לפניכם סיפור נוסף בפרויקט הסיפור התנ”כי וההיסטורי של “יקום תרבות”, סיפור שחלקו מתרחש בימי המושל של יהודה מטעם האימפריה הפרסית נחמיה בן חכליה, וחלקו מתרחש בזמננו אלו, ובמרכזו עומד כיור של נחושת.

המערכת

המושל מטעם פרס נחמיה בן חכליה בונה את חומות ירושלים. ציור מאת Adolf Hult, 1919. ויקיפדיה

“וְאֶת יָם הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים; וַיִּשְׂאוּ אֶת נְחֻשְׁתָּם בָּבֶלָה” (מלכים ב כ”ה, י”ג)

“בית המקדש הוקם מחדש כי הגיע הזמן לכך… בחצר הקדמית עמדו מזבח אדיר עשוי נחושת וכיור המים הרחב המכונה ‘ים הנחושת’, כמו בימים הרחוקים ההם, כששלמה המלך משל בארץ” (בנימין זאב הרצל, אלטנוילנד)

איקונה רוסית של נחמיה בן חכליה. ויקיפדיה

אין בלבי על אבי. הוא האמין שהוא עושה זאת לטובתי. באמת, איזה סיכוי היה לי, לאדם בעל השם היהודי כל כך – נחמיה בן חכליה – צאצא המגורשים מיהודה, לקבל תפקיד בעל חשיבות כלשהי בממלכת פרס? מי היה נותן את אמונו בי ומעניק לי משרה, שלא לדבר על משרת אמון כה חשובה כשר המשקים, הנמצא יום יום בקרבה אינטימית למלך ולנשותיו? משרה כזו יכול לקבל רק מי שאין לו, ולא תהיה לו, משפחה, ושאפשר לסמוך עליו שיהיה מסור לאין קץ למלך. וכמובן, שאפשר להשאיר אותו בלי חשש במחיצת נשות ההרמון…

לפעמים אני מוצא את עצמי חושב על אבי כעל אברהם אבינו, ועלי כעל יצחק. למעשה, ההשוואה נוטה לטובתו של אבי: בעוד אברהם עקד את בנו רק כי קיבל הוראה, ולא התקומם נגדה, אבי עשה את מה שעשה לטובתי, או לפחות כך חשב. ובעוד שאברהם היה מוכן להרוג את בנו, אבי רק ביצע בי ניתוח קטן. הו, לו רק היה מופיע מלאך אלוהים ברגע האחרון ועוצר את היד האוחזת בסכין!

אז נכון, עכשיו אני מושל יהודה. מלך פרס בנדיבותו מינה אותי לתפקיד, ואפילו העניק לי פלוגה מחייליו המלווים אותי לכל מקום וממלאים את כל הוראותיי.

אבל איך אוכל להיות המנהיג שאני אמור להיות, להתמודד עם כל הקשיים והסכנות, כשאני עומד למול העם ועור פני רך כשל ילד, ללא חתימת זקן? כשאני יודע שהדל והנקלה ביניהם זוכה לברכה ולעונג שלא אחווה לעולם? כשאני חש כי מגחכים מאחורי גבי ומספרים עלי בדיחות מלוכלכות?

נחמיה בונה את החומה של ירושלים illustration from 
Sunrays quarterly 1908 ויקיפדיה

אתן לכם דוגמה. הייתי אמור להקים את לשכתי בהיכל בבית המקדש. אבל, כידוע לכם, מי שאיננו… כלומר, שהוא לא לגמרי… זאת אומרת שיש לו מום כלשהו, אחד כזה אסור לו להיכנס להיכל. באיסור מהתורה!  “ולא יחלל את מקדשי”. כן, כך בדיוק כתוב, “יחלל”.

זה ממש מצחיק, כשחושבים על זה: לי עצמי אסור להיכנס, ואם אכנס אהיה חייב מיתה, אבל מתוקף תפקידי יש לי הסמכות לסלק כהנים מושחתים מבית המקדש. מה שעשיתי לא פעם ולא פעמיים, וכך גם יצרתי לי לא מעט אויבים.

יש קבוצה גדולה של נביאי שקר העושים ככל יכולתם לשים אותי ללעג בפני העם, המתנגדים לכל צעד שאני נוקט ולכל מילה שאני אומר. והם מנצלים את מצבי ללא כל בושה. ומי בראשם? לא תאמינו, אישה! צחוק הגורל: לעולם לא יהיו לי קשרי אהבה עם אישה. אבל קשרי שנאה, יש ויש. מדוע היא שונאת אותי כל כך? אם יש גבר שמעולם לא התנשא על נשים, אני הוא – הרי מעולם לא הייתה לי סיבה להודות לאל שלא עשני אישה, ובכל זאת, האישה הזאת, נועדיה הנביאה, עומדת בראש הכנופיה של כפויי הטובה העומדים לשטן על דרכי בכל צעד ושעל.

