A sea of troubles

סיפור מאת אחד מגדולי הסופרים ההומוריסטיים של בריטניה. סיפור של אדם הנחוש בדעתו להתאבד אבל מגלה סיבה חדשה לחיות ממש ברגע האחרון. ויש גם קריצה רלוונטית על יחסי נשים וגברים.
המערכת.

פ.ג. וודהאוס. ויקיפדיה

מר מגס גמר בדעתו. הוא היה נחוש להתאבד, וכי זהו הצעד הנכון שיש לנקוט בו. היו רגעים מאז שחלף רעיון זה במוחו לראשונה ועד להתגבשותו למצב הנוכחי של נחישות מקובעת. חלפו רגעים של היסוס ופקפוק, בהם הוא התחבט כמו המלט בשאלה האם להמשיך ולחוות את הסבל המתמשך הוא מעשה אצילי יותר מאשר לפעול ולחסל את הכאב, את ים הסבל והצרות, לעמוד מולן ולסיימן בהתאבדות. אבל כל ההתלבטות הזו הסתיימה עכשיו, משגמר בדעתו להתאבד.

הנקודה העיקרית בטיעון שבנה, שדרת ההיגיון עליה נסמך מר מגס בהחלטתו, היתה מעבר לשאלה מהו המעשה היותר אצילי, להמשיך לחיות חיי סבל, או ליטול אותם בידיך ולשים להם קץ. השאלה הקשה לא היתה ההתלבטות הפילוסופית, זו לא היוותה עבורו סוגיה הקשה להכרעה. לגביו, ההחלטה שיש לקבל היא: אם יהיה זה שווה עבורו להמשיך ולחיות כשחייו מלווים בכאב השטני ביותר, שייסר את בטנו. מר מגס היה הקדוש המעונה של כל בעיות העיכול האפשריות. הוא סבל נוראות מקשיי עיכול. כאיש הנתון לתענוגות החיים, ובעיקר לתאוות המזון ולמנעמי השולחן, הפכו חייו למאבק מתמיד. הוא חי חיים בהם לא משנה מה יתרחש, הוא תמיד יהיה המפסיד ויקבל את החלק הגרוע שבהם.

נמאס לו מכל זה. הוא הביט אחורה, אל הדרך בה חלפו חייו, והסיק כי אין כל תוחלת בהמשך חייו. כל התרופות החדשניות שנטל אכזבו אותו. הוא נטל אותן אחת ועוד אחת, את כל התרופות המומלצות, ואף לא אחת מהן שיפרה את בריאותו. גם את כדורי העיכול הנחשבים של סמית’ הוא ניסה, נטל אותם ללא פקפוק, והתאכזב. גם מהתרופה הנוזלית “מצילת החיים” של בלקינסופ – הוא לגם כמות כה רבה שאפשר היה להשיט בה ספינה. גם את מפיג הכאבים המוביל של פרקינס, תרופה מומלצת מאוד על ידי בולעת-חרבות מקרקס ברנום וביילי – הוא נטל. וכך הלאה עד האחרונה ברשימת התרופות, אך אברי העיכול הפנימיים שלו פשוט לעגו לכולן.

“מוות, היכן עוקצך?” הרהר מר מגס, ומיד החל לעשות את ההכנות להיפגש עמו. אלה שחקרו והתעמקו בעניין אומרים שהנטייה להתאבד נפוצה בקרב אלה שעברו את שנת החמישים וחמש לחייהם, וששיעור ההתאבדויות בין הרווקים בגיל זה גדול פי שניים מזה שאצל גברים נשואים. לפיכך מר מגס האומלל נפגע כפליים, כביכול “נורה בידי נשק כפול קנה”,הוא היה בן חמישים ושש, והוא היה אולי המבוגר הפנוי ביותר בכל רחבי הממלכה המאוחדת.

הוא לא טרח ולא ניסה כלל למצוא בת זוג. עשרים שנה לפני כן, נפלה בחלקו ירושה בלתי צפויה, והעמידה אותו בעמדה נוחה מאוד, שאפשרה לו להנות מטעמם הטבעי של חיי בטלה וחוסר פעילות באופן מוחלט. עד לאותו יום, מבחינת חייו המקצועיים הוא שימש כפקיד בחברת ספנות די נידחת. מחוץ לשעות העבודה הייתה לו חיבה מוגבלת  לספרים, שבאה לידי ביטוי ברצונו הלא ממומש לקרוא יום אחד את מאה הספרים הטובים ביותר, כשיתאפשר. אך  בפועל הוא לא התחיל בכך, הוא התמסר לקריאת עיתון היומי ולכל שבועון מזדמן.

