הזום כמשל

דינה מרקון בשיר -שהוא הרהור על תוכנת השיחה הקבוצתית ברשת הזום והשפעותיה והשלכותיה

המערכת

הזום כמשל

הזום מחזיר אלינו את רסיסי פָּנֵינוּ.

סימן שהיינו כאן? סימן שחיינו?

האם יישארו אחרינו, לרצד בחלל

האינטרנט? במציאות האלקטרונית?

היהא זה חלקנו המועט בנצח?

חלקו של “הומו אלקטרוניקוס”?

זה שדימה שהנה הנה

יתגלה לו הסוד של חיי הנצח.

הוא יכה את המוות שוק על ירך,

ויתקיים כמוח טהור, ללא נטל גופו.

ובינתיים הננו – רסיסי קיום אנושי –

משועממים, מהורהרים, סתמיים.

מחייכים ובוכים לעין המצלמה.

ספונים בבתינו בשל המגיפה.

האם זה מעט-מזעיר מהמגע האנושי

שמותירה לנו המחלה?

פחות ופחות

נחזה בפני רעינו החיות.

עולם מסכים שטוח,

קרובים-רחוקים.

פנים בעיוות מסכים –

זה מה שיש בינתיים.

אך מבעד להשתקפויות –

יש שבוקע רגש חי.

נפש חיה ומְמַלְּלָה.

(נכתב עם סיומו של כנס מתרגמים מרוסית לשפות העולם, שנערך במוסקבה ובסנט פטרבורג – ובעצם בממלכת ה-ZOOM – בחודש נובמבר 2020. במהלך הכנס נשארו המשתתפים ספונים בחדריהם ברחבי העולם – מי בריו דה ז’ניירו, מי בניו יורק, מי בפריז, מי במוסקבה ומי בתל אביב וסביבותיה. עם סיום המושב האחרון לא רצו המשתתפים להיפרד, והשהו זמן מה את הלחיצה על הכפתור Leave meeting).

.