עוד סיפור ב”פרויקט הסיפור התנכי וההיסטורי” של יקום תרבות, והפעם בהשראת הסיפור המפורסם מאוד החותם את ספר בראשית. הסיפור הזה זכה לעיבודים רבים, ספרותיים, דרמטיים, ואמנותיים, לאורך הדורות, כולל עיבוד מונומנטאלי של הסופר תומאס מאן שזכה עליו בפרס נובל לספרות.

שולה ברנע ניגשת אל הסיפור מכיוון שונה אינטימי יותר, ונותנת לגיבור הסיפור לספר אותו.

המערכת

יוסף בן יעקב נמכר בידי אחיו כעבד. צייר גוסטב דורה. ויקיפדיה

עם אור ראשון אבא העיר אותי וצייד אותי בפת שחרית להביאה לאחיי. 

אותו לילה התהפכתי על משכבי ונתבלבלה דעתי מחלומות שווא. יראתי מפניהם כי ראיתים מגדלים כל אחד בראשו נחש. מכל ראש של אחיי צמח וצץ נחש אחר. בלט לי הנחש של יהודה, שהיה רחום וענוג, וכן הנחש של דן, שהיה ורדרד ודקיק. האחרים היו פתנים וקוברות בצבעים מבעיתים נמריים מפוספסים, שבגללם הקיצותי מזיע ונוטף מים. רק מראשי קרנו קרני אור, שדמו במראן לקרניים של הנביא הגדול. לכן דמיינתי את עצמי מולך עליהם. קרום  חלבי דק של בקר כיסה את פתח האוהל, אך שמיים תכולים ניבטו אליי בנועם.

שתיתי כוס חלב רענן מכבשתי החמודה, ופניתי החוצה לעבר אחיי. היה עליי לצעוד מרחק שבע פרסאות, והשמש כבר הייתה ברום השמיים כשהגעתי אליהם. גמעתי את סוף הדרך בשמחה לקראתם וקיוויתי שבקרוב אהיה מחובק בזרועותיהם.                                                                                                                  קרבתי אליהם, הם עמדו באמצע השדה כשמגל בידי כל אחד. הספקתי לראות את מבטו הזועם של אשר כשסינן לעברי “למה הגעת רק עתה? מדוע בוששת לבוא? רבצת בטח על משכבך עד חצי היום?”. אף גד ניגש אליי זעף ופלט לעברי “מדוע הבאת כה מעט מזון, הן עובדים אנו בפרך בשדה, ואתה בעצלותך מתהלך כחום היום ודבר אין על לבך?”. לפתע ראיתים מתכנסים זה אל כתף רעהו וחולקים סוד. לא ידעתי את נפשי, יען כי עליי דברו וחרשו רעה נגדי, ואני כה אהבתי אותם. בלא התראה תפסני שמעון הפראי בזרועותיו החסונות והטילני לבור סמוך, תוך כדי שהוא מושך מעליי את כותונתי היקרה לי אותה נתנה לי אמי מנוחתה עדן. ההשפלה הייתה מלאה. בבור היו מעט מים והחילותי רועד מקור. אחזתי עצמי בזרועותיי וחיבקתי עצמי בידיי להחם מעט, בעודי זועק לרחמיהם את מילותיי הדלות, כי שמעתים סמוך לבור.

“מה פשעי כלפיכם,” קראתי, “מדוע השלכתם אותי? מה העוול פעלתי נגדכם? אני הקטון, לא נאה כך לעולל לי, מה יאמר אבא, כשישמע על כך?”.

“חשוב בעצמך ותמצא המענה לכך,” ענה לי נפתלי. “הן איש מעללים אתה ומעשיך בידיך הם.” אחר השתררה שתיקה, נשמעו צעדיהם מתרחקים מהמקום. היה סיפק בידי לשקוע מרות ולהרהר בגורלי האכזר. הייתכן, כי כה שנאוני בלא שאחוש דבר? האם עוללתי להם דבר פשע, כי כך גומלים הם לי? אכן אמת כי חשבתי על מלוכה, אך מדוע ייחשב לי לאוון, הרי כל נער בגילי הוזה במקסמי שווא כאלה? ואבא היקר לי, מה יאמר לכשייודע לו דבר מעשיהם? לו הייתה  אימא בחיים הייתה לי למגן ולא הייתה נותנת להם להידרדר ולהסתאב במדרגות העוון. 

השמש הכתה בי קשות ושפתיי נבקעו, להט בער בגרוני. צמאתי!

פתע שמעתי דנדון הגמלים של הישמעאלים, הפוקדים את מחוזנו פעם בחודש. פסחתי על שני הסעיפים: אולי כדאי שאתן קולי וישמעוני ויצילוני? מצד שני חששתי פן מישהו מאחיי ישמע צעקותיי, והפעם יהרגני, ולא יסתפק בהשלכתי לבור, שממנו יש שביב תקווה להיחלץ. למעשה, כבר וויתרתי על חיי, רק ייחלתי, לסוף מהיר. 

  ידיים וחבלים משכוני מהבור. בלא להבין מה קרה, הקצתי מעלפוני.                                     