כזה היה מר מגס משמלאו לו שלושים ושישה אביבים. הצורך לעבוד לפרנסתו בשכר נמוך לא אפשר לו להתמסר ולהתענג על מעדנים משובחים שהופיעו בתפריטי מסעדות הפאר, ולכן הצליח לשמור את מערכת העיכול שלו כך שתפעל באופן נסבל. מידי פעם חש בעוויתות בבטנו, אך לא לעתים קרובות מידי. 

ואז נחתה עליו הירושה. וכך השתחרר מר מגס מדאגות הפרנסה הדוחקות וחיים בצמצום. הוא עזב את לונדון, ופרש לחיות בכפר הולדתו, שם העביר את עשרים שנותיו הבאות, בלוויית טבח צרפתי וצוות של מזכירות להן הכתיב, מידי פעם, פסקאות אקראיות למה שיועד להיות ספר מדעי על פרפרים בריטיים, אותו הוא דמיין לעצמו שהוא כותב. הוא יכול היה להרשות לעצמו להתפנק, והוא עשה זאת היטב. אף אחד לא האיץ בו להתעמל, אז הוא לא התעמל. אף אחד לא הזהיר אותו מפני הסכנות הטמונות באכילת סרטנים וארנבים וולשים לאדם עצל וחסר תנועה, שכן זה לא היה עניינו של אף אחד להזהיר אותו.

להיפך, חבריו עודדו את תאוות הלובסטר שלו, מפני שהוא היה אדם חביב ומסביר פנים, שאהב לסעוד ולארח את ידידיו.

התוצאה הייתה שהטבע כהרגלו הניח לו ולתאוותו, ואז לכד אותו. כך כשהתעורר מר מגס בוקר אחד, מצא את עצמו למעשה חולה במחלת מעיים כרונית. להבנתו היתה זו תוצאה מסתברת ומחיר שהיה עליו לשלם בשל אורח חייו הנוח. נראה היה שהעובדה שהוא עכשיו איש הלוקה במעיו הכתה בו פתאום כברק. רגע אחד היו חייו שלווים ונעימים, וברגע הבא, הסתער לתוך בטנו חתול בר זריז ועצבני בטפריו האדומים לוהטים לשסע את מעיו.

מר מגס החליט לסיים את זה.

ברגע זה של משבר בחייו שבו אליו הרגליו השיטתיים הישנים מימי נעוריו. אדם אינו יכול לשמש כפקיד, אפילו בחברת ספנות מפוקפקת, במשך זמן רב מבלי שיקנה לעצמו שיטתיות. ומר מגס החל את ההכנות שלו לסיים את חייו בשלווה ובמחשבה תחילה, כראוי למטרה הטובה אליה כיוון. כך אנו מוצאים אותו, בבוקר לא עבות אחד של חודש יוני, ישוב לפני מכתבתו, ערוך ומוכן לקראת קיצו.

בחוץ, הכתה השמש ברחובות המטופחים של הכפר. כלבים נמנמו באבק הרחוב החם, אנשים חלפו בדרכם ליום עמלם, דעתם כבר מוסחת, נודדת לנעשה במשרדיהם המוצלים.

אבל מר מגס, בחדר העבודה הקריר שלו, היה נתון בשלוות גוף ונפש. לפניו, על המכתבה, הונחו שש ערימות של  שוברי נייר קטנים. היו אלה שטרי כסף, והם ייצגו, מלבד מעט לירות בודדות, את כל עושרו בעולם. לצדם היו שישה מכתבים, ושש מעטפות עליהן מוטבעות שש חותמות דואר. מר מגס סקר אותם בשלווה. הוא לא הודה בכך, אבל הוא נהנה מאוד לכתוב את המכתבים האלה. ההתלבטות באשר למי עליו להוריש את הונו היתה נעימה, והעסיקה אותו במשך מספר ימים, ואכן, היא הסיחה את דעתו מכאבי הבטן שלו. לעיתים היו פרקי זמן בהם אפילו לא חש בכל כאב, עד שהוא עצמו הופתע ממצב רוחו שהיה כמעט עליז.

כן, בינו לבינו הוא הכחיש את זה, אבל היה זה תענוג גדול לשבת בכורסא שלו, ולהתלבט למי מכל תושבי אנגליה, למי ממיליוני תושביה, הוא יוריש את כספו, ויעשהו לאדם מאושר. תכניות שונות חלפו במוחו. הוא חש בתחושת כוח, שלמרות כל הכסף שעמד לרשותו מעולם לא חש בה .

