, כנראה ליד הכיור. זרם המים שנשמע משם הרגיע מעט את הלמות הלב. הרדיו בפינת האוכל הזעירה ניגן שיר קצבי. אחיו הקטן כרכר סביבו, מציץ לתוך המזוודה שהייתה מלאה עד להתפקע, מתפעל.

מדי פעם חזר האח הצעיר על שאלתו “אתה זוכר מה שאבא לימד אותך עם ה’סקייפ’…אני רוצה לדבר איתך ותראה לי הכל. בסדר? טוב? לא תשכח?”

“קח, שיהיה לך בחורף”, אביו הנבוך הושיט לו שקית. “אמא כיבסה אותו…תשמור עליו, תשתמש בו.” עודדו אביו.

“אבל…אבל לא צריך, אבא. סיפרת לי שהחורף לא כל כך נורא וגם ב’נעלה’ אמרו לנו”, חייך לאביו.

אבל ידו של אביו הייתה מושטת. “קח”, אמר.

סרגיי חייך. בשקית היה כובע רוסי עם פרווה. כל אימת שהיה נרגש או נבוך נהג למחוט את אפו. קר, ושלג התחיל לרדת אתמול, מכסה את בניין המגורים שבו התגוררו, את שכונת מגוריו, את גגותיהן של החנויות שממול בנייני המגורים האפורים, את גגותיהן של המכוניות הבודדות שחנו פה ושם לאורך שפת המדרכה, את משטחי האדמה שעשבים שוטים צמחו בהם בקיץ, ושקיות נייר ובדלי סיגריות כיערו אותם.  

אמו הגיעה מהמטבח ונעמדה ליד אביו, שניהם צמודים למזוודה. ידיה היו נתונות במגבת המטבח. היא הייתה עטופה בסוודר צמר עבה. עכשיו הוא יודע, היה רץ אל בין זרועותיה ומחבקה חזק, נושם את חומה, מושיט את זרועותיו ומקיף את גזרתה הצנומה כמו שאחיו נהג לעשות, והוא לא העז.

“מסדר המפקד, עוד חמש דקות. אתה בא, סרגיי?”, דביר קוראת ומאיצה בו וביתר חבריו לפלוגה להזדרז ולמהר. “קדימה, קדימה”.

הוא מתנער באחת. כובש את געגועיו לאחיו שגדל, להוריו. פעם בשבועיים או בשלושה שבועות, הוא מדבר איתם בסקייפ. מחדרו שבדירה ששכר עם חברו שלמד איתו בפנימייה. במשכורת הצבאית כלוחם הוא קונה מוצרים בסיסיים, סבון כלים, צלחות, מצעים. בסופר הסמוך הוא משווה מחירים, בודק מבצעים, קונה מוצרים, ויחד עם חברו, טבח בחיל האוויר, הם מכינים מטעמים שמהם הוא נהנה עד ראשון בבוקר. לפעמים, בהבזק של רגע, הוא בבית. עטוף בשפה הרוסית, בטעמי הילדות המוכרים. השנים הראשונות בארץ היו מורכבות. הוא למד וגר בפנימייה עם עולים מרוסיה ומאתיופיה. היה לו טוב ומעניין, אבל הוא זוכר רגעים לא מעטים של בדידות שהתמקמה בלב, והתכתשות בין הגעגועים להוריו, לדימה הקטן, רצונו העז להיות בבית, לבין להיות בישראל, כפי שחנכו אביו.

בשיחות הסקייפ הקצרות הוא עונה לשאלותיו של הוריו, ופעם לקח אותם לסיור בדירתו. אחיו התלהב מהים שנשקף מהסלון המרווח, אמו התעניינה ונשמעה לו שמחה, אביו נראה עליז ולא הסתיר את שביעות רצונו. הכל בסדר, הם מספרים, אין חדש מפעם שעברה. הפרנסה כמו תמיד בדוחק, בשכונה לא חלו שינויים. בקיץ צומחים קוצים על משטחי האדמה המוזנחים ובחורף הם עוטים לובן מסנוור. דימה הצעיר משתעשע ברעיון העלייה לארץ. הוא צעיר ובנתיים מתכונן לבר מצווה שלו, מספר לו אביו.

כל שיחה מסתיימת בתחינתו של הקטן לראות שוב ושוב את המדים של אחיו, ובעיקר את הכומתה. “זו כומתה משופצרת”, מסביר סרגיי לאביו בעברית. דימה דוחק באביו לתרגם ומביט באחיו הנשקף במסך המחשב.

“כומתה של לוחמים ולא של חייל בג’וב. אני לוחם, בשטח, מתאמן שומר בצירים מרכזיים בארץ…”, מסביר סרגיי ודימה שותה כל מלה בצמא גם אם לא הבין את משמעותן.

