אליהו של יונתן יוגב

לפניכם במסגרת פרויקט הסיפור התנכי שלנו פרק מהרומן החדש והדרמטי של ד״ר יונתן יוגב “אליהו“, בעריכת ורד זינגר, הוצאת פרדס 2020, העוסק בחייו של הנביא אליהו במאה התשיעית לפני הספירה.

תוכלו לקרוא ראיון עם הסופר כאן.

וכעת קראו פרק מהספר, מתקופה לא ידועה לחלוטין בחייו מימי נערותו… פרק המתאר את חוויותיו של אליהו בצעירותו, בבית ספר לנביאים, שם מפתחים את כשרונותיהם של צעירים מיוחדים כמוהו.

בית ספר לנביאים -פרק מהספר “אליהו”

עמ’ 139-128:

הנביא אליהו. ויקיפדיה

אליהו הלך עד שפגש את הנביאים שחנו בקצה כפרו. הייתה זו קבוצה עליזה ושונה מכל האנשים שפגש מימיו. הדבר הראשון ששמע מהם הוא שרכוש היחיד הוא רכוש הכלל, וההפך. הם חיטטו בצרורו, והנביא עב הכרס שבראשם לקח לכיסו את המתכות שנתנה לו אמו. הוא אינו זקוק לרכוש כזה בדרכים, נאמר לו. הם יספקו לו את כל צרכיו, והוא את שלהם.

הם עשו את דרכם אל מחנה הנביאים ששכן בגלגל ליד הירדן, והוא צעד בעקבותיהם, ומדי פעם שקל אם לסוב על עקבותיו ולברוח אל ביתו. ואז מה? תהה. אביו רק ישלח אותו בחזרה. אולי עליו לברוח אל מקום אחר? אבל לאן? כל מה שנותר לו היה קבוצת הגברים המשונה הזו, שהיו מנגנים ושרים, מתפללים ומדברים על נושאים שלא הבין. גורלו היה בידיהם.

במחנה שבגלגל הוא קיבל מיטה משלו בחדר חשוך שבו עמד ריח זיעה חמוץ, לצד שני נערים נוספים. נביא צעיר כבן עשרים, בשם צדקאל, לקח אותו תחת חסותו, ודאג שלא יחסר לו מזון או כיסוי לגופו. הוא ניסה ללמד אותו על אורחותיהם ועל סגנון חייהם, על דרכי התפילה, הפולחן והזבחים, החגים והקורבנות, וכמובן, על מוזיקה. צדקאל אהב מוזיקה כמעט כמו שאהב את האל. הוא היה מוכשר בנגינה על כל כלי הנגינה, וידע להתקינם ולתקנם במומחיות רבה. הוא הסביר לאליהו שהיה בנו הקטון של רב אומן שלא יכול היה להרשות לעצמו פה נוסף להאכיל לצד שני אחיו הגדולים, ולכן עשה עסקה עם הנביאים; כלי נגינה תמורת חסות על בנו השלישי. הנביאים הסכימו ברצון, ולקחו כלים רבים עמם, ואת צדקאל. זה היה תפקידו בקרבם, להיות אחראי על כלי הנגינה. הוא הראה לאליהו את מלאכת הגילוף של החלילים, את דרכי קליעת המיתרים מגידים וממעי כבשים ומתיחתם על פני תיבות התהודה, ואת הכנת העור שנדרש לתופים השונים. הוא יכול היה לדבר שעות על מוזיקה, על נעימות, ועל הדרך שיש לשיר מזמור כזה או אחר. לעתים היה מלחין שירים כראות עיניו, ומנסה ללמד את האחרים כיצד לנגנם. אליהו גילה שהוא עצמו היה מוכשר דיו עבור התוף, אך לא די מוכשר עבור כלי המיתר, ולכן קיבל לעצמו את תפקיד החלילן, ולמד כיצד ליצור נגינה באמצעות נשיפה. צלילי האלוהים, הם קראו לזה, שלעתים עדיפים על מילים. צליל הוא רגש שניתז בכוונה מלאה, אמרו עוד, ואם הוא מבוצע כהלכה, הוא מכיל אף מאה מילים בתוכו. אליהו מצא נחמה בלהיות השוליה של צדקאל, ומלאכת הידיים השכיחה ממנו את ביתו.

