במשך שנים רבות עבר מדור לדור סיפור הצבתו של זאב ז’בוטינסקי בראש רשימות מועמדים של מפלגות שהיו לאחר-מכן יריבות מרות אלו עם אלו. אירוע חד-פעמי זה אירע לפני מאה שנים, בשנת 1920, כאשר נערכו בארץ הבחירות לאסיפת-הנבחרים הראשונה. האירוע נדון על דפי עיתונים עבריים שהיו קיימים אז, וגם נכנס לספרי-ההיסטוריה שהתגלגלו שנות-דור והעלו בת-שחוק של השתאות.

ז’בוטינסקי עמד באותם ימים בראש כוחות ההגנה בירושלים שניסו לבלום את התקפות הערבים במאורעות שנת תר”פ – ונדון על כך על-ידי הבריטים ל-15 שנות-מאסר עם עבודת-פרך. כדי להעניק לו גיבוי ציבורי רחב, וכדי להפעיל לחץ על הבריטים לשחררו, וגם לגייס את תמיכת מפלגת-הפועלים “אחדות העבודה” למענו, הוצב ז’בוטינסקי בראש רשימת מועמדיה. אחריו ברשימה היו, בין היתר, ראשי תנועת-העבודה דאז: יצחק בן-צבי, זלמן שז”ר, דוד בן-גוריון, אברהם הרצפלד, דוד רמז, יצחק טבנקין, משה שרת, אליהו גולומב, ואחרים.

בבחירות השתתפו כ-20,000 איש, שהיו 70 אחוזים מבעלי זכות-הבחירה. נכללו בהן מרבית המאפיינים הפוליטיים של הישוב כפי שהיו שנים רבות: פיצול רבגוני, עשרות רשימות שכולן זכו בייצוג, וחלוקה לגושים עיקריים. הגוש החזק היה של שתי מפלגות הפועלים “אחדות העבודה” ו”הפועל הצעיר”; הופיעו החוגים האזרחיים (הימין); הספרדים התפצלו בשש רשימות ויצרו הצבעה עדתית, שאחר-כך חלה בה ירידה תלולה; הגוש הדתי קיבל 20 אחוזים מהקולות, כולל הצבעה של חלק מהחרדים בקלפיות נפרדות. לבסוף נבחרה אסיפת הנבחרים בת 314 מושבים: גושי שמאל, ימין, מרכז, עדות המזרח, ודתיים, שכולם נחלקו לרשימות שונות.

הממשל הצבאי הבריטי עיכב את התכנסות אסיפת-הנבחרים הראשונה עד אוקטובר 1920, ובכך קבע הנציב העליון את הקו שאיפיין את ממשלת המנדט בשנים הבאות: הגבלת הסמכות של הארגון החדש, ובעיקר אי-הכרה בייחודיותו כמייצג בלעדי של היהודים בארץ. אסיפת-הנבחרים בחרה בוועד לאומי בן 36 חברים, וזה בחר מתוכו הנהלה מצומצמת ששימשה גוף קבוע, ולמעשה לא התכנסה בדרך-קבע ובצורה סדירה. במשך חמש שנות כהונתה של אסיפת-הנבחרים הראשונה היא התכנסה רק לשלושה מושבים.   

אסיפת-הנבחרים הייתה המוסד העליון של יהודי ארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי. האסיפה החליטה כי היא “המוסד העליון לשיפור ענייניו הציבוריים הלאומיים של העם העברי בארץ-ישראל ונציגתו היחידה כלפי פנים וכלפי חוץ”.

הבחירות לאסיפת-הנבחרים הראשונה הולידו התפתחות מהירה בהרכב הכוחות בישוב. ככל שגברו העליות לארץ נחלש כוחם של ותיקי הישוב, ובמיוחד של החרדים ועדות הספרדים.

