על הספר "בר המצווה של סבא מוישל'ה" מאת עמנואל בן סבו ציורים – מיכאל ויסמן, גני תקווה: ארגמן מיטב, תשפ"א 2021. עמודים לא ממוספרים
מה שמרתק בסיפור הילדים "בר המצווה של סבא מוישל'ה" הוא תיאור האמונה הזכה של ניצול שואה בתקופה של הסתר פנים נורא. רבים משלומי אמוני ישראל שעמדו לנוכח האירוע המפלצתי שלא היה כדוגמתו בכל תולדות האנושות, רבים מהם זעקו שהשמיים ריקים, כי אפילו חטאיהם של ישראל יאדימו כתולע – כיצד ניתן להבין עונש משמיים זוועתי כזה, כשהצורר מפעיל בתי חרושת למוות באין מפריע? אדרבה, עמי אירופה (להוציא את הבולגרים והדנים) עלצו לתמוך במעשי הזוועה של הנאצים.
גיבור סיפור הילדים שלנו הוא מוישל'ה פורת, חבר קיבוץ שלוחות שבעמק המעיינות מדרומית לבית שאן. שמו של הקיבוץ מרמז על שמירת זיכרונם של בני המשפחות שלא שרדו את אימי השואה, שכן "שלוחות" משמעו ענפים מעץ רב פארות שכלי משחית חטבו בו ללא רחם. מוישל'ה, קשיש בעל בלורית כסופה, מדריך את הנער נריה לקראת הבר-מצווה שלו, כשמסתבר שפרשת השבוע, שעליו לקרוא בטעמי המקרא בבית הכנסת – היא אותה פרשה שהיה אמור מוישל'ה עצמו לקרוא בבית הכנסת לפני 75 שנים. אלא שבמקום להופיע ביום חגו בפני המון מתפללים חוגגים שזורקים עליו סוכריות – הוא "חגג" את בר-המצווה שלו במרתף חשוך, כשאף אחד מבני משפחתו לא איתו, להוציא דודו פטר זיסמן, שעודד אותו להניח תפילין, למרות האיסור של קלגסי הנאצים. לא היו על-ידו אביו, שהספיק לרכוש עבורו תפילין לפני שנרצח על ידי הנאצים, לא אימו, לא אחותו, ולא אחָיו. יהודים מתכנסים בסכנת נפשות במרתף של מקום העבודה הכפויה בעיר דברצן, קוראים בתורה, ומעניקים כבוד למוישל'ה הבר-מצווה. והכיבוד היחיד שזכה בו ביום חגו היה מעט גרגרי חומוס שאימו שמרה לו לשמח את ליבו.
האב נעלם, והמשפחה לא זכתה לראות אותו יותר, כי נרצח על ידי הנאצים. האם וילדיה הגיעו לעבודות כפייה בבית החרושת שבדברצן, יחד עם אלפי יהודים שגורשו מהעיירה הידוננש שבהונגריה, שם היו כאלפיים יהודים לפני השואה, ונותרו מהם מעטים. בספר הזה אין לכך זכר, אבל מקורות העיתים אנחנו יודעים שהעם ההונגרי (להוציא מעט חסידי אומות העולם) שיתף פעולה עם הנאצים בהתלהבות, ואף "תרמו" את כוחם ומרצם להשמדת היהודים.
הדביקות הזאת באמונה ברגעים המזעזעים ההם מעוררת התפעלות. הקשר של הישיש מוישל'ה עם הנער נריה, שפרשת השבוע שלו בבר-מצווה "קורח" היא אותה פרשה של מוישל'ה מלפני 75 שנים – קשר זה מבקש להדגיש שהשלשלת נמשכת: נריה יפנים את הלקח שניתן ללמוד מחוויית בר-המצווה של הישיש. הדברים אינם כתובים בספר, אבל אנחנו יודעים כי משה פורת, הוא מוישל'ה מהסיפור, מכונה "סבא בר-מצווה" כי הכין מאות נערים מהעמק ללימוד קריאת התורה בטעמים לאירועי בר-מצווה שלהם.