אדרת פשוטה ניתנה לו, חומה ומעט קרועה בקצותיה. הנביאים לבשו אדרות אפורות, וחלקם אף שחורות. בודדים לבשו לבנות, ואלה היו מנהיגי העדה, בעלי הניסיון והזקנים. זקנים אלה לרוב לא היו משתתפים בצעדות או בריקודים, והיו יושבים וממלמלים לעצמם בעיניים עצומות, נדים מצד לצד. אלה, נאמר לו, כבר לא מדברים עם אנשים, רק עם האל הם מדברים. וזה שבראשם, שמו מתושלח. ככה קוראים לו בגלל גילו, כי את שמו האמיתי אפילו הוא בעצמו שכח. הוא בן חמש מאות שנה, ומי יעז לפקפק? והוא עיוור בעין אחת כי פעם אחת חשב שהאל מדבר אליו מתוך השמש והביט בה עד שחשכה, וכעת עינו הרואה האחרת כבר כמעט עיוורת, והוא נתמך מזה ומזה כשהוא הולך. לאליהו נאמר שהוא, כמו צדקאל, שייך לבני הנביאים. כשיגדלו, ויחוו מספיק חזיונות משותפים ואישיים של דברי האל, הם יקבלו את התואר הנכסף, ויוכלו להתנבא כרצונם. אליהו לא הבין.

“מה נביא עושה בדיוק? מהי מלאכתו?” שאל בזהירות, פן יפגע בידידו, ובאותו רגע חש שזה כמו לשאול מהו צבע השמים.

“נביא הוא זה שזוכה לשמוע את דברי האל,” הסביר לו צדקאל.

“וכי האל לא מדבר עם כל אחד?”

“לא. אם האל היה מדבר עם אדם רגיל, ראשו היה מתבקע,” חייך אליו צדקאל בידענות. “כאן אנחנו לומדים כיצד לקבל את דבר האל ולהבינו, ורק אז נוכל לספר עליו לשאר האנשים. ואם האנשים רוצים לדבר עמו, הם יכולים להעביר את המסר לנו, ואנו מעבירים לו. הוא מקשיב לנו, לפני כל אדם אחר.”

“אדם לא יכול לדבר עמו סתם כך?”

“הוא יכול, אך למי אב יקשיב קודם, לילדיו שלו, או לילדי השפחות? כולם הם ילדיו, אך אנו המועדפים.”

אליהו הנהן בבלבול. כבר שנים שהוא שומע קול חד מדבר בראשו. האם זה האל כפי שאמו אמרה לו? האם ראשו יתבקע כמו שצדקאל אמר מפני שהוא אינו מוכן עדיין? הוא נבעת מהמחשבה.

את הסיפורים אהב לא פחות מהמוזיקה. בתקופה שבה כל המידע הספרותי וההיסטורי עבר מדור לדור, מהזקנים לילדים, מה עושה ילד שנולד לאב שתקן, כמוהו? אביו לא ישב מול האש הבוערת, כמו הנביאים, וסיפר בתיאטרליות על בריאת העולם, על המבול הגדול, על סיפורי האבות, ועל העבדות במצרים של עמו. לא על כיבושי הארץ וימי השופטים, וראשית המלוכה. את המידע שקיבץ למד מילדים אחרים, ומזקני המשפחה שהפליגו בסיפורם, כמו טאבילו הזקן והשקרן, שדיבר על ענקים ומפלצות בהנאה רבה, אך סיפוריו היו קרעים־קרעים, שלא חוברו יחדיו לסדר כרונולוגי ברור. אלידע והוא לא ידעו איזה סיפור קדם לחברו, וניסו לשווא להרכיב את הרצף של המאורעות ששמעו.