הוא החל להבין מדוע מיליונרים מצווים צוואות מוזרות. פעם השתעשע ברעיון של בחירת יורש באופן אקראי מתוך מדריך הטלפון של לונדון ולהוריש לו את כל שהיה לו להוריש. הוא נטש את הרעיון הזה רק כאשר הבין כי הוא עצמו לא יהיה במצב בו יוכל להתענג ולצפות ביורש המופתע, ואם כך אין הגיון בהליך כזה של הורשה שאת סופו לא יוכל לראות.

לבסוף התגברו רגשותיו על הגחמה להוריש את הונו ליורש אקראי. חבריו הוותיקים מהמשרד בחברת הספנות הנידחת  – אלו יהיו האנשים שירוויחו! איזה חבר’ה טובים הם היו, חלקם כבר אינו בין החיים. אבל הוא המשיך עדיין לשמור על קשר לסירוגין עם חצי תריסר מהם. נקודה חשובה הייתה העובדה שהוא ידע את כתובותיהם. נקודה זו הייתה מרכזית בשיקוליו, מכיוון שמר מגס החליט שלא להשאיר צוואה, אלא לשלוח את הכסף ישירות למוטבים, בעודו בחיים. הוא ידע מה טיבן של צוואות. אפילו כשהנסיבות לכאורה די ברורות, הן לעיתים קרובות יצרו בעיות. הוא עצמו חווה זאת בירושה שקיבל מכוח צוואה לפני עשרים שנה. היה סיבוך קל בצוואה שבה הוא היה המוטב. מישהו ערער על תקפות הצוואה, ולפני שהעניין יושב לשביעות רצונו, עורכי הדין “גילחו” בערך עשרים אחוז משווי העיזבון.

לא תודה, בלי צוואות. אם הוא היה מכין צוואה ולאחר מכן מתאבד, היה זה נימוק לפסלות הצוואה מנימוקי אי-שפיות של המצווה. לא שהוא ידע או הכיר קרובי משפחה כלשהם שיש לו ושיכולים לטעון שהם יורשיו. אך תמיד היה סיכוי שקיים אי שם איזה בן-דוד מרוחק שיצוץ לפתע, ואז יש סיכוי שמחברי נעוריו יישלל הכסף שהוא רצה להעניק להם. הוא סירב להסתכן בכך.

בשקט ובהדרגתיות, אט אט, הוא מכר את תיק המניות וניירות הערך שבהן הושקע הונו, והפקיד את הכסף  שהתקבל מהמכירות בחשבון בנק בלונדון. שש ערימות של שטרי כסף גדולים – חלוקת הסכום הכולל לשישה חלקים שווים, שישה מכתבי פרידה שנכתבו בהתרגשות והעלאת זיכרונות על חברותא גברית מהעבר, שש מעטפות, ושש חותמות דואר, נחו על מכתבתו. החלק הזה של ההכנות הושלם. הוא ליקק את הבולים והדביק אותם על המעטפות; לקח את השטרות וצרף אותם למכתבים; קיפל את המכתבים; הכניס אותם לתוך המעטפות והדביק את המעטפות. לאחר מכן פתח את המגירה בשולחנו, ושלף ממנה בקבוק קטן, שחור, ומכוער.

הוא פתח את הבקבוק ומזג את הנוזל מתוכו לתוך צלוחית קטנה לנטילת תרופות. היה זה מעשה שמר מגס ביצע רק לאחר ששקל את העניין בדעתו באופן הרציני ביותר, כלומר עד שהחליט על שיטת התאבדותו. הסכין, והאקדח, והחבל- כולם הציגו בפניו את קסמיהם. הוא בדק גם את היתרונות הטמונים בטביעה, או בזינוק לתהום מגובה רב. אך הוא מצא פגמים בכל אחת מהדרכים הללו. או שהשימוש בהם היה כרוך בכאב, או ביצירת לכלוך רב. על פי אופיו, מר מגס דגל בסדר וניקיון. הוא התקומם נוכח המחשבה כי גופו יושחת, ללא ספק אם הוא יטביע את עצמו. ואם ישתמש באקדח, גם השטיח, ללא ספק יוכתם, וכך גם המדרכה, אם יקפוץ אליה מגובה רב, ואולי כמה הולכי רגל תמימים, אם יקפוץ מעל אנדרטה גבוהה, יפגעו. שימוש בסכין הוא שלל מכל וכל, חושיו דחו מראש את הכאב הצפוי. עבורו הפתרון היה רק רעל, כזה שאפשר לגמוא ללא כאב ותוצאותיו מהירות, ובסך הכול נעים יותר מכל דרך אחרת להתאבד באמצעותו.

 מר מגס החביא את צלוחית הזכוכית מאחורי קסת הדיו וצלצל בפעמון. 