מצב זה גרם לפרישה-מרצון של החרדים מאסיפת הנבחרים, גם בשל התנגדותם לשיתוף נשים בבחירות, כבוחרות וכנבחרות. הגוש הספרדי התפורר, וחלקם של הספרדים הלך והצטמק, שכן העלייה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת הגיעה ברובה הגדול מאירופה. הגוש האזרחי לא נחלש אומנם, אך פיצולו התמידי גרם לכך שלא הייתה לו  השפעה של ממש. לעומת זאת, כוחו של הגוש הפועלי נשמר ואף גבר, עם הצטרפותם של עולים-חלוצים לשורות היישוב.

בשנת 1920, שנת הבחירות לאסיפת-הנבחרים הראשונה, התמנה ז’בוטינסקי לחבר מערכת “הארץ”, נכלא בכלא-עכו יחד עם 19 חבריו, ושוחרר לאחר גל מחאות בארץ ובעולם. חלוקת הכוחות בשנת 1920 הייתה שונה מזו שהתפתחה בשנים הבאות, לפחות בכל הקשור לדמות אחת: זאב ז’בוטינסקי.

ז’בוטינסקי תמיד היה מאוהב בעבודתו העיתונאית והעריך אותה. הוא כתב עשרות מאמרים שפורסמו בעיתונים העבריים של אותה תקופה – “הארץ”, “חדשות הארץ”, ו”דואר היום”. “העיתונאים הם המעמד השליט בעולם”, אמר בכוונה חיובית – “אין בעולם מלאכה נשגבת ממלאכתו של העיתונאי. כתפקידו של מחזור הדם בגוף, כתפקידו של המסחר במשק העולמי, כך תפקידה של עיתונות בשדה הרוח”.

ב-20 באפריל 1920 כתב “הפועל הצעיר”, עיתונה של תנועת העבודה: “ז’בוטינסקי נשפט ל-15 שנה! נשפט בתור ראש ההגנה העברית, אולם חברי ההגנה, והם רבים – הם כל הישוב העברי בארץ-ישראל וכל העם היהודי בגולה – חברי ההגנה אלה חיים… ואם שפטו את ז’בוטינסקי וחלק מחברינו – בזה עוד לא השמידו אותנו מתחת שמי ארץ-ישראל. צערם צערנו וזעמם זעמנו”.

ב-25 באפריל 1920 התייצב גם “הארץ” לימינו של ז’בוטינסקי, ופירט את הליכי ההצבעה תחת הכותרת “הבחירות ביפו”: “מהלך הבחירות לאסיפת-הנבחרים ביפו הראה עד כמה הגיע כל הקהל שלנו למדרגה גבוהה במובן ההתפתחות החברתית והמדינית… בבוקר בא חילוף גם ברשימות אחדות, ביחוד נדפסה מחדש רשימת המועמדים של ‘אחדות-העבודה’. הוועד-הפועל של המפלגה הזאת הוציא כרוז ובו הוא מודיע: זאב ז’בוטינסקי נדון למאסר לחמש-עשרה שנה על עומדו בראש ההגנה העצמית של יהודי ירושלם. ‘חטאו’ של ז’בוטינסקי הוא ‘חטא’ כולנו. נכתוב כולנו בלי הבדל מפלגה את שם ז’בוטינסקי בראש המועמדים לאסיפת-הנבחרים של יהודי ארץ-ישראל. ירשום כל בוחר בראש הפתקה של המפלגה או הקבוצה שלו את השם זאב ז’בוטינסקי… אפילו אלו החרדים שמיאנו ללכת אל הבחירות, מטעם הרבנים הודיעו בקהל שנחוץ לגזור ‘תענית ז’בוטינסקי'”.

כעבור יומיים, ב-27 באפריל, הוסיף “הארץ”: “בחרו ברשימה סימן ה’, רשימת ‘הפועל הצעיר’: זאב ז’בוטינסקי”. ובאותו יום נכתב גם ב”דואר היום”: “מאת ועדת הבחירות של קבוצת ‘הבלתי מפלגתיים’ קבלנו את רשימת המועמדים… סימן ז’: דוד ילין, זאב ז’בוטינסקי…”.