והייתה פעם בה באמת הגדישו את הסאה. טוביה וסנבלט, אויבי ישראל, שכרו את נביא השקר, שמעיה, הבוגד הנאלח. והם שלחו אותו להטיל עלי אימה, ולספר לי איך, כביכול, באים להרגני, ואיך אני חייב מיד לברוח ולהתחבא בבית המקדש. זו הייתה פשוט בעיטה בפרצוף. הערמומיות, הזדוניות, האכזריות המחושבת של הנחש הזה!

שמרתי על כבודי, גם אם לא על קור רוחי, בתשובתי אליו. “האיש כמוני יברח?” עניתי בהתרסה. וכדי שיידע שאני מבין איזה משחק מרושע הוא משחק, הוספתי “מי כמוני אשר יבוא אל ההיכל ויישאר בחיים?”. כשעשה את עצמו כלא מבין, סיימתי את השיחה בפסקנות: “לא אבוא!”.

לא הראיתי למנוול איך הרגשתי באמת. רציתי לעזוב הכול. רציתי לקום, באותו הרגע, ולחזור אל סיר הבשר, לשושן. לחיים הנעימים והנוחים של שר המשקים של המלך.

ואז, שמעתי לפתע קול אישה “כמו ים הנחושת.”

הייתה זו נועדיה הנביאה. מה עושה פה העלוקה מוצצת הדם הזו? שוב באה להטריד אותי? דווקא עכשיו? ומה פתאום היא מדברת על ים הנחושת המופלא, היפהפה, הקדוש, אגן המים הגדול שבו היטהרו הכהנים במקדש שלמה?

“כמו שהכשדים שברו את ים הנחושת, כך הפרסים, בעזרתו האדיבה של אביך, שברו אותך. ההבדל הוא רק שאת ים הנחושת בטח אפשר לתקן.”

והיא צחקקה את הצחוק המחליא שלה, וללא חיפזון, הלכה לה לדרכה.

כמו תמיד, היא שילחה בי את חיציה השנונים בכוונה להשפיל אותי, וכמו תמיד, גם הצליחה.

אבל הפעם היא עשתה משהו בנוסף, שוודאי לא התכוונה אליו. היא נתנה לי רעיון, היא העניקה לי מטרה. אכן, את ים הנחושת אפשר לתקן! הכשדים שברו אותו, אבל לקחו אותו עימם לבבל. שברי הים בוודאי עדיין נמצאים שם. אני אחזור לשרת את המלך, אבל לא לאורך זמן. אמצא את שברי ים הנחושת, אאחה אותם מחדש, ואביא עימי את הים המתוקן לירושלים, לבית המקדש. ים הנחושת יהיה שלם, הכהנים יהיו טהורים, ואני, נחמיה הסריס, אני אהיה זה שמחזיר עטרה לישנה!

נחמיה משגיח על בניית העיר ירושלים. ויקיפדיה

מציאת שברי ים הנחושת אחרי מאה וחמישים שנה לא הייתה משימה פשוטה. הייתה נחוצה עבודת בילוש יסודית ומייגעת והון תועפות. במשך כל הזמן הזה קיבלתי ידיעות מדאיגות מיהודה. השחיתות אכלה כל חלקה טובה. המצב הלך והידרדר, אך לא הייתי מוכן לחזור ליהודה בידיים ריקות. לא אלאה אתכם בפרטים: הכפלתי ושילשתי את מאמציי, איתרתי והצלחתי להשיג, לרכוש, ובאחד המקרים אפילו לגנוב, כל אחד ואחד מהשברים. עבור המלאכה העדינה לאין קץ של איחוי השברים והרכבתם שכרתי את אמן הנחושת הטוב ביותר בפרס. כשהושלם הים, היה כה גדול, עד שהייתי צריך להעמיס אותו על צדו על המרכבה, ולקשור אותו היטב כך שלא ייפול חלילה. אך בסופו של דבר, התאמינו? הייתי בדרך לירושלים, ובמרכבתי היה אחד החפצים הקדושים ביותר לעם היהודי.

 הדרך לירושלים הייתה ארוכה. חודשיים הייתי בדרך, אך הם היו בעיני כימים אחדים. ברגע בו הגעתי, עוד בטרם רחצתי את בשרי, חיפשתי את עזרא, מנהיגנו הרוחני. כמעט בכוח גררתי אותו אל מרכבתי, ובגאווה אין קץ הסרתי את פרוכת הארגמן וחשפתי את ים הנחושת לעיניו.

אישוניו של עזרא התרחבו בהפתעה. מן הסתם היה בטוח כי עומד אני לדרוש ממנו הסברים על השחיתות בבית המקדש. בהתרגשות בחן את החפץ והעביר את ידיו באהבה על גילופי השוורים. אבל אז נתקל לפתע באחד מקווי השבר, שלמרות התיקונים שנעשו ביד אמן, לא ניתן היה להסתיר. הוא הזדקף ופנה אלי, ובפניו ניכרה קשיחות, אותה הקשיחות שהכרתי, למרבה הצער, היטב.

“נחמיה, זה מדהים! באמת, כל הכבוד, על שמצאת את ים הנחושת, ועל ש… תיקנת אותו. אבל אתה יודע בדיוק כמוני שלא נוכל להשאיר אותו כאן. הוא שבור וטמא. אין מקום בבית המקדש אלא לכלים שלמים וטהורים.”