מוחו התמלא בעובדות, והוא שתה בשקיקה כל פיסת מידע שנאמרה, ושאל, ולמד, ונהנה. את החוקים אהב פחות. היו כה רבים מהם. אלו היו החוקים של האל, שנתן לנביאיו כדי שילמדו את בני האדם. כשלמד לקרוא, קרא בקפידה את החוקים האלה, שנראו כה מורכבים בעיניו, והוא תהה מתי האל מצא זמן להכתיב את החוקים, שלעתים סתרו זה את זה, ושהיו יכולים להיראות אף חסרי היגיון: האם יש להקריב לאל במקדש מרכזי, או שמא מותר הדבר בכל מקום בממלכה? כמה זמן מותר להחזיק עבד עברי? הכול היה כה מסובך. הוא הבין שרבים מהחוקים לא יושמו מעולם על ידי משפחתו ושכניהם. האם ייענשו על כך? האם מישהו סיפר להם עליהם? הוא לא ידע.

הארץ הייתה קרועה בין מלכים באותם הימים, בעוד אלה הורגים את אלה ותופסים את מקומם, ואם החקלאי הפשוט בכפר היה נשאל שאלה כמו ״מי מלכך״? ייתכן בהחלט שהיה עונה תשובה שגויה, שכן לעתים עד שהודעה על שלטון המלך החדש הגיעה לאזורים המרוחקים, מלך אחר כבר שלט במקומו. אנשים התפללו לאלים רבים, ולא הקפידו במיוחד על מנהגיו של אל כזה או אחר. הם התייחסו אל האלים כהורה המתייחס אל ילדיו: ככל שהעניקו להם יותר יחס ואהבה, האמינו שהם מרוצים ואוהבים אותם בחזרה. אלים אוהבים זבחים וקורבנות, מהימים שבהם האנשים הקדומים האכילו והשקו את האלים, שהגיעו להתארח בביתם, ואלה ניתנו בנדיבות, וגם לאלוהי האבות במקדשיו השונים. הכוהנים ניהלו את המקדשים, ואל הטקסים היו הנביאים מגיעים, מנגנים, משתכרים, ומתנבאים, ואז מעבירים את מסריו של האל אל כוהניו והעם. לא כל אדם יכול היה פשוט לעזוב את נחלתו וללכת אל המקדש המרוחק במסע בן יומיים לפחות, שכן במקומות רבים אם היית עוזב את נחלתך, היית חוזר ומגלה שאנשים אחרים גרים בה, ואם כוח זרועך היה חלש משלהם, היית נותר חסר בית. לכן הנביאים טיילו בדרכים, הגיעו בעצמם אל האנשים, הזכירו להם את קיומו של האל, והפיצו את דבריו. זו הייתה גם דרכם להתקיים, וככל שהיו החקלאים נדיבים עמם, היו נשארים באותו המקום. כאשר היו רואים שכמות המתנות דועכת, היו ממשיכים בדרכם.

שנה חלפה. באחד מן הימים צדקאל ניגש אל אחד הנביאים, רומיהו, שכינורו נסדק. רומיהו היה מאלה שהביאו את אליהו מהגלעד, וכשצדקאל סיפר שאליהו הוא תלמידו הנאמן, נזכר רומיהו שאביו של הילד אמר משהו מעורפל על כך שהילד הוא מיוחד ובעל יכולות. לא נתנו לכך חשיבות באותו הזמן, כי הילד היה כה מכונס ומפוחד, והוא לא הבין מדוע הוא נזכר בכך דווקא כעת. צדקאל הסתקרן. אליהו אמנם למד מהר, אך לא נראה שיש בו יכולות חריגות כלשהן. הוא חזר אל אליהו, שהרתיח את רצועות הגידים במים עם מעט שמן, ושאל אותו על כך. אליהו ענה לו בהיסוס שאכן הוא למד לעשות כמה דברים מאז היה ילד.