הזדהותה של תנועת-העבודה עם ז’בוטינסקי אף התחזקה, וב-30 באפריל 1920, כתב “הפועל הצעיר”, ביטאון “אחדות העבודה”, תחת הכותרת “שעה סימבולית”: “יש ימים ושעות סימבוליות, שעות המשמשות סימני-הקיצור לתקופה שלימה המביאות לידי ביטוי בהיר ומרוכז את כל מהותה של זו, את כל עקירותיה והערותיה. שעה כזו היה לנו אתמול, יום ז’בוטינסקי… בעצם היום שבו נשלחו ז’בוטינסקי וחבריו למבצר עכו לרצות את ‘עוונם’ ולעבוד עבודת פרך כשודדים ומרצחים”.

באותו גיליון הוסיף “הפועל הצעיר” שמועה שעברה אז בציבור ונודעה שנים רבות: “…רבנים כשרים נמצאו אשר חתמו ב ח ג על טופס ‘האשמה’ עצמית וכללו עצמם עם המגנים וקבלו עליהם להיענש עם ז’בוטינסקי וחבריו. שני הדברים כאחד גדולים היו: דרישת עונש וחתימה בחג. אחים הם לנו ליגון ואחים יהיו לנו לשמחה”.

ב”דואר היום” ב-2 במאי 1920 נכתב בפירוט: “אל הספרדים, אורפלי, בוכרי, גורזי’, ג’ירמוקלי, מערבי, פרסי, צוויריקלי, תימני… ספרדי, לך וקרא אל אחיך אל הבחירות לאסיפת הנבחרים. ספרדי קח חלק בעבודה ובחר בעובדים נמרצים שיגנו על ענייניך… שמות המועמדים הספרדים ומספר 2 הא’ זאב ז’בוטינסקי”.

מכאן ואילך חלפו שנים אחדות עד אשר התקיימו הבחירות הבאות לאסיפת-הנבחרים השנייה ב-6 בדצמבר 1925. באסיפת הנבחרים השנייה פרסם ז’בוטינסקי גילוי-דעת: “אל תבחרו בנציגים לסוכנות… ואנו הרביזיוניסטים בתור מחאה עוזבים את אסיפת הנבחרים”. בוויכוח בשאלת הצבעת הנשים הציעה תנועת “המזרחי” פשרה: לערוך משאל-עם בשאלת זכות-הבחירה לנשים שבו ישתתפו גברים בלבד… הנשים מיהרו כמובן להביע את התנגדותן לפשרה. בסוף מושב זה אושרה חוקת-בחירות לאסיפת הנבחרים השנייה על בסיס של שוויון מיני, והוחלט על עריכת בחירות לאסיפת-נבחרים זו.

האסיפה התכנסה סמוך לבחירתה, בשנת 1926, ולאחריה אסיפה נוספת בקיץ 1929. הבחירות התקיימו במועדן על אף אי-ההסכמה בנוגע להשתתפות הנשים בהליך זה כבוחרות וכנבחרות.

ז’בוטינסקי היה אז כבר ברשימת התנועה הרביזיוניסטית, וכל שאר היחסים בין תנועתו ובין מפלגות הפועלים – הריהם ידועים. אבל ניתן לתמוה מה היה קורה אילו האירועים ההיסטוריים היו מתרחשים קצת אחרת וז’בוטינסקי היה נשאר בתנועת העבודה.

האם היה קם מישהו אחר שהיה מקים ועומד בראש המחנה הלאומי?

קראו עוד על זאב ז’בוטינסקי ביקום תרבות:

אין דרך אמצעית: ניתוח גרפולוגי של כתב ידו של ז’בוטינסקי

“האלים של ארץ כנען“, סיפור מאת זאב ז’בוטינסקי על המפגש הראשון בין האל התנ”כי ואלי כנען

שמשון-הפרידה, הפרק הלפני האחרון והמפורסם ביותר ברומן הקלאסי של זאב ז’בוטינסקי ”שמשון”

שמשון-תמות נפשי עם פלישתים, פרק הסיום של הספר הקלאסי מאת זאב ז’בוטינסקי

המאה היהודית בעיני זאב ז’בוטינסקי

זאב ז’בוטינסקי. ויקיפדיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × אחד =