המלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 6-7 נובמבר 2020

חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על

הסרט "אני האגדה"

אחרי הסרטים "מלחמת העולם Z" ו-"סאן אנדראס", אני ממשיכה בצפייה בסרטי אסונות. ידידי ליאור ויסמן המליץ לי על "אני האגדה" משנת 2007 בכיכובו של ויל סמית', וכך נגלה בפניי עולם תוכן חדש ומסעיר.
הסרט הוא עיבוד של הספר "I am legend" מאת ריצ'רד מת'סון האמריקני משנת 1954. הספר זכה לפופולריות עצומה ונעשו לו שלושה עיבודים קולנועיים: בשנים 1964, 1971, וב- 2007, עליו אני כותבת כאן. כל עיבוד קולנועי נוטל חופש יצירתי ומתרחק מעלילת הספר.
הסרט "אני האגדה" הוא היחיד ששומר על שם הספר, הוא ידוע ופופולרי משני קודמיו, וזכה בפרסים רבים, כולל פרס לשחקן הראשי ויל סמית', המגלם את רוברט נוויל. בעצם כל הסרט מוטל על כתפיו, כי הוא השורד היחיד (כמעט) לאחר המגפה, שמחקה את האנושות. 

הסרט הוא פוסט-אפוקליפטי, ואם חושבים על המושג, המפחיד לכאורה, הרי הוא יותר אופטימי מ"אפוקליפטי", כי מדובר על המשך החיים והקיום אחרי ההכחדה, על התחלה חדשה.

הסרט הזה קודר בצורה חריגה. רוברט נוויל מבועת ומיוסר לכל אורכו, בהווה הסרט ובהבזקי זיכרונותיו על ההכחדה של האנושות, של אשתו ושל בתו. אפילו גרסת הבמאי ששוחררה לסרט היא יותר אופטימית, עם סוף יותר "הוליוודי". אבל יש בכל זאת הבזק אור, יותר נכון, בקשה להאיר את החושך – האמרה "Light up the Darkness", המייוחסת לזמר בוב מארלי. לזמר ולאמרתו זו השפעה רבה ומיטיבה על רוברט נוויל, הגיבור. זאת התוספת המובהקת של יוצרי הסרט לעלילת הספר, כי הזמר עלה על הבמה בשנת 1962, 8 שנים לאחר צאתו של הספר לאור.

אני מבחינה ב- "אני האגדה" בהתכתבויות עם סרטים אחרים. אפשר לכנות את התופעה הזאת "הומז'", "הדהודים", ועל דרך המושג מתחום הספרות "אינטרטקסטואליות", נאמר "אינטרסינמאליות". הייסורים הגופניים והנפשיים של הדמות, כולל מות אשתו, מזכירים לי את מסע הייסורים של ניאו – גיבור סדרת ״המטריקס״ – בסרט "מטריקס רבוליושן" משנת 2003, עד מותו. הסצנה האחרונה, של אמא וילד שצועדים אל העתיד, מזכירה לי את שרה קונור ואת בנה ג'ון, כהבטחה להמשך האנושות, לאחר האפוקליפסה, בסרטי "שליחות קטלנית".

ובנימה אופטימית, אני מאמינה שלתרבות, שספגה את המכה ההרסנית ביותר במגפת הקורונה העכשווית, נכונה פוסט-אפוקליפסה.