“האם מיס פילנגר הגיעה כבר?” שאל את המשרת.

 “היא הגיעה בדיוק עכשיו, אדוני.”

 “תודיע  לה שאני מחכה לה כאן.”

ג’יין פילנגר הייתה מוסד. תפקידה הרשמי היה של מזכירה פרטית וכתבניתו של מר מגס. כלומר, באותם מקרים נדירים, בהם התגבר מצפונו של מר מגס על עצלותו במידה כזו שהוא חש שהוא חייב לחדש את העבודה על כתיבת ספרו אודות הפרפרים הבריטיים שלו. היתה זו מיס פילנגר אליה הוא פנה, ופלט בנוכחותה מספר משפטים מקוטעים ומבולבלים שהיו אמורים להביע את הרעיונות שלו בנדון, ושהיו למעשה מעין לחשים מבולבלים שפגמו באפשרות לצרף אותם לכדי משפט בהיר. כשהוא שקע בכורסא, מותש מהמאמץ, נטול יכולת דיבור, כמו רץ מרתון שהתחיל את הספרינט שלו מייל או שניים מוקדם מדי, היתה זו המשימה של מיס פילנגר לפענח את סימני הקצרנות שרשמה מפיו, להקליד אותם בצורה מסודרת, ולסדר אותם במגירת המכתבה שיועדה לספר הנכתב. העלמה פילנגר הייתה רווקה קפדנית שגילה אינו מחוור לחלוטין, ובהליכותיה דגלה בצניעות, וניחנה בחשד מושרש עמוק כלפי גברים – חשד אשר לא נבע מניסיונה האישי בדבר חוסר צדק למין החלש אליו השתייכה מצד המין החזק, באשר הגברים עימם באה במגע, תמיד הפגינו ריחוק וקרירות כלפיה. 

בעשרים שנות עבודתה ככתבנית ומזכירה היא לא נאלצה מעולם לסרב בבוז ובכעס, אפילו לא לפיתוי בצורת קופסת שוקולד, שהוצע לה על ידי אחד ממעסיקיה. אף על פי כן, היא המשיכה לעמוד על המשמר בקור שהפיצה מסביבה. באגרוף קפוץ שנדרך, היא שמרה על כבודה, תמיד מוכנה להכות בגבר הראשון שיעז לצעוד ולו צעד אחד מעבר לגבולות האדיבות המקצועית המקובלת.

כזאת הייתה העלמה פילנגר. היא הייתה האחרונה בשורה הארוכה של בחורות אנגליות חסרות מגן שנאלצו מנסיבות כלכליות מסוימות להעמיד את שרותיהן למר מגס, ולהקשיב לשטויות המחרידות ולדברים הקודרים שהיה למר מגס להקנות לעולם בנושא הפרפרים הבריטיים.

בנות הגיעו ובנות עזבו. בלונדיניות, בלונדיניות לשעבר, חומות שיער, חומות שיער לשעבר, כמעט – בלונדיניות, כמעט חומות שיער. הן הגיעו כולן מלאות בתקווה ובשמחת חיים, התפתו להצעות הפזרניות שמר מגס הציע להן. את השכר הגבוה הוא נאלץ לשלם מכיוון שאחרי זמן מה הן נטשו אותו, אחת אחרי השניה, כמו צדפות שתוכן רוקן. הן לא יכלו לעמוד בשיממון המעיק של החיים בכפר שהעניק לעולם את מר מגס. 

עיר מגוריו של מר מגס לא הייתה עיר תענוגות רווית בילויים. אם תיטול ממנה את פנס הקסם של הכומר ואת  המאזניים שממול לסניף הדואר, שהציעו “שקול את עצמך”, ביטלת למעשה את הסיכוי האחרון  “לפסוע על דרך הפיתויים מרופדת בפרחי נר הלילה .”

הגברים היחידים שגרו במקום היו צעירים שקטים. מבטם בדרך כלל בהה בחלל, וכשנפגשו עם בת זוג, השגיחו עליהם הוריהם ההזויים בעלי מבט חשדני וחודרני. ריקוד הטנגו לא היה מוכר בעיר, ורק את ריקוד “הצעד היחיד”, צורת הריקוד היחידה המוכרת שם, רקדו, וגם זאת במרווחי זמן גדולים ובהזדמנויות נדירות ביותר. היה זה מעין ריקוד פולקה, שלא היה שונה בהרבה מתנועותיו של קנגורו מתאגרף בגילופין.

המזכירות והכתבניות של מר מגס העיפו מבט נחרד ומזועזע סביבן, ושעטו לעבר לונדון כמו סוסים מבוהלים.

