חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על

הסרט “אני האגדה”

כרזת הסרט ״אני האגדה״
כרזת הסרט ״אני האגדה״

אחרי הסרטים “מלחמת העולם Z” ו-“סאן אנדראס“, אני ממשיכה בצפייה בסרטי אסונות. ידידי ליאור ויסמן המליץ לי על “אני האגדה” משנת 2007 בכיכובו של ויל סמית’, וכך נגלה בפניי עולם תוכן חדש ומסעיר.
הסרט הוא עיבוד של הספר “I am legend” מאת ריצ’רד מת’סון האמריקני משנת 1954. הספר זכה לפופולריות עצומה ונעשו לו שלושה עיבודים קולנועיים: בשנים 1964, 1971, וב- 2007, עליו אני כותבת כאן. כל עיבוד קולנועי נוטל חופש יצירתי ומתרחק מעלילת הספר.
הסרט “אני האגדה” הוא היחיד ששומר על שם הספר, הוא ידוע ופופולרי משני קודמיו, וזכה בפרסים רבים, כולל פרס לשחקן הראשי ויל סמית’, המגלם את רוברט נוויל. בעצם כל הסרט מוטל על כתפיו, כי הוא השורד היחיד (כמעט) לאחר המגפה, שמחקה את האנושות. 

הסרט הוא פוסט-אפוקליפטי, ואם חושבים על המושג, המפחיד לכאורה, הרי הוא יותר אופטימי מ”אפוקליפטי”, כי מדובר על המשך החיים והקיום אחרי ההכחדה, על התחלה חדשה.

הסרט הזה קודר בצורה חריגה. רוברט נוויל מבועת ומיוסר לכל אורכו, בהווה הסרט ובהבזקי זיכרונותיו על ההכחדה של האנושות, של אשתו ושל בתו. אפילו גרסת הבמאי ששוחררה לסרט היא יותר אופטימית, עם סוף יותר “הוליוודי”. אבל יש בכל זאת הבזק אור, יותר נכון, בקשה להאיר את החושך – האמרה “Light up the Darkness”, המייוחסת לזמר בוב מארלי. לזמר ולאמרתו זו השפעה רבה ומיטיבה על רוברט נוויל, הגיבור. זאת התוספת המובהקת של יוצרי הסרט לעלילת הספר, כי הזמר עלה על הבמה בשנת 1962, 8 שנים לאחר צאתו של הספר לאור.

אני מבחינה ב- “אני האגדה” בהתכתבויות עם סרטים אחרים. אפשר לכנות את התופעה הזאת “הומז'”, “הדהודים”, ועל דרך המושג מתחום הספרות “אינטרטקסטואליות”, נאמר “אינטרסינמאליות”. הייסורים הגופניים והנפשיים של הדמות, כולל מות אשתו, מזכירים לי את מסע הייסורים של ניאו – גיבור סדרת ״המטריקס״ – בסרט “מטריקס רבוליושן” משנת 2003, עד מותו. הסצנה האחרונה, של אמא וילד שצועדים אל העתיד, מזכירה לי את שרה קונור ואת בנה ג’ון, כהבטחה להמשך האנושות, לאחר האפוקליפסה, בסרטי “שליחות קטלנית”.

ובנימה אופטימית, אני מאמינה שלתרבות, שספגה את המכה ההרסנית ביותר במגפת הקורונה העכשווית, נכונה פוסט-אפוקליפסה.

הפוסט הקודםדונלד טראמפ כבעיה וכסימפטום לבעיה עוד יותר חמורה
הפוסט הבאבשנה הבאה: תחזיות ונבואות על שנת 2021
בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב, ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים. למדה בסדנאות לשירה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. פרסמה ארבעה ספרי שירה: "השקת ספינת צפייה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016), "כח משיכה" (2020). מתרגמת שירים מרוסית ומאנגלית, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרי שירה, על סרטים, ועל הצגות תיאטרון. יוזמת ומנחה אירועי שירה.
תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה, בתחילת המאה ה-21 גיליתי מחדש את הקומיקס, ובפרט את המנגה והאנימה. קיבלתי תואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה. אך מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, במסגרת בית הספר לסביבה ולמדעי כדור הארץ באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שליד אוניברסיטת תל-אביב המתמחה בעתידנות.

2 תגובות

  1. ניתוח ספרותי-קולנועי מעמיק!

    אהבתי את הנימה האופטימית. בהקשר זה, יש לומר שעל התרבות ה’פוסט אפוקליפטית’, לאחר עידן הקורונה, לבקר את התרבות שלפניה ולקום על קריסת התרבות הקודמת.

  2. מקסים! נהניתי לקרוא. צפיתי בסרט זה בעבר, בצעירותי, אך מעולם לא שמתי לב להתכתבויות עם סרטים אחרים שציינת. מעורר מחשבה ויצירתיות. תודה לך!

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ten − 6 =