מנין המציא את הרעיון המגוחך הזה? איפה כתוב שכלים שבורים הם טמאים? וגם אם כן, הרי כל כלי טמא ניתן לטהר, ככתוב בפירוש בתורה. רציתי להטיח בו את כל הדברים האלה, אך מילותיי נתקעו בגרוני. ובאמת, מה היה הטעם? עזרא קיבל את החלטתו, וכפי שידעתי היטב, לא הייתה דרך לשנות את דעתו. לא היה מקום בבית המקדש, לא לים הנחושת ולא לי.

עזרא פירש את שתיקתי כהסכמה, וחזר ללטף את כלי הקודש בחמדה, אך אני סילקתי את ידיו בתנועה חדה.

“עזוב את ים הנחושת, עזרא! חבל שתיטמא, אדם קדוש כמוך. אל תדאג, ארחיק את ים הנחושת ממך ומבית המקדש. כל כך רחוק, עד שלא תראה אותו שוב לעולם.”

עזרא רצה להשיב, אך לא נתתי לו שהות. קראתי למשרתיי, ובו ברגע יצאנו לדרך, מותירים את עזרא באבק גלגלי המרכבה, כשהוא מביט אחרי בתימהון.

ידעתי לאן מועדות פני.

את מה שעשה לי אבי, לא ניתן לתקן. את מה שעשו הכשדים לים הנחושת, האמנתי שניתן לתקן, אך טעיתי. אלי לא הגיע מלאך אלוהים, לא בילדותי ולא עכשיו. אך הרי יש מישהו שאליו המלאך כן הגיע! יואיל נא בטובו, אם כן, אברהם, אבי האומה, לטפל בבעיה.

תחת הנהגתי גדל שטחה של מדינת יהודה, והגיע עד לבאר שבע. ובבאר שבע יש באר עתיקה, שמספרים כי אברהם חפר אותה. לשם התכוונתי להגיע.

הדרך לבאר שבע הייתה קצרה, ימים אחדים, אך הייתה בעיני כחדשים ושנים. המרכבה להטה ככבשן, ואבק הדרך חדר לריאותיי והקשה על נשימתי. כשבסופו של דבר ראיתי את שערי העיר לפני, כל שרציתי היה לסיים את שליחותי וללכת משם.

העמדתי את המרכבה ליד הבאר. כלי הקודש היה כבד מכדי לשאתו בידיים, כך שהמשרתים ואני גלגלנו אותו על החול עד שהגענו לפי הבאר. נעמדנו אל מול הבאר, וכשאנחנו נושמים ונושפים במאמץ, השלכנו לתוכה את ים הנחושת. האגן נפל לתוך המים בקול חבטה עזה. לרגע נראה היה כאילו צף, אך אז שקע לאיטו, במערבולת של בועות וקצף. חזרתי אל המרכבה בלי להביט לאחור.

לא חשתי שום הקלה. ידעתי כי עלי לחזור לירושלים, לטפל בשחיתות, להתמודד מול אויביי ומוציאי דיבתי, ולעמוד מול עם ישראל כפוי הטובה. אך לפחות לא הייתי צריך לדאוג עוד לים הנחושת. יבוא יום, ומלאך אלוהים ימצא סוף סוף את הזמן, יגיע שוב לאברהם, ימשה את ים הנחושת, ויציב אותו במקומו המיועד בבית המקדש.

***

העבודה להקמת מרכז המבקרים של באר אברהם לא עמדה בלוח הזמנים שנקבע לה, ומנהל העבודה היה במצב רוח קודר. כשלפתע הפך טרטורו של הדחפור למקרטע, והוא הפסיק להתקדם, הוא רץ לעבר הדחפור וקרא אל הנהג בזעם:

“אתה מוכן לזוז  ולשחרר כבר את הדי-9?”

“לא יודע, אבי, נראה לי שהדחפור נתקע במשהו.”

אכן, הדחפור נתקל במכשול. מנהל העבודה רכן כדי לבדוק אותו מקרוב.

 “נכון,” אמר. “זה מין פיילה כזו מנחושת. איזה כבד זה—עיקם את הלהב לגמרי!”

“תראה,” אמר הנהג. “זה ממש יפה, עם חיות עם קרניים וכאלה!  אולי זה עתיק או משהו? לא כדאי להגיד לבחור הזה מרשות העתיקות?”

“מה אתה, שיכור?” ענה אבי בחדות. “הוא בטוח ייקח לנו את זה. קרניים מעניינות אותך פתאום? יש פה טונה של נחושת—אתה יודע כמה זה שווה? מהר, בוא נכסה את זה, שאף אחד לא יראה. נחזור בלילה וניקח את זה. אני מכיר מישהו שיש לו מפעל התכה, והוא ישלם לנו לפי הקילו, בלי שאלות מיותרות.”

נחמיה בן חכליה צופה בחורבות העיר ירושלים.ציור מאת דורה 1866. ויקיפדיה

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן