'אמי סיפרה על דקלים'- על אהבה, זוגיות ומעגל החיים. עיון בשיר אחד מיוחד של רחלי אברהם איתן

בספר השירים והמיוחד של רחלי אברהם איתן דעסא-קרקוביאק ומחול הקורונה בהוצאת רחלי אברהם איתן, 2020, שירים של המשוררת על חייה, שירים ביוגרפיים ומהם ארס פואטיים, המלמדים על מקורות שירתה של המשוררת.

אחד ממקורות שירתה, וממקורות השראתה בכלל כאדם וכאישה, היא דמות האם. בשיר המרגש "על לבבו נקשרה" (שם, עמ' 52) אברהם איתן מבקשת להתחקות אחר מהלך חייה של אמה, מילדותה, עת הכירה את העלם שיהיה אביה של המספרת. סיפור ההיכרות מסופר מפיה של האם לילדיה, וכאן הוא מעובד בלשונה הפואטית של הבת, הדוברת, המשוררת. קשר סימביוטי ויפה זה בפני עצמו עשוי ללמד על החוזקות שנרמזים בשיר על המבט של הבת על האם ועל האהבה העמוקה אליה.

השיר פותח בתיאור אידילי של מקום שבו נופים מזרחיים, דקלים, ומעיין. הפתיחה מזכירה מקום התרחשות שהאידיליה שורה בו, ואלמנט הרוע נעדר ממנה, לפחות בשלב זה שבו התום וכוונות של התחלה חדשה נרמזות. בתמונת הנוף הזו גם ילדה "וּגְדִי קָטָן מְדַלֵּג אַחֲרֶיהָ" וגם עלם "מְסֻלְסָל  פֵּאוֹת" המצהיר הצהרת נישואין בשבועה, ומתחייב לילדה הקטנה. על עמדותיה ורגשותיה של הילדה אין מידע, אך עמדתו האיתנה של העלם מוצהרת בגלוי "נִשְׁבָּה בְּחִנָּהּ/ נִשְׁבַּע כִּי יְשָׁאֲנָהּ" (עמ' 52).

הילדה והעלם אינם מאוימים על ידי כוחות חזקים, אך הגדי המתואר בין תיאור הילדה לתיאור עלם מחזק לכאורה את האידיליה, ובעיקר את הנאיביות השוררת בסיטואציה זו של אהבת בוסר מצדו של העלם, והתחייבותו למימושה בהמשך. למעשה, תיאורו של הגדי המדלג המתואר בין הילדה לעלם הוא חתרני, וגם פעולתו החיננית מחפה בבית זה על תמונה שאינה אידילית, ומעמידה למעשה תמונה של יחסי כוחות שבה האישה היא חסרת מעמד, או נכון לדייק ולומר, היא חסרת זכויות אך ממלאת חובות. כך, היא מסייעת בתחזוק המשק הכלכלי של משפחתה כשהיא רועה את הגדי "בין הר וגיא". לאישה אין קול, היא חסרת זכות בחירה באשר לעניינים שונים הקשורים בזיקה הדוקה למרחב האישי-סובייקטיבי שלה.

שבועתו של העלם כי ישאנה לאישה מתממשת לכדי קשר בין שתי המשפחות, והדוברת מציינת את האירוע שבו מתקיים הקשר פורמלית "מִשְׁתֶּה הַבְטָחָה", שבה מבקש העלם את ידה של הכלה בנוכחות המשפחות, ובמעמד זה עומדת הכלה לבחינה "רַחֲשֵׁי לִבָּהּ חָקַר אָב/ אִם כִּצְלִיל פַּעֲמוֹן/אַחֲרָיו…"  (שם, עמ' 52).  גם כאן העלם מצליח לממש את רצונותיו שלו החד צדדיים בקשר הברית החשוב בין אישה ואישה, והדוברת מביאה את המבעים כהווייתם, מתארת את הנעשה כפי שהוא. זאת ועוד, האלמנט השובניסט-פטרנליסטי בא לידי דגש בהתנהגותו של האב, הנורמטיבית אף היא בחברה המסורתית המתוארת, כאשר הוא חוקר את רחשי הלב של הילדה. מעניין שהאב מבקש דווקא לבדוק ענייני רגש פנימיים, והרי זו משימה מורכבת לעמוד על קנקנו של אדם זר, הילדה, ולהסיק על טיבה על פי היכרות קצרה ביותר.

בבית זה, ואולי כבר בבית הראשון, יש רמזים למקורות הביוגרפיים של הדוברת. מקום ההולדת של האם הוא בתימן, כפי שנאמר בסופו של השיר "בַּת –תֵּימָן" (עמ' 54), שבה נוהגים בטקסים מסורתיים כדי לסמן את השלבים השונים בחייו של אדם. במקרה הספציפי של זוג האוהבים.

בבית הבא, השלישי, הקצר מהשניים שלפניו, ומציין שבירה מבנית, מתגלה עניין רגשי, סודה של הילדה. ביחס לשאלת חקירתו של אבי החתן בבית הקודם נרמז בבית זה באופן ברור כי התשובה היא שלילית – הדוברת, מספרת העל הכל יודעת, מספרת לנו על אהבתה הנסתרת של הילדה לעלם אחר "וְהִיא אֶל יֶרֶק-הָעַיִן/נַפְשָׁהּ כִּבְעֵרַת חִטָּה…/וְרִיסָיו לוֹחֲשׁוֹת/שְׁמָהּ."