“מוכרים אותך כעת, צר לי,” הודיעני יהודה הקרוב אליי  בגיל. “לא יכולתי להשפיע על האחרים, אני סומך עליך, שתדע להתמודד שם בין הערלים, תראה להם את דרכי עמנו והאצל עליהם ממנהגינו הטובים, ה’ יהיה בעזרך.” נזרקתי על גב אחד הגמלים, פרוותו עקצה את עורי החשוף ונוספו על גבי שריטות טריות. מישהו מהישמעאלים השקני מנאד מים, ניצלתי מיובש קוטל. טולטלתי קשות במהלך הדרך המתמשכת, קשרו את ידיי בחבלים אל הגמל, קיוויתי כבר להגיע לכל מקום שלא יהיה, רק לחדול מהמסע! 

הורדתי בארץ מצרים – זאת הבנתי מרכב הגמלים ששמעתיו אומר לחברו הנהג “הגענו סוף סוף למצרים” – ונמכרתי בידי הגויים הערלים. ישבה שם קבוצת אנשים שאננים בכיסאות קש וערסלים מתנדנדים ברוח, מנופפים כפות תמרים על פניהם ושתו נקטר פירות מרווה. לעברי השליכו פת חרבה וכד מים חמים, השתנתי מחולשה ומפחד על רגליי, נפשי לא ידעה מרגוע גם כאן.

הלינו אותי בין הכבשים והרחלות. בלילה התחממתי מצמרן ושתיתי מעטיניהן. בחושך לא מצאתי דרכי, ובבוקר ניגשו אליי, לאזוק את ידיי בשלשלאות כעבד בין עבדים. תוך כך רקקו לכיווני ופלטו “מיהו העברי בן ישראל שבא עדינו? בוא נשמע דברי חוכמתך ונשחררך מהשלשלאות.” 

מצאתי עצמי מפליג בסיפורי בדים, הן בשל החום שאפף את גופי וראשי מהדרך הקשה והשרבית, הן מחוסר המים. ייתכן שחליתי במכת חום וייאוש – לא היה לי מה להפסיד. פתחתי לספר על תרנגולות בנות שלוש רגליים מכושפות המטילות ביצי זהב, על טווסים שמציירים בנוצות זנבם בכתב חרטומים. אט אט נאסף סביבי קהל אוהד רב והחלו אף למחוא לכבודי כפיים והריעו, “הורה הורה העברי!”. ההמון שצבא במקום כיסני כמעט לחלוטין. כנראה התעלפתי מרעב ומהתרגשות. נלחמתי על חיי, הבנתי כי זו המשמעות של המופע שלי לפניהם. למחרת, לאחר ששחררוני מהחבלים, כיבדוני באווז מתובל ובתפודים וירק לצדם. הושכבתי במיטת אפיריון בחצר המלך. הכבוד והיקר היו מותרות בעיניי, אך נזכרתי בדברי אחי יהודה ובעצתו טרם המסע. התחזקתי והחלטתי ליטול גורלי בידיי, ולראות באירוע הזדמנות פז להציל את מצבי. בערב שוב נתקבץ קהל רב, שכלל את בנות ובני חצר המלוכה של פרעה המלך הדגול. בידי כולם היו נתונות כוסות אדירים מזהב, מלאות בעסיס פירות, וכל הנשים אחזו במניפות ליצירת משב אוויר על פניהם הלוהטים מהתרגשות בעטיי! 

תמהתי על הצלחתי המהירה, אף נזכרתי בחלומותיי, חלום על מלך, אולי משהו מתגשם לעיניי? מכל הנשים שבתה את עיני אשת פרעה. עלמה יפת תואר ויפת מראה, מחלפות שערה השחור בהקו לאור השלהבות שנצצו מהלפידים הבוערים. שמלתה הייתה מבד משיי צבעוני בצבעי תוכי ססגוני. אצעדות קישטו את אצילי ידיה, סנדלי עור התנין עטתה לרגליה. היא הביטה לעברי במבט עורג. לא היה לי כל ניסיון עם נשים, רק ידעתי על ספור יהודה ותמר והבנתי שהמבוגרים חוטאים בחטאים בל ייסלחו עד כדי סכנת סקילה כעונש. בין האנשים נשמעו קולות “הורה הורה בן יהודה,” וידעתי כי עליי להתחיל במופע. שבתי להמציא ספורים על פרות הנותנות חלב מרווה ומגביר אונים שהשותה ממנו גובר עליו ייצרו והוא יכול להפרות אישה בלילה עד עשרה צאצאים. הקהל הריע “עוד עוד.”  נרדמתי לאחר המופע, נפלתי על משכבי כשיכור מניצחון הרוח שלי, אם כי נפשי כלתה לפגוש את אבא ולספר לו על קורותיי. 