“כמו מה?” שאל צדקאל, והניח את ידיו על מותניו.

אליהו הביט סביבו, ואז הרים את חלילו בידו השמאלית. הוא הרטיב את אצבעות ידו הימנית, התרכז, ומצא באוויר שובל רוח דק שהתאים לצרכיו, ואז צמצם אותו והטה את כיוונו בעדינות בין אצבע לאגודל, עד שהשחיל אותו בתוך החליל. צליל דקיק בקע מכלי הנגינה. לאחר מכן שיחק עם אצבעותיו בעוצמת הרוח, כאשר בידו השמאלית אטם ופתח את החרירים בהתאם, עד שנגינה ברורה נשמעה. צדקאל פקח את עיניו בפליאה. החליל כמו ניגן בעצמו. הוא לקח את הכלי, בחן אותו וניגן בו בעצמו כדי לבחון את פעולתו, ואז שאל: “מה עוד אתה יודע לעשות?”

אליהו הביט סביבו ואז לקח ענף לח שמצא על שולחן העבודה. הוא כרע על ברכיו. את צדו העבה של הענף תקע באדמה, והניח עליה את ידו. חום עלה ממרכז גופו, אל עבר ידו, האדמה, וקצה הענף. הענף החל להתארך קלות, ובשני מקומות על פניו נראו גבשושיות ירוקות, שפקעו ונפתחו לעלים טריים ורעננים. הוא התרומם וחייך אל מורו.

צדקאל ההמום הנהן, ואז פנה ממנו, הלך אל הנביא הראשי, פלטאל, ואל עוזריו וסיפר להם את הדברים. באותו הערב מצא עצמו אליהו עומד מול ארבעה נביאים חמורי סבר עטויי אדרות לבנות, מנהיגי הקהילה, כשמבטם חודר את עורו. הם שאלו אותו לפשר הקול שהוא שומע בראשו ומעשיו הפלאיים, והוא סיפר להם על כך.

“האם זהו קול אדם?” שאל אחד גבוה.

“לא בדיוק,” ענה אליהו. “זה קול שנשמע כמו כמה קולות, שזורים יחדיו, כמו חוטים קלועים היוצרים חבל.”

“האם הוא מדבר בשפתנו?”

“שפה קרובה אליה, שאפשר להבינה.”

“ואתה בנו של מגדל בצלים ותפוחים?”

“כן, אדוני.”

“ואמך מכשפה?”

“לא, אדוני.”

“אך אתה טוען שאלוהים מדבר עמך.”

“לא, אדוני. הקול בראשי טוען כך והוא מדבר עמי.”

הנביאים הביטו זה בזה ואז הסתודדו ודיברו בקולות זועמים. חלק חשבו שיש להכות את הצעיר החצוף שמעז להאמין שישנו סיכוי שהאל דיבר אליו, אל בנו של איכר. צדקאל הציץ מאחורי אחד העצים וחייך אליו חיוך מרגיע. הנביאים שבו ונעמדו מולו.

“כיצד קיבלת את יכולותיך?”

“הקול בראשי נתן לי אותן.”

“לאיזה צורך?”

“הוא לא אמר.”

“הדגם לנו.”

אליהו הדגים להם, ושוב כרע ונגע באדמה. הוא הצמיח עשבייה ירוקה מהאדמה סביב רגליהם, שממנה פרחו פרחים בצבע סגול־שחור עד לגובה הברך. הנביאים עשו מאמצים כבירים כדי להראות שדבר בעולם הנסתר אינו מרגש או מפתיע אותם, שכן היו אמורים להיות מורגלים במופלא. עם זאת, זה דבר אחד להאמין במופלא, ודבר אחר לראותו במו עיניהם, ואם היו מגיבים כפי שרצו, והיו נמלטים בבהלה, כיצד היו יכולים להמשיך ולהחזיק במשרתם?