ייתכן שפרשת קורח, שהיא פרשתם של שני בני המצווה – הישיש והנער – מרמזת על תקוות השווא של המעונים והמובלים אל המיתות המשונות, שהאל יעשה נס, והאדמה תפתח את פיה ותבלע את המפלצת. למשה פורת עצמו (בחיים, לא בספר) היו טרוניות כלפי הקדוש ברוך הוא על האסון הנורא שנחת על עמו, אבל מייד אחרי הניסיונות הקשים שעבר, ועד לשחרור במטהאוזן שבגרמניה, חזרה אליו האמונה המלאה, והצורך הנפשי למלא מצוות ולהניח תפילין כל יום.
הסיפור שלפנינו חס על נימי נפשם של הילדים והנערים שאמורים לקרוא את הספר, ולכן הדגש כאן הוא על הכורח שחשים הגיבורים לקיים מצוות אפילו בתקופה הנוראה, ובוודאי בימינו שבהם זכינו לחיות במולדת בחופש ובחירות, כאשר עינינו נשואות אל דגל ישראל המתנופף. משה פורת השתתף במשך עשרים וחמש שנים, כאיש עדות, פעמיים בשנה במסע הנוער אל מחנות ההשמדה בפולין, והוא אסיר תודה שזכה להגיע לארץ ישראל, להקים משפחה לתפארת, וכבר זכה לנכדים ולנינים. הוא מבטיח לאביו, אימו, ואחיו שבח, שלא שרדו את המוראות, לשמור על ארץ-ישראל.
לאיורים של מיכאל ויסמן יש מעמד מכובד מאוד בספר, והם דבקים בכתוב – כל מה שנכתב בטקסט, מופיע מייד באיור שהוא ריאליסטי ומושקע מאוד. האיורים הם מאירי עיניים, תופסים עמודים שלמים, ואין ספק שהם תורמים תרומה נכבדה לחוויית הקריאה של הצעירים.
לא אצא ידי חובה אם לא אכתוב, לפחות במספר מילים, על המחבר: עמנואל בן סבו, בוגר ישיבות, סופר, משורר, עיתונאי, עורך בהוצאת ספרים, ומחנך. חיבר ספרי שירה, סיפורת, תיעוד, ו-58 ספרי ילדים ונוער.
בין ספריו הרבים בולט "אריות על הגבעה" (גני תקווה ארגמן מיטב, 2019), המספר לילדים את סיפורם של שלושת הצנחנים מהצילום המפורסם של שחרור הכותל בירושלים במלחמת ששת הימים, ודרך סיפורם המיוחד מנגיש לקורא הצעיר את סיפור המלחמה כולה ושל כלל הלוחמים.
הספר שלפנינו הוא החמישי מבין הספרים שלו המנגישים את אירועי השואה לילדי ישראל. קדמו לו: "הנרות שרעדו"; "אחי"; "סוכריות החיים"; "הקבצן הקטן מדאראבאן". כתיבתו לילדים ונוער איננה מתיילדת, אלא מעוררת חשיבה. כאמור, עמנואל בן סבו פעיל בנתיבי תרבות רבים, זוכה לתודה ולהוקרה, ואזכיר כאן שהוא יקיר העדה הארמית-נוצרית, שמנהיגה, האב גבריאל נדאף, מעודד את צעירי עדתו להתגייס לצה"ל, למרות גידופים שהם מנת חלקו מהחברה האנטי-ציונית הסובבת אותו. אבל נחזור אל לוז דיוננו בספר שלפנינו – זכות גדולה לעמנואל בן סבו על הנגשת זיכרון השואה לילדים ולנוער, ולעשות זאת בצורה מעניינת ומושכת, ומעל הכל מעוררת מחשבה בקוראים לגבי הצדק האלוהי. זהו תפקידו של ספר ילדים טוב.
קראו על עמנואל בן סבו בויקיפדיה
קראו על עמנואל בן סבו בלקסיקון הסופרים