“כולם עם הנשק, הכנתם הכל? מיכל, ורוניקה, תיישרי את החולצה. תיישרו שורות. מחלקה שלוש, תהיו כולם בשקט! רון, זיו תפסיקו כבר.” היא שואגת. נדמה שגם ציפור שחלפה מעליהם נרעדה לקולה.

“לקבלת המפקד המם מם המחלקה תעבור לדום, מחלקה דום!”

איתי המ”מ נפרד מהרס”ר ומגיע למחלקתו. ארשת פניו המחויכת דוהה חיש קל. קימטוטי הצחוק בצדי העיניים נעלמים ומצחו מתקמט. יד ימינו אוחזת ברצועת הנשק, שמאלו על מתניו. הכומתה הכתומה על ראשו. מחלקה שלוש נושאת את עיניה אל מפקדם. לפני חודש או חודשיים התראיין לגלי צה”ל ואחר כך לכל מיני אתרי אינטרנט, שביקשו לדעת איך הוא מרגיש כקצין שפונה בילדותו מביתו בגוש קטיף. לחייליו סיפר שגורש עם משפחות אחרות, עם כולם. “והיום על ההריסות משוטטים תנים וצבועים…אני לא יכול לחזור לבית שהיה שלי, להיזכר בילדותי…” סרגיי ואחרים הקשיבו בעניין לאיתי המפקד.

“אז איפה אתה גר היום?”, “מה יחסך לצבא שפינה אתכם מהבית ואיך זה שאתה קצין קרבי?” נשאל שוב ושוב על ידי פקודיו.

כשהסתיים המסדר מזמן איתי את סרגיי לשיחה. מתעניין בדירה ששכר, בתנאים. סרגיי אומר שהכל בסדר, כשייצא הביתה בפעם הבאה יקנה מיטה במענק שקיבל. במושג ‘חייל בודד’ העדיף לא להשתמש. הוא משרת כבר מעל לשנה בגדוד ושם מרגיש כמו עם משפחה. צוחקים, מתאמנים, מתלוננים. הפעילות המבצעית חיברה ביניהם כמו דבק מגע. לעיתים הוא כבר מתגעגע לפינה שלו בדירה בחיפה, למשחקי המחשב שהוא אוהב לשחק, לים שנשקף מהסלון…

“הגדוד זה הבית השני שלי. המשפחה השנייה שלי”. ההצהרה הזו לא היתה שלו, אבל הוא אהב את הפשטות שבה היא נאמרה, ואימץ אותה מפני שכך הרגיש יותר ויותר בתקופה האחרונה. אם לדייק, לא רק המשפט מצא חן בעיניו, אלא גם זו שאמרה אותו. לוחמת מגדוד אחר ביחידה שפגש בחנוכה במועדון. היא כל כך הצחיקה בחיקויים שעשתה, כולם תפסו שם את הבטן. החנוכייה דלקה על השולחן ומגשי הסופגניות התרוקנו כמעט, במועדון היה חמים כמו משפחה אחת גדולה.

מאוחר  יותר, כשהתיישבה ליד דביר, נראתה אחרת. שקטה, מעט נבוכה, מרימה באצבעה את משקפי הראייה שלה שזולגים על אפה הסולד. היא התרכזה באכילת הסופגנייה. אבקת הסוכר הלבנה פידרה את קצה אפה, והוא השתעשע במחשבה שיציע לנקות לה את האף. הוא גמר אומר לדבר איתה, לספר לה שהיא מיוחדת בעיניו. הם כבר שמרו כמה פעמים יחד והיו באימוני ריצה משותפים. הוא התעניין במגמת הקולנוע שבה למדה בתיכון, בתחביבים שלה. הוא אפילו הכין שיעורי בית, ובבית בחיפה צפה בערוץ היוטיוב שלה.

בשיחת הסקייפ עם הוריו נראו עיניו התכולות בוהקות, לחייו בגון סמוק. אביו שאל “מה חדש?”, וסרגיי ענה “מממ…כלום. הכל רגיל”. ושוב שאל אביו, לא מרפה, “אז מה חדש?”, כמי שמכיר את ארשת הפנים של בחור צעיר מאוהב.

סרגי ענה “הכל בסדר. אני בבית. בראשון חוזרים לבסיס לאימונים”. אחיו דימה שנצמד לאביו שותה בצמא כל מלה.

בראשון חזר לבסיס. בנסיעה הביט דרך החלון וטווה את השיחה איתה. הוא ישתף אותה ברגשותיו. יציע שייפגשו לסרט. הוא שמח והרגיש אופטימי.

*כל קשר למציאות אינו מקרי. עם זאת השמות של הדמויות שונו. רומן של מצוב כהן “מול ההר בחומסר”, על נער שעולה לבד בשנות ה-50 מאיראן ומשרת בצה”ל יצא לאור בשנת 2017.