פלטאל, ראש העדה, עשה צעד קדימה אל אליהו כשסיים, ואליהו כרע על ברכיו מולו.

“מדוע אתה?” הוא שאל.

“אדוני?”

“מדוע הוא בחר בך מכל האחרים פה או במקומות אחרים?”

“איני יודע.”

“האם אתה מיוחד?”

“לא, אדוני.”

“אין בך כל דבר מיוחד?”

“אין פשוט ממני.”

“האם שאלת אותו מדוע?”

לא, אדוני. הקולות מכאיבים לראשי. ככל שאני שומע פחות, כך מוקל לי.”

פלטאל הנהן בחומרה.

“אדוני?” שאל אליהו.

“כן.”

“צדקאל יוצר כלי הנגינה, אמר לי שאתם מורגלים בקול הזה, ושאתם יודעים כיצד להכילו ולהתמודד עמו. האם תוכלו ללמד גם אותי?”

פלטאל הזקן הביט בנער ובנביאים האחרים. כולם טענו שהאל האחד משוחח עמם, ושוחחו עמו בחזרה. ועדיין קשה היה לדעת מי הוא נביא אמת ומי הוא נביא שקר, מי מדבר בשם האל ומי מדבר בשם עצמו. הרי אי אפשר לדעת את מה שנעשה בתוך ראשו של אדם, וישנם בשפע מקרים מתועדים של אנשים ששמעו קולות, מתוך דמיונם, רצונם, עקב אכילת צמחים מסוימים, שיגעון קבוע או חלקי וכמובן, מחלה כזו או אחרת בתעלת השמיעה שגורמת לקול סטטי הדומה ללחישה. אלה היו נשבעים באלוהים ששמעו קולות שדיברו אליהם, ומבחינתם הם צדקו. כיצד היית מבדיל בין אלה לאלה? היית צריך להוכיח זאת, כמובן. הדרך הפשוטה הייתה לבקש שהאל יספר לך את תוכניתו לעתיד הקרוב, והנביא היה מקשיב ואומר: בשבוע הבא גשם ירד או לא ירד, שלושה נשרים יחוגו בשמים בצהרי היום, נחש ייראה ברחוב הראשי של העיר, וכדומה. בחלק מן המקרים צדקו המנבאים, ובכך ראו את עצמם כשותפי סוד לחלקים הסודיים הנמצאים מאחורי הקלעים של התוכנית האלוהית, וכך הציגו את עצמם. אלה שטעו הבינו שאף אחד אינו משוחח עמם, ובכך ידעו להתעלם מכל קול שלא נאמר ישירות מפיו של אדם. הדרך הקשה ביותר להוכיח את היותך נביא הייתה כמובן להראות יכולת שליטה בטבע, ואת זו קיבלו רק יחידי סגולה נדירים שביצעו את רצונו עלי אדמות. סיפורים, אגדות, ומיתוסים כאלה לא חסרו, ובתקופה שאין להפריד בין היסטוריה לאגדה, האנשים האמינו בכל לבם שבעולם הלכו אנשים בעלי יכולות לכפות על הטבע את רצונם. האם הנער הזה הוא אחד מהם? שאל פלטאל את עצמו. בתור אדם המאמין במופלא, היה עליו לשמור על ראש פתוח לנפלאות. החלטה נפלה בקרבו.

“הנער הזה,” הכריז בקול רם ששמעו אותו כל הסובבים, “אלוהים מדבר עמו. אלוהים מתגלה דרכו. שיבורך ראשו, שיבורך לבו, שיבורך ושיבורך!”

הנביאים חזרו על דבריו במקהלה, ואליהו הביט בהם בחשש. הוא חשב על ביתו ועל מיטתו החמימה, על מטעי התפוחים המלבלבים, ועל הנחל הכסוף שזורם למרגלות הגבעה. שם היה מקומו, לא פה, בקרב האנשים הללו שמעריצים בו את החלק שלא היה אחראי לו.

אדרת לבנה וקטנה ניתנה לו למחרת. את מגוריו העתיק לחדר קטן בביתו של פלטאל, ובוקר עד ערב הוא בילה עם הנביאים, אשר המטירו עליו שאלות, וביקשו שיעביר אותן הלאה, כנביא של נביאים: האם לעולם יש סוף? האם אשתי נאמנה לי? עד להיכן מגיעה היבשה? אליהו רצה לרצות את חבריו החדשים והיה מעביר את השאלות הלאה, אך לרוב זכה בשתיקה נוקבת. את הדברים המועטים שהקול אמר לו היה מוסר להם, והם היו כותבים את מילותיו, מנתחים אותן והוגים במשמעויות השונות שיכולות להיות להן. בכל פעם שדיבר, שאלו הנביאים בחשש, “האם אתה מדבר בשמך או בשמו?” והיו אלה שטענו שביזיון הוא לשאול שאלה כזו, ושעליהם להניח שאליהו, בתור הנבחר, משמש פה לאלוהים בכל מילה שהוא אומר.

יום אחד, לאחר שאליהו ביצע להטוטי אש לעיני חבריו שהיו אהובים עליהם במיוחד, פלטאל נזף בו שאין עליו לבצע את יכולותיו המופלאות סתם כך, שכן שימוש בכוח האל לשם שעשוע הוא עלבון לבורא העולם. הבורא לעולם אינו משתעשע, הוסיף, וככלל הוא חסר כל חוש הומור. אך במהרה שב והשתחווה מול אליהו, התנצל וביקש את מחילתו על כך שהעז לזלזל בו, כי חש כאילו נזף באלוהים עצמו. אם האל רצה שאליהו יישא באחריות לכוחות אלו והשאיר אותם לשיקוליו, מי הוא שיתערב?

בני הנביאים שהוצמדו אליו תיעדו את דבריו ומילותיו. אליהו חש עייף ורדוף. למזלו, צדקאל נותר חברו, וחצר בית המלאכה של מתקין כלי הנגינה שימשה כמפלט עבורו. כשהיו שם לבדם לא התבייש צדקאל לתקן את אליהו אם שגה בידיו או במעשיו, ואליהו שמח על כנותו. אליהו התעקש שצדקאל יבוא עמו כאשר טלטלו אותו הנביאים ממקדש למקדש כדי שיתנבא עמם, ובכך אליהו למד את חיי המסע. הוא היה הולך בראש עם פלטאל, ומקבל מקום של כבוד בכל שולחן. לעתים, בערבים, היה משוחח על דבר או מספר על דעתו, והנביאים היו מקיפים אותו במעגל ומקשיבים בדממה לכל מוצא פיו. שמו הלך לפניו בקרב הנביאים, וגם בקרב האוכלוסייה המקומית, אשר נתנה בשפע לקבוצת הנביאים שנמנה עליה כאשר הגיעה לארצם.

היו כה הרבה נביאים ברחבי הממלכה, אך אליהו חש בכובד מיוחד שנח על כתפיו. כשנע בדרכים בין עיר לעיר ובין כפר לכפר, הבין מדוע. כאשר היו מגיעים אל יישוב, האוכלוסייה המקומית העניקה להם כבוד ראוי, אך מרבית התושבים עדיין החזיקו צלמים ופסלונים בביתם של אלים שונים בפינות בתיהם ועל גגותיהם. הם היו מחביאים את אלה כשהיו הנביאים מגיעים, אך חלקם לא טרח לעשות כן. אליהו הביט באלה בפליאה, וניסה להבין את מקור משיכתם וקסמם. פסלוני חומר ואדמה, צרופים באש, בעלי איברי מין בולטים ופרצוף זועף, מחזיקים כלי נשק או נעמדים על שור או אריה. הקול שדיבר בראשו תמיד הבהיר לו שהוא היחיד, האחד, ושאין ישות אלוהית בעולם מלבדו. אז מדוע האנשים הללו עבדו את האלים האחרים בהמוניהם ובקנאות שכזו? מה בדיוק השתבש בדרך, בין העברת המסרים של האל לאוזניי מאמיניו?