לא כך הגיבה העלמה פילנגר. היא נשארה. היא הייתה אישה מעשית ודי היה לה בכך. די היה לה במשכורת הגבוהה שהיא קיבלה. עבור חמישה פאונד בשבוע היא הייתה מוכנה לקבל משרת מזכירה וכתבנית גם במשלחת לקוטב הצפוני. במשך שש שנים היא נשארה עם מר מגס, וללא ספק היא ציפתה להישאר במחיצתו לפחות שש שנים נוספות.

אולי היתה זו ההתלהבות של מר מגס שדבקה בה, כשהיא שייטה פנימה אותו בוקר, נכנסת למשרדו, מצוידת במחברת רישום בידה.

זוהי בחורה בטוחה בעצמה, בלתי מודעת לאבדון הממשמש ובא עלי, נסמכת עלי כמו בת הנשענת על אביה. אמר לעצמו מר מגס משנכנסה. הוא שמח שלא שכח כי עליו לתגמל את מיס פילנגר כשהכין את עצמו לקראת סופו.

הוא בהחלט לא שכח את העלמה פילנגר. על שולחנו, לצד המכתבים שהכין, מונחת היתה ערימת שטרי כסף קטנים, שהסתכמה בסכום של לא פחות מחמש מאות פאונד, זה היה הסכום שהועיד לה.

התנהגותה של העלמה פילנגר תמיד היתה עניינית, היא התיישבה בכיסאה, פתחה את המחברת, לחלחה את העיפרון שבידה, וחיכתה בהיסוס להכתבה של מר מגס, שהיה מקדים ומחכך בגרונו בטרם התחיל להרצות על הפרפרים. היא הופתעה כאשר במקום להזעיף את פניו, כפי שהיה רגיל לעשות בעוד הוא מכין את עצמו להכתבה, העניק לה חיוך איטי ומתוק.

כל חושי ההתגוננות שהיו חבויים מתחת לעורה ניעורו והזדקרו למראה החיוך הזה. היה זה אינסטינקט חבוי שהחל להתרוצץ במערכת העצבים שלה, אינסטינקט שהמתין זמן רב להתעוררות, לרגע זה של משבר פתאומי. ואכן כאן ועכשיו וללא ספק היה האינסטינקט במקומו סוף סוף. אחרי עשרים שנה של עבודה, הנה מעסיק העומד להמיט אסון על עצמו בניסיון לפלרטט אתה.

מר מגס המשיך לחייך.

אינך יכול לסווג חיוכים. אינך יכול לדעת לעולם מה מסתתר מאחורי חיוך. שום התנהגות אינה מעניקה מגוון רב כל כך של פרשנויות כמו החיוך. מר מגס חשב לתומו שהוא מחייך את חיוכו העצוב והרך של אדם היודע שהוא ניצב על סף קברו, נפרד מעובדו הנאמן.

התרשמותה של העלמה פילנגר הייתה שהוא דווקא מחייך כמו תרח זקן ובודד שהיה צריך להתבייש בעצמו.

 “לא, מיס פילנגר”, אמר מר מגס, “לא אעבוד הבוקר. כל שאני רוצה הוא שתשגרי עבורי את ששת המכתבים הללו בטובך.”

 העלמה פילנגר נטלה את המכתבים מעל המכתבה ומר מגס סקר אותה בעדינות.

“מיס פילנגר, את איתי כבר זמן רב, שש שנים, הלא כן? שש שנים. ובכן, ובכן אני לא חושב שאי פעם הענקתי לך מתנה קטנה, נכון?”.

“אתה נותן לי משכורת טובה”.

“כן, אבל אני רוצה להעניק לך משהו נוסף. שש שנים זה הרבה זמן, ולאחרונה התחלתי להרגיש כלפיך תחושה שונה מזו שיש למעסיק רגיל כלפי מזכירתו.. את ואני עבדנו בצוותא במשך שש שנים ארוכות ואני בטוח שיורשה לי לתת לך משהו כהבעת תודה והערכה  על נאמנותך”.

 הוא לקח בידו  את ערימת שטרי הכסף.

“אלה עבורך, מיס פילנגר”.

הוא קם והושיט לה אותם. הוא נתן בה מבט חטוף, מבט שביטא את כל רגשנותו של אדם שמערכת העיכול שלו לא תפקדה כבר למעלה משני עשורים. הוא נסחף בפאתוס שבמצב, הוא גחן לעבר הגברת פילנגר ונישק אותה על מצחה.