בשורה בודדת אחרי בית זה מעירה הדוברת בתחושת אמפטיה עמוקה עם הילדה "לא קלה הפרת ברית".

הדוברת ממשיכה את סיפור חייה של הילדה, מות הוריה כשהיא נערה צעירה וכורעת ללדת, ללא תמיכה והישענות מורלית על הוריה שאינם. דור הולך ודור בא. הדוברת מציינת שהילדה ההרה ללדת התנחמה "בחיק הגר", הגר היא מטאפורה לאישה נוכריה שסייעה לה בתקופת ההריון ולימדה אותה סודות נשיים. קשר זה נקטע כאשר "הָאֵם –הַיַּלְדָּה", הילדה, היא האם הצעירה, עולה לישראל.

במחנה עתלית, שם היא שוכנת, היא יולדת עוד חמישה ילדים קטנים, ויש להניח שגם הדוברת נמנית עליהם, שכן בהיגד הבא על האם הדוברת מספרת עליה בגוף ראשון שייכות "וְנִתְיָרְאָה אִמִּי עֵת חָלוּ/כִּי תִּינוֹקוֹת כְּאֵד עֲרָפֶל נֶעֶלְמוּ". לא רק גילוי אישי ראשון של הדוברת אל הילדה-האם ישנו כאן, אלא הנכחה של פרשייה סוציאלית מורלית שאין לה אח ורע בתולדות מדינת ישראל, עד לרגע זה אין תשובות ברורות של גורמי הממסד לשאלת חטיפתם והיעלמותם של תינוקות בני יומם ממוסדות רפואיים שבהן נעזרו נשים עולות מארצות המזרח.

במאמר מוסגר וחשוב, אציין כי במחקר אחר שאני עורכת בנושא אחר, מצאתי בספרי זיכרונות של עולי איראן שהם מספרים על אחים שנולדו להם בישראל בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, אך לא פגשו בהם מעולם משום שהאם חזרה למקום המגורים בידיים ריקות, ללא התינוק. זה נעלם בנסיבות מעורפלות, כאשר גורמי הבריאות הודיעו להורים על מותו מבלי להמציא תעודת פטירה או להציג כל הוכחה אחרת.

עניין זה נקשר לפרשת "חטיפת ילדי תימן". הנסיבות הדומות מצביעות על כך שתינוקות מעדות שונות נעלמו מבתי החולים שבהם שהו. ראו למשל משה אברהמי, "זהו סיפור חיי" (עיבוד ועריכה שמואל שבתאי, חסר ציון מקום ושנה, עמ' 81-80), וראו גם יוסי מהדיזדה, מכרמאן לבית שאן (מהדיזדה יוסי, תשע"ט, עריכה לשונית שלומית איזנמן, עמ' 91).

לפרשייה כזו, חמורה בכל היבט, שחובה על הממסד וגורמי אכיפת החוק להגיע לחקר האמת בה, יש ביטוי בשיר זה שכורך בתוכו מבעים על תחילת חיים, לידות, וגם פרידה מתינוקה-תעלומה שהאם הצעירה עומדת בפניה.

מכאן עוברת האם למושב בצפון, עובדת בבית ובמשק "כְּרָמִים, מַטָּעִים וּשְׂדוֹת יָרָק", ילדיה הולכים לצבא "וְשָׁבִים אֶל אֲדָמָה". נכדיה עוזבים לערים הגדולות, ומשתלבים בחברה כבמעשה אמנות "נִרְקָמִים בְּכוֹר הִתּוּךְ/שֶׁל מִזְרָח וּמַעֲרָב." היכולת להשתלב תובעת כישורים והפועל "נרקמים" מרמז ליכולתם לעשות כן.

הדוברת מסיימת את האודה לאמה בפנייה ישירה אליה על השנים שבהם זכתה לאהבת אביה של הדוברת, וגידלה משפחה ענפה ומבורכת "כַּשָּׁרָשִׁים אֶל הַמַּיִם". הדוברת מספרת על המורשת, על שורשיה, ועל ילדותה "וְאֶת מְסַפֶּרֶת/עַל דְּקָלִים וּמֵעֵין וּבַת-תֵּימָן/וּגְדִי קָטָן" (שם, עמ' 54). 

בכך מסתיים השיר המיוחד המרגש ובו בזמן המצמרר שלא ישכח מהקורא אותו.

האזינו לשירים נוספים מהספר דעסא–קרקוביאק ומחול הקורונה

"קורונה" ב"מלכות" וב"בינה" מתוך הספר

חדר הלימוד של אבא מתוך הספר "דעסא-קרקוביאק ומחול הקורונה"

"עור הבית הסיני" מתוך הספר

בתאל קולמן: להפוך את מחול השדים לריקוד של אחדות

קראו עוד על הספר

הקיום שלי צומח מהכאן ועכשיו: שיחה עם רחלי אברהם-איתן