הנביאים לא היו חמושים אך ורק בכלי נגינתם כאשר נעו בדרכים, אלא גם באלות ומקלות, סכיני צור ומתכת, מפני שלא בכל מקום היו רצויים. בכפרים שבהם נשכח האל האחד התושבים היו מנסים לגרשם, ואז הנביאים היו מתכנסים ומקללים את האדמה בכיכר העיר. כה משכנעים היו, עד כי התושבים היו מגיעים להתנצל, אך לא תמיד. לעתים עימותים היו יוצאים אל הפועל, והנביאים היו צריכים להראות שיכולים הם להקיז דם בשם האל האחד. העימותים היו קשים במיוחד בערים שבהן הכוהנים והנביאים של האלים המקומיים כמו בעל, אשרה, עשתורת, או אל הירח, היו יוצאים חמושים כדי לסלק את הנביאים שבאו לגזול את פרנסתם, ולהשפיע על ציבור הלקוחות אשר שכרו את שירותיהם. קללות היו מוחלפות, עצמות היו נשברות, ומדי פעם מישהו אף מת מפצעיו מבלי שהצבא או המשמר יתערב בכך. שהנביאים המשוגעים יסגרו את הדברים ביניהם, כך חשבו. ומבחינת התושבים, המחזה היה מרגש. אנשי הדת נלחמו על לבם באופן כה נלהב, והזוכה קיבל את השלל, את אמונת התושב ואת מתנותיו.

מאבקי הכוח המשיכו ללא הרף, ועם אליהו לצדם, פלטאל הבין שמאזן הכוחות עומד להשתנות. הוא לא העז לערב את אליהו בקטטות ההמוניות בערים, אף על פי שלעתים נקלע לאלה בעל כורחו, וגילה שידיו, שהיו מורגלות בעבודת האדמה, היו חזקות דיין כדי להלום היטב בנביאים הזרים באופן מרשים. אליהו לרוב ביצע פלאים קטנים, ובעיקר פלאי רפואה. עיסוק ברפואה באמצעות כוחותיו יצר יותר רושם מכל מהומת רחוב: האיש הנכה קם על רגליו, העיוור שב לראות, החרש שב לשמוע. ואלה, הנכים, הרי היו מוכרים בעירם. יום אחד האב העיוור — שהובל לרוב על ידי בניו ממקום למקום, וכולם מלמלו אחריו כמה מסכן הוא, כמה מסכן — החל ללכת בזכות עצמו, ונופף לשכניו ההמומים בעיניו החומות והצלולות. כיצד זה קרה, היו שואלים, ונענים, ובכך היו מחכים כדי לזכות לחזות במחולל הניסים ההוא, אליהו.

ובכל אותן העתים, אליהו לא הפסיק לחשוב על ביתו. למרות זאת, כאשר הנביאים יצאו אל הגלעד, כמעט שנמנע מלהצטרף אליהם. המחשבה על כך שאביו, אמו או אחיו עלולים שלא להגיע לפגשו הבהילה אותו יותר מכול. ואולי כבר לא היה רצוי עוד בבית הוריו?

את הספר “אליהו” במלואו תוכלו לרכוש כאן.

הנביא אליהו במדבר ציור מאת Washington Allston – 1818 .ויקיפדיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

19 + 11 =