יוסף ואישה מצריה .José y la mujer de Putifar, oil on canvas, by Antonio María Esquivel, 1854. ויקיפדיה

                                                                                    

בבקר, בהתעוררי מעל יצועי, מצאתי על בטני את אשת פרעה גוהרת עליי, אף מלקקת את איברי, לא ידעתי את נפשי מבושה ומעונג. שמעתי אותה לוחשת לי ברוב תאוותה “צבע עורך השחום מטרף דעתי, הנך יפה תואר וחכם לב, אציל הנך ולא עבד, מדוע כיחשת זאת ממני? ואיברך כה מפואר בממדיו ויופיו?!”. ניערתי אותה מעליי בפחד נורא, כי כעת יאונה לי הרע מכל ואזרק שוב לבור הכלא ולא אראה עוד את אור היום. התברר לי בסמוך לאירוע, כי  היא הייתה רבת השפעה במעמדה בחצר המלכות. באישון הלילה הבא, כשלא הוזמנתי להופיע, מילטה אותי דרך פשפש החצר לעבר תחום הגמלים והסוסים, ציידה אותי בפת לחם בתוספת בשר בהמה, שילחה אותי בכאב הפרידה. 

“לך לדרכך,” אמרה. “שוב למכורתך, כי אחים אנו לארצכם, ולא תיפגע לרעה עוד מאיש”. שבתי לאבי, לביתי, על גב החיה, אם כי לא הרפה ממני הזיכרון המתוק של האישה הראשונה בחיי, וכל אישה שפקדה את חיי אחריה נדונה הייתה להשוואה עמה.                                                                                                      

לאחר שלושה ימי מסע הגעתי למחוז ביתי. הצצתי בסדק האוהל לראות מה שלום אבא. נתקלתי  בלוי, שהבטיחני כאיש האלוהים לעתיד, כך תפס את תפקידו, לשמור עליי מפני אחיי ולהביאני לאבי. 

“חטאנו לך עד מאד, אחי הצעיר,” אמר לי. “אגונן עליך ולא תפגע עוד בנפשך או בגופך.” 

אבי בפגשו אותי נפל אפיים ארצה מרוב התרגשות, שער ראשו הלבין לחלוטין מאז ראיתיו. הוא אחזני ובבכיו אמר “יוסף יוסף, האתה זה? השבת אליי? מהיכן?”. עניתי לו בשארית כוחי ובהמיית לבי “אבא היקר, דרך ארוכה עברתי, תלאות חלפו מעל ראשי ורבות ראו עיניי. שבתי בוגר, כבר איני ילד, לא אעזבך עוד, תמיד אהיה לצדך מעתה ועד עולם”. 

שמעי יצא לפניי כאדם חכם, גדול, ורב און עם נשים בארץ מצרים, ובעיקר אשת פרעה. המון רב צבא על אוהלנו לשמוע דבריי. אפילו דלת העם הביאה לי מנחות מתנובת הארץ, ולא חסרנו דבר, על אף הבצורת שפקדה אז את ארצנו. שמונה מאחיי חלו בדבר ומתו. נותרו רק שלושה, שהרכינו ראשם בבושה ובחרטה בראותם אותי עושה חיל כה רב לביתנו. בחלוף שבועיים ימים, הזמנתי אפיריון ומיטה זוגית אישית עבורי ועבור משגליי. קבלתי מהשחר עד ליל עשרות נשים שרצו לחוות את הלילה של אשת פרעה עם גדול המשגלים. גברים חסרי און קבלו ממני הלכה למעשה הוראת מעשה האהבה, למען יישמוהו בביתם. 

אחיי, לפקודתי, הקימו מחסן לאיסוף כל חפצי הנוי והמזון שזרמו לביתנו, שהפך להיות הידוע במזרח הקדום. אבא היקר שב לאיתנו הודות לפירות מעשיי ואשת פרעה נהגה לבוא לפקדני אחת לשנה מלווה בדורונות יקרים מפז, כדי לשוב על חוויתנו ההיא.

                                                                   

יוסף מוכר חיטה אגורה במצרים. Bartholomeus Breenbergh or workshop  (1598–1657)  ויקיפדיה

בתום חמש שנים לשובי לביתי צר היה עליי עולמי, והחלטתי להרחיב הנחלה של ביתנו וארצנו. יצרתי קשרי חוץ פוליטיים דרך אשת פרעה, להציע כריתת ברית צבאית עם הממלכה המצרית. כתנאי לקיום חלקי בהגנת עמנו על המצרים מפני השבטים הפראיים הנוודים במדבר – דרשתי את ערי עזה ופלשת על כל מה שהכילו: אוצרות זהב, גמלים, מקנה, בקר, תבלינים, ומיני בשמים מור ולבונה. לקחתי לי שתי פילגשים מהמצריות, כמו שאבינו אברהם לקח לו את הגר המצריה. הקפדתי תמיד שבחצרי תרעינה פרות מלאות בעטיני חלב עשיר, ושיהיה להן מרעה ללחך, כמו שראיתי בחלומות ילדותי.

קראו גם:

יוסף הצדיק כוכב קולנוע וטלויזיה: סקירה על סרטים על יוסף ואחיו

יוסף נחשף בפני אחיו במצרים. by Léon Pierre Urbain Bourgeois, 1863 oil on canvas, at the Musée Municipal Frédéric Blandin, Nevers ויקיפדיה.

 

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 × 5 =