יואב ויכסלפיש ממליץ על

הספר ״סרט כחול לבן״ של חמוטל מעפיל ורסנו בהוצאת רסלינג

סרט כחול לבן ספרה של חמוטל מעפיל ורסנו
סרט כחול לבן ספרה של חמוטל מעפיל ורסנו

ספר זה מתבסס על עבודת הדוקטורט של המחברת, ומתמקד בייצוג מיניות בסרטים ישראליים משנות ה-60 ועד ימינו. הדיון מתחיל ב”הם היו עשרה”, המתאר חלוצים יהודים במאה ה-19, ואת התהליך ההיסטורי של שחיקת משטורו של הגוף והכפפתו לצרכים לאומיים. לדברי המחברת “הקולנוע הישראלי משרטט חברה שסועה, שבה נאבקים על זהותה ועל זהותם אשכנזים ומזרחים, מהגרים וצברים, מרכז ופריפריה, ימין ושמאל”. היא מציעה לראות בייצוג המיניות זירת התגוששות לימינלית. הדיון מתמקד בהמשך בקולנוע הירואי כמו “הוא הלך בשדות”, ובתהליכי חילון ופרידה מהצבר המיתולוגי כמו ב”מציצים”, המתאר חבורת גברים שמסרבים להתבגר, “החיים על פי אגפא”, חבורת דמויות דוחות ומעוררות רחמים בפאב תל אביבי, נערים מתבגרים ב”אסקימו לימון” וסרטי ההמשך, ועוד ועוד.
המחברת משתמשת בכינוי אור”י כדי לתאר גבר אשכנזי, ותיק, ריבון, ויהודי – מזכיר את המונח האמריקאי WASP שזכה בעברית גם לתרגום אחוס”ל – ובודקת מה קרה לייצוגו במהלך השנים, ואיך קולות מושתקים החלו לקבל ביטוי על המסך. החל מסרטי הבורקס בשנות ה-70, דרך קולנוע פמיניסטי, וסרטים בהם כיכבו נציגי מגזרים שונים בשנות ה-90, ובמילניום החדש – כיפות סרוגות (“מדורת השבט”), מזרחים ותושבי פריפריה (“שחור”, “חולה אהבה בשיכון ג'”), ואלמנות (“האסונות של נינה”, “כנפיים שבורות”). עם השנים השתנה היחס למיניות, לכיוון מתן עדיפות לרצונותיו ותשוקותיו של הפרט, על חשבון ציות לנורמות החברתיות ומימוש מטרות שהוכתבו או נכפו עליו באופן מסורתי ע”י המשפחה והסביבה. הדיון נוגע בעצבים החשופים של החברה הישראלית, ומפנה את הקורא לייצוגים הקולנועיים של משבר הערכים העמוק בו היא נמצאת, וכן בפוליטיקת הזהויות וחשיבות המגזרים וה”שבטים” כמעצבי זהות מרכזיים, במקום הגורמים השואפים להעלימם באמצעות רטוריקה של אחדות, שאחיזתה במציאות רופפת.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

14 + 17 =