מלבד חיוכים כמובן, אין שום דבר שקשה לסווג אותו כמו נשיקות. להבנתו של מר מגס, הוא נישק את העלמה פילנגר כפי שהיה אולי גנרל מפורסם, שנפצע פצעי מוות, מנשק את אמו, או את אחותו, או איזו דודה אוהבת במיוחד. אולם דעתה של העלמה פילנגר היתה שונה באופן ניכר מכך, וניתן לזה ביטוי קצר וקולע בהתבטאותה המידית:

 “אה!”

היא צרחה, כשהיא מנחיתה מכת אגרוף על לסתו הנטויה של  מר מגס, שאם הייתה ממוקמת באותו רגע סנטימטר נמוך יותר, אולי היתה מפילה אותו אפיים ארצה. היא זינקה על רגליה.

“איך אתה מעז. חיכיתי לזה, מר מגס. ראיתי את זה במבטך. ציפיתי לזה. הרשה לי לומר לך שאני לא בחורה שאתה יכול להרגיש בטוח במחיצתה כשאתה מתנהג כך, אני יודעת להגן על עצמי, אני רק נערה עובדת..”

מר מגס, שהוטח לאחור אל עבר המכתבה כמו מתאגרף מוכה הנופל על חבלי הזירה, התרומם.

“מיס פילנגר”, הוא צעק במחאה, “לא הבנת אותי. לא הייתה לי שום כוונה – ‘, קרא נבעת.

“לא הבנתי נכון? באמת! אני רק נערה עובדת- ..”

“שום דבר מסוג זה כלל לא עלה על דעתי –”

“באמת! שום דבר לא היה כה רחוק מאשר מה שאני מייחסת לך, ואתה נותן לי כסף, אתה מכסה אותי בנשיקות הנתעבות שלך, אבל כאילו שום דבר מגונה לא עלה בדעתך … חוץ  מאשר הפרשנות הברורה של התנהגות כזו!”

לפני שהתקבלה העלמה פילנגר למשרתה אצל מר מגס, היא הייתה מזכירתה של סופרת מאינדיאנה, וממנה רכשה את סגנונה.

‘”עכשיו שהרחקת לכת מדי, אתה פוחד מתוצאות מעשיך. ובכן אתה באמת יכול לחשוש, מר מגס, אני רק נערה עובדת-“

“מיס פילנגר, אני מפציר בך – “

‘”שתוק! אני רק נערה עובדת – “

גל של זעם מטורף סחף את מר מגס. ההלם מהאגרוף שהטיחה בו, ועוד יותר מכך בשל כפיות התודה האיומה של האישה הנוראה הזו, כמעט גרמה לו להעלות  קצף על שפתיו.

“אל תמשיכי לקשקש שאת רק נערה עובדת”, הטיח בה, “את מוציאה אותי מדעתי, הסתלקי, עופי מכאן, עזבי אותי מיד ,לכי לאן שאת רוצה, רק הסתלקי כבר”.   

העלמה פילנגר לא הצטערה לחלוטין למלא אחר בקשתו האחרונה הזו של מר מגס. זעמו הפתאומי של מר מגס טלטל אותה והבהיל אותה. היא חשה שהיא יכולה לסיים את העימות ביניהם כמנצחת, והשתוקקה להסתלק משם בעוד מועד. 

“כן, אני אלך”, השיבה בארשת אומרת כבוד, בעודה פותחת את הדלת.

“עכשיו משחשפת את טבעך האמתי, מר מגס, הבית הזה אינו ראוי יותר לשהו..” 

היא קלטה את מבטו הנוקב של מעסיקה, ויצאה בחיפזון החוצה לפני שסיימה את דבריה. מר מגס התהלך בחדר הלוך ושוב זועם ונרגש. הוא היה מזועזע בתוכי תוכו מהעימות עם מזכירתו. הוא רתח מזעם על כך שכוונותיו הטובות פורשו בצורה כל כך נלוזה. זה היה יותר מדי עבורו, המחשבה שבכל העולם כפוי-הטובה הזה הוא נתקל בכפיות הטובה הגדולה ביותר.

הוא הפסיק לפתע את פסיעתו הלוך ושוב בחדר. ראשית משום שרגלו נתקלה בכיסא, ושנית משום שרעיון נצנץ בראשו.

תקווה מטורפת פעמה בו, הוא הוסיף עוד מקבילה בינו לבין המלט “אני אתלה את עצמי אם אני אתאבד!” הוא צרח בקול.

ובעוד הוא מבטא מילים אלו, ירדה עליו שלווה מוזרה, והוא היה כאדם המתעורר מסיוט. הוא קרס על הכורסא שליד מכתבתו “איזה אידיוט הוא היה, בהעלותו מלכתחילה את רעיון ההתאבדות? מה הניע אותו להרהר על כך ולהחליט על הכחדה עצמיתבמו ידיו, רק כדי שחבורה של יצורים כפויי טובה יוכלו להתפלש בכספו, זה היה רעיון עוועים מתחילתו ועד סופו של טיפש מושלם. הוא לא יתאבד. לא אם זה עדיין תלוי בו. הוא ידבק בחיים, ייצמד אליהם בכל כוחו ויצחק אליהם. ואם יחזור הכאב מפעם לפעם, מה בכך? האם נפוליאון לא סבל מחושים כמוהו, וראו אותו, הוא היה  מוכה שוק על ירך אם היה מתאבד.” ניצוץ חדש של נחישות הבזיק בעיניו, הוא קם ממקומו בנחישות לפתוח את ששת מעטפות הדואר, ולקרוע את המכתבים שבתוכן  לגזרים. אך הן לא היו על מכתבתו יותר.

לקח למר מגס אולי שלושים שניות להתעשת, ולהיזכר לאן היו המכתבים בדרכם, ואז הכל חזר אליו. הוא נתן אותם לאשת השטן הזו, פילנגר, ואם הוא לא יוכל להשיג אותה מיד, היא תשגר אותם בדואר כפי שהורה לה לעשות. מכל המחשבות שהתערבלו בראשו הנסער של מר מגס באותו רגע, הבולטת ביותר בהן הייתה זו שהמרחק מביתו אל תיבת הדואר היה של פחות מחמש דקות הליכה.

גברת פילנגר הלכה ברחוב הרדום בחומה של שמש יוני שהכתה ממעל. כפי שמר מגס היה, כשיצא מביתו, רותח מכעס, גם היא הייתה עדיין מזועזעת. היא החליטה למלא את חובתה האחרונה, לשלשל את המכתבים שהופקדו בידיה לתיבת הדואר, ולאחר מכן לפרוש אחת ולתמיד מתפקידה אצל האדם שבמשך שש שנים היה עבורה מעסיק למופת, אך בסופו של דבר התיר מעצמו כל רסן וחשף את טבעו האמיתי. רצף מחשבותיה הופרע כששמעה צעקה צרודה מאחוריה. היא הסתובבה והבחינה במי שהיה המעסיק לדוגמה עד לאותו בוקר רץ במהירות לקראתה. פניו היו סמוקים, עיניו ניבטו בפראות, והוא לא חבש מגבעת לראשו. מוחה של העלמה פילנגר פעל בקדחתנות. היא קלטה את המצב בהבזק, והבינה כי היא עומדת להיות קורבן לזעמו של גבר שתשוקתו הלא ממומשת בוערת בו. היא קראה כבר על עשרות מקרים דומים בעיתונים. היא לא שיערה כי תהיה גיבורת אחת מדרמות התשוקה הללו. היא סקרה את מעלה ומורד הרחוב ביעף, בחפשה אחר מישהו שיוכל לחלץ אותה, אך הרחוב היה שומם.

היא פרצה בצרחות ובריצה.

מאחוריה שמעה את קולו האכזר של מר מגס צועק “עצרי”.

העלמה פילנגר העבירה ל”הילוך שלישי” והאיצה את ריצתה. בעודה רצה חלפו בראשה כותרות העיתונים.

“עצרי,”  שאג מר מגס מאחוריה. “תשוקה שלא באה על סיפוקה הפכה את האיש הזה לרוצח”, חלפה הכותרת  בראשה של העלמה פילנגר. “מטורף מאהבה הוא ביתר בלונדינית יפה”, הבזיקו האותיות האדומות של כותרת העבה בעיתון במוחה של העלמה  פילנגר.

“עצור!” .

“הוא דקר אותה שלוש פעמים בשאט נפש” היא דמיינה.

“לרוץ בצעדים ארוכים ככל האפשר, לגמוא בכל פסיעה עשרים יארד”, בכך היא התרכזה עכשיו בכל מאודה.

בלונדון, בניו יורק, בפריז, ובערים אחרות בהן  קצב החיים מהיר, חזיון של ג’נטלמן ללא מגבעת לראשו, שפניו סמוקים, רודף אחרי המזכירה שלו ברחובות העיר בריצה מהירה, לא היה גורם להתרגשות ותשומת לב רבה, אם בכלל. אבל בעיר מגוריו של מר מגס התרחשות ממין זה היתה נדירה. האירוע הקודם הראוי לציון בתולדות העיר התרחש שנתיים קודם לכן. היה זה בעת הביקור של הקרקס המדהים של בינגלי, שצעד לאורך הרחוב הראשי בדרכו לעיר הסמוכה, בעוד שחברי הלהקה מלאי הלהט, התגנבו אל חצרות הבתים האחוריות, והסירו את כל הכביסה מחבלי הייבוש. מאז שררה שלווה עמוקה בעיר. לפיכך, כשהמרדף התלהט בהדרגה, החלו אזרחים, מגדול ועד קטן, להתקבץ ברחובות. זעקות השבר של העלמה פילנגר, וההופעה החיצונית של מר מגס, גרמה להם לחשוב שעליהם להתערב במרדף ולעצור בעדו. התוצאה היתה שכאשר מר מגס אחז כבר בעלמה, הם תפסו את מר מגס, וכתוצאה מכך נפלו כולם עליו ועל העלמה פילנגר.

“הצילו!” זעקה גברת פילנגר.

מר מגס מתנשף, והצביע בקוצר רוח על מעטפות המכתבים שעדיין אחזה בהן בידה הימנית. הוא לא עשה אימוני כושר זה עשרים שנה, ופעימות הדופק המהירות הזכירו לו זאת. שוטר המקוף גוץ’, האחראי על החוק והסדר בעיר, הידק את אחיזתו בזרועו של מר מגס ודרש הסבר למתרחש.

“הוא-הוא התכוון לרצוח אותי”, אמרה העלמה פילנגר.

“הרוג אותו”, יעץ עובר אורח שעמד בסמוך.

“למה אתה מתכוון כשאמרת שעמדת לרצוח את הגברת?” שאל השוטר גוץ’.

מר מגס התעשת, הסדיר את נשימתו, והשיב “אני-אני-אני-אני רק רציתי את המכתבים האלה.”

“בשביל מה?”.

“הם שלי”.

“אתה מתכוון להאשים אותה בגניבתם?”

“הוא מסר לי אותם במו ידיו”, צרחה העלמה פילנגר.

“זה נכון אבל אני רוצה אותם בחזרה”.

ברגע זה זיהה השוטר, על אף גילו והזיעה שזלגה ממצחו לתוך עיניו וטשטשה את ראייתו, את תווי פניו של זה שאחז בו. למרות שהן היו מטושטשות, היו אלה בכל זאת פניו של האדם שהוא החשיב כאזרח מכובד בקהילה.

“הרי זה  מר מגס!” אמר השוטר. הזיהוי הזה של האיש על ידי אחד מאנשי הרשות הרגיע את המתח, אם כי  קצת איכזב את הקהל. הם לא ידעו מדוע, אך קלטו שכנראה לא התרחש כלל רצח, והם התחילו להתפזר.

“למה לא החזרת למר מגס את המכתבים שלו כשהוא ביקש זאת ממך גברתי?” שאל השוטר.

העלמה פילנגר פנתה אליו בהבעת התנשאות ואמרה “הנה המכתבים שלך, מר מגס, אני מקווה שלא ניפגש שוב.”

מר מגס הנהן, הייתה זו גם  דעתו שלו. כל הדברים הסתיימו אם כן, לטובה ולצמיתות.

למחרת בבוקר התעורר מר מגס משינה ללא חלומות, ובתחושה שהתרחש בגופו שינוי מוזר. הוא היה נוקשה מאוד, והתקשה להזיז את איבריו שכאבו עם כל תנועה. אבל בתוך תוכו, במרכז הווייתו, הייתה תחושה חדשה של קלילות.  הוא היה יכול להכריז לפתע שהוא מאושר.

בהיסוס, הוא גרר את עצמו מהמיטה וצלע אל עבר החלון. הוא פתח את החלון. זה היה בוקר מושלם, משב רוח קריר הכה בפניו, מביא אתו ניחוחות נעימים וקולות מרגיעים  של יצורי אנוש המתחילים את יומם בבוקר חדש. מחשבה פתאומית נצנצה בראשו בו ברגע “לפתע ,אני מרגיש טוב!”.

ואז עוד הרהור אחד ” בשם אלוהים, זה בטח בשל התרגיל המאומץ מאתמול, אעשה זאת מעכשיו באופן קבוע.”

הוא שאף את האוויר הצח לתוכו. לפתע חש בטפר של חתול הפרא שבבטנו. אבל זה היה כאב עמום בלבד, חתול הבר ידע שהוא הובס. מר מגס שקע במחשבות ואפילו לא חש בכך יותר. 

“לונדון”, הוא אמר לעצמו. “לונדון היא עיר תרבותית המתאימה לברנש כמוני. צעיר יחסית עדיין. אתן את עצמי בידיה .. תרגול מתון אך קבוע מידי יום …”. הוא צלע אל חדר השירותים.

קיראו גם:

פ.ג. וודהאוס בויקיפדיה

עטיפת הספר ״עונת הזיווגים״ בעברית מאת פ.ג. וודהאוס

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × ארבע =