במיוחד עבור שמחת תורה הנה מאמרה של פרופסור רחל אליאור על הספר הראשון שעיבד מחדש את סיפורי התורה “ספר היובלים” מהמאה השנייה לפני הספירה, ספר ששימש כספר הקודש של כת מדבר יהודה המתבדלת, שראתה את עצמה כ”בני אור נבחרים” ואת שאר המין האנושי, כולל כל שאר היהודים, כ”בני חושך” מקוללים.

המערכת

החלטתי לכתוב על ספר היובלים, ולבאר את מהותו וייחודו, כי ספר היובלים הוא מהמופלאים שבספרים בספרייה היהודית, מהמקוריים שבהם, מהחכמים שבהם, מהמאתגרים ומהנועזים שבהם.

שמו המלא של הספר הוא ‘ספר מחלקות העתים לתורה ולתעודה לשבועי היובלים’, אבל בקצרה הוא נקרא ספר היובלים ולפעמים ספר היובלות.

זה הוא הספר הראשון שנכתב בעברית, בידי סופר אלמוני, הלוקח על עצמו לספר מחדש ספר מקראי שלם, על פי תכנית חדשה לגמרי, שיש בה זיכרון חלופי, לוח חלופי, אג’נדה נאבקת, מתמטיקה היסטורית חדשה לגמרי, ונקודת מוצא סיפורית חדשה, כחלק ממאבק עם סדר העניינים בזמנו ובמקומו.

זמן ומקום חיבורו של ספר יובלים הוא כנראה בירושלים, בערך בין השנים 161-152 לפני הספירה או 168 לפנה”ס לפי דעת קבוצה אחת של חוקרים, ביניהם ג’יימס ונדרקם, בכיר החוקרים בסוגיה, או בזמן שלטונו של יוחנן הורקנוס (104-134 לפנה”ס), לדעת המהדירה האחרונה של הספר, כנה ורמן.

מכל מקום מדובר במחצית השנייה של המאה השנייה לפני הספירה או בשליש השלישי שלה. ימי החשמונאים.

(הערת המערכת: ככל הנראה בזמן ובמקום בו פורסמה המהדורה הרשמית הראשונה של הקובץ הידוע לנו כ”תנ”ך” ואולי יש קשר בין הדברים. ראו על כך “המהדורה הראשונה של התנ”ך“).

בספר היובלים מסופרת היסטוריה ידועה מראש, מראשית לאחרית, מהבריאה ועד כניסת בני ישראל לארץ ביובל הגדול, על פי לוח היסטורי מתמטי חדש ומורכב, ועל פי הלכה כוהנית שמקבילותיה נמצאות במגילות מדבר יהודה.

הסופר האלמוני, עמוק המחשבה, ובעל כישרון מובהק במתמטיקה היסטורית, מתעניין מאד בירושלים, במקדש, ובהר ציון.

בראשית דבריו שלושה נושאים, שאף אחד מהם לא נזכר בשבעים הפרקים הראשונים בחומש, אבל נזכרים בהבלטה דרמטית מפי אלוהים בפתיחת ספר היובלים. הוא מְסַפֵּר מֵחָדָשׁ את ספר בראשית, ואת עשרים הפרקים הראשונים בספר שמות, מתוך טקסט מקודש אהוב, ידוע, ומוכר. כלומר, המחבר החדש המרחיק עדותו לראשית הבריאה, יודע היטב שקוראיו מכירים את החומש, אבל הוא בוחר לספר אותו מחדש בנוסח חדש, עם דגשים חדשים, מטרות חדשות, ותפישת עולם חדשה, הבאה להגן על סדר נצחי מקודש, שהתפרק לחלוטין באמצע המאה השנייה לפני הספירה, כשהמקדש בירושלים חולל, כוהניו הודחו, והוחלפו בכהונה ממונה בכסף או ממונה בידי זרים, בניגוד לסדר המקראי המקודש.

אוסיף אחר כך על הנסיבות ההיסטוריות שבהן חולל המקום המקודש, וחולל הזמן המקודש והזיכרון המקודש, בימי אנטיוכוס אפיפאנס והתקופה החשמונאית. בינתיים אתמקד בספר היובלים, שחובר בתקופה זו.

ודאי תרצו לדעת מה הדברים העיקריים שמוסיף המחבר האלמוני של ספר היובלים בחמישים פרקי ספרו על הנוסח הידוע?

ובכן, הוא מוסיף מלאכים בכל מקום שרק אפשר, הוא מוסיף תאריכים מדויקים, בכל מקום שרק אפשר, לכל אחד מהסיפורים הרבים בספר בראשית ובספר שמות, כשהוא מחלק את כל ההיסטוריה מהבריאה ועד מעמד סיני ל-49 יובלים, כשבכל יובל יש 49 שנים, שנים המחולקות בקבוצות שביעוניות של שבע שמיטות, ושנת היובל הגדול היא השנה החמישים, כידוע בתורה (ויקרא כה).

כל תאריך שהוא מזכיר, והוא מזכיר מאות תאריכים, מתחיל בפירוט מספר השנה בשמיטה, מספר השמיטה ביובל, ומספר היובל בין חמישים היובלים שהוא מספר עליהם. הספירה מתייחסת ל-2500 שנה ולארבעים ותשעה יובלים, וליובל ה-49, הקודם לראשית יובל החמישים, היובל הגדול, שבו נכנסנו לארץ והתחלנו מחזור היסטורי חדש, משוחרר מחובות קודמים, תביעות קודמות, ועוולות קודמים.

בשנת היובל הגדול, יובל החמישים, שבו שבנו לארץ אחרי מאות שנות שעבוד, הארץ תשוב לבעליה (ראו ויקרא כה) וכל תביעת בעלות קודמת עליה בטלה.

הדבר החשוב ביותר לבעל ספר היובלים הוא עניינו העקבי במחזורים נצחיים, קבועים מראש וידועים מראש, של הזמן, המחולק לשבתות, שמיטות, ויובלים. מחזורים מקודשים אלוהיים נצחיים הקשורים בשבועה ובברית, הנקראים ‘מועדי דרור’, המשביתים במקצב שביעוני קבוע כל מלאכה.

מחזורים משביתים מקודשים שביעוניים אלה קשורים בסינכרוניזציה למחזורים הרבעוניים והתריסריים הנצחיים של הזמן הנראה לעין, המכונה ‘מרכבות השמים’, וקשורים בספירה מדויקת ובחלוקה קבועה מראש ובסינכרוניזציה מספרית מדויקת, שאסור לשום אדם לשנות בהם מאומה.

מחזורים נצחיים אלה השביעוניים (‘מועדי דרור’) והרבעוניים-תריסריים (‘מרכבות השמים’), נשמרו, לדברי המחבר האלמוני, בידי הכוהנים והלוויים בני שבט לוי, המחולקים כולם לכ”ד משמרות, שומרי משמרת הקודש במקדש. על קורות אבי השבט, לוי בן יעקב, שהוקדש בידי אביו כמעשר, אשר למד מהמלאכים את כל דיני הכהונה, ושתואר כבחיר אלוהים שנמשח לכהונה בחלום בידי המלאכים, ונודע כחולם ולוחם בפקודת המלאכים, מספר המחבר בהרחבה ובפירוט אוהב בפרקים ל-לג של ספר היובלים.

אם אדם מקבל על עצמו לכתוב מחדש, בחמישים פרקי ספר היובלים, את שבעים הפרקים הראשונים בתורה, מבראשית ועד היום שאחרי מעמד סיני בספר שמות, ולארגן אותם מחדש, עם מַלְאַךְ הַפָּנִים כמספר, ומשה בן עמרם בן קהת בן לוי כמאזין קשוב, הכותב את מה שהמלאך מספר לו על כל מה שאירע בארבעים ותשעת היובלים שלפני דורו. ואם הוא מלמד הלכות כוהניות רבות בנושאים שככל הנראה היו שנויים במחלוקת עם קבוצות שונות בזמנו (החשמונאים והפרושים), ברור ללא ספק שהוא חייב מניע דחוף וסיבה דחופה, הקשורים בנסיבות זמנו ומקומו. אולם לפני שנבחן מה היתה עשויה להיות הסיבה, נתבונן במה עוסק הספר.

ראשית חוכמה, בוחר המספר האלמוני, בפרק הראשון של הסיפור, להבהיר לנו שאת ספר בראשית מספר מַלְאַךְ הַפָּנִים למשה בן עמרם בן קהת בן לוי, על הר סיני, יום אחרי מתן תורה, במהלך ארבעים הימים ששהה בהר. המלאך נקרא ללמד את משה, שחי בשלהי היובל הארבעים ותשע, על כל העבר, המחולק לשמיטות ויובלים, שקדם לזמנו, כמצווה עליו בידי אלוהים כמפורש בפרק הפתיחה.

המלאך מספר למשה בן השמונים על ארבעים ותשעה היובלים שקדמו לימי חייו, ומתחיל בסיפור ששת ימי הבריאה, ומוסיף על הידוע פרטים מופלאים על בריאת המלאכים ועל בריאת כל הדברים הנצחיים שאינם כפופים לזמן האנושי, לפני בריאת הזמן הנודע לאדם, בשלושת הימים הראשונים לבריאה, שבהם עוד לא נבראו השמש, הירח והכוכבים, המחלקים את הזמן בתודעה האנושית לאור וחושך מחזוריים. מאורות אלה נבראו כידוע רק ביום רביעי.

בין הדברים שנבראו לפני הזמן ראויים לציון אלה שנבראו ביום הראשון לדברי בעל היובלים: “השמים והארץ וכל הרוחות המשרתים לפניו, ומלאכי הפנים ומלאכי הקודש ומלאכי רוחות האש ומלאכי רוחות הרוח ומלאכי רוחות העננים, הערפל, האלגביש, הכפור, והטל, ומלאכי הקולות, הרעמים, הברקים, ומלאכי רוחות הקור והחום, והחורף, והאביב, והקציר, והקיץ, וכל רוחות בריותיו, אשר עשה בשמים ובארץ ובכל תהומות האפלה, השחר, הבוקר, והערב, אשר הכין בחכמת לבו. ונרא אז את מעשהו ונברך אותו ונהללהו לפניו על כל מעשיו, כי שבעה מעשים גדולים עשה ביום הראשון” (פרק ב). ביום השלישי נברא ‘גן עדן’.

עד מהרה מסתבר לקורא שהמחבר, הרואה עצמו כבעל סמכות מוחלטת, ומדבר בשם האל ובשם מלאך הפנים, רוצה להציג בפניו את מרכזיות המלאכים הנצחיים, עדי הדעת הנצחיים ושומרי הזיכרון, המקבילים לכוהנים וללוויים, את ההלכה הכוהנית הנודעת מפי האל והמלאכים, ואת הלוח המקודש שנלמד מהמלאכים, שהוא מאמין בו.

המדובר בלוח בן 364 ימים, שרק בגללו מסופר סיפור המבול, שהוא סיפור חישוב הלוח. הלוח המחולק לארבע עונות שוות וחופפות, המתחילות כל אחת ביום רביעי בראשון לראשון (א’ ניסן), הראשון לרביעי (א’ תמוז), הראשון לשביעי (א’ תשרי), והראשון לעשירי (א’ טבת). בכל אחת מהעונות יש שלושה חודשים העולים ל-91 ימים. בכל עונה החודש הראשון והשני מונים 30 יום והחודש השלישי מונה 31 ימים, סך הכל 91 ימים, בכל אחת מארבע העונות, הנקראות במגילות קציר, קיץ, זרע, ודשא (המקבילות לאביב, קיץ, סתיו וחורף שלנו).

כך מתאר המחבר את סיום המבול הקשור לחישוב הלוח:

“והאחד לחדש הראשון והאחד לחדש הרביעי והאחד לחדש השביעי והאחד לחדש העשירי ימי זכרון הם וימי מועד הם, בארבע תקופות השנה כתובים וקיימים הם לעדות לעולם. וישימם נוח לו לחגים לדורות עולם כי היה לו בהם זכרון…ויעלום על לֻחות השמים שלשה עשר שבֻעות כל אחד מהם מזה עד זה זכרון מהראשון עד השני מהשני עד השלישי מהשלישי עד הרביעי. ויהי כל ימי המצווה חמשים ושתים שבתות ימים וכלן שנה תמימה. ככה נחרת והוקם בלֻחות השמים ולא יעבר שנה אחת [משנה לשנה]. ואתה צו את בני ישראל ושמרו את השנים כמספר הזה שלש מאות וששים וארבעה ימים יהיו שנה תמימה ולא ישחיתו את מועדה מימיה ומחגיה כי הכול יבוא אליהם לפי עדותם ולא יאבדו ולא ישחיתו חג” (ספר היובלים ו, כג-כד, כט-לב).

364:7 =52 שבועות

X4=364 91 ימים

X52=364 7 שבתות

91+91+91+91=364 תקופות ימים 91:7=13 שבתות/שבועות

לוח זה נקרא בשם ‘מרכבות השמים’, כי הוא תלוי בזריחה ושקיעה, ובסדר הכוכבים והמזלות, בכל אחד משנים עשר החודשים הכלולים בשנה בת 364 ימים. לוח זה פונה לכל באי עולם, השותפים לארבע העונות ותריסר החודשים בני 30, 30 ו-31 ימים, היוצרים ארבע עונות של 91 ימים, כל אחת, שבצירופן נוצרת שנה בת 364 ימים. בנוסף קיים לוח השבתות, השמיטות, והיובלים, הקשור בקדושה ובברית. לוח שביעוני ארוך טווח זה מובא מהשמיים יחד עם לוח מרכבות השמים השנתי, בידי חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, שעליו נאמר הפסוק הנודע שלא נאמר על אף אדם אחר : “וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים; וְאֵינֶנּוּ, כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים” (בראשית פרק ה פסוק כד). פסוקים טז-כד בפרק ד בספר היובלים מוקדשים לסיפור חנוך בן ירד מביא הלוח, ראשון הכותבים, הקוראים, הלומדים, והמחשבים. האדם היחיד שזכה לחיי נצח בחומש ובספר היובלים, ועבר מעולמם של הכוהנים לעולמם של חכמים ולעולמם של בעלי ההיכלות בדמות מטטרון.

חנוך עולה השמיימה ציור מאת  Gerard Hoet 1728. ויקיפדיה

על השאלה מדוע נלקח דוקא חנוך בן ירד לשמים נכתבו שלושה ספרי חנוך – חנוך האתיופי, חנוך הסלבי, וחנוך העברי – אבל ספר היובלים מסביר בקצרה שהוא נלקח לשמים בדור השביעי לדורות האדם, כדי ללמוד לקרוא ולחשב מהמלאכים. איש לפניו מבין בני האדם לא למד לקרוא, לכתוב, ולחשב, ואיש גם לא זכה מלבדו בחיי נצח בגן עדן. חנוך נלקח לשמים, כדי ללמוד את לוח השבתות, השמיטות, והיובלים, המבוססים כולם על ספירה שביעונית נצחית, ביחס ללוח ‘מרכבות השמים’ השנתי, של ארבע העונות ותריסר החודשים המונה 364 ימים.

חנוך זכה לחיי נצח בגן עדן כסופר נצחי וכעד נצחי בספרות הכוהנית, ועליו, ורק עליו, נאמר ‘חנוך בחרתה מבני אדם’. אחרי שחזר לארץ בשנתו ה-365 כדי ללמד את בנו מתושלח את הלוח הכפול שלמד מהמלאכים: הלוח הרביעוני תריסרי הנצחי של עונות השנה (4), החודשים (12), והשנים (364 ימים בשנה), הוא הלוח הנראה בעין, בזיקה לזריחה ושקיעה, ארבע עונות השנה, ותריסר המזלות הנצחיים במחזוריותם הרצופה, ולצדו הלוח השביעוני הבלתי נראה, לוח הבריתות הנצחיות, זה הנשמע באוזן ונמסר לשומרי הברית, הוא הלוח השביעוני הנצחי של השבתות, השמיטות, והיובלים, הנקרא ‘לוח מועדי דרור’.

חנוך בן ירד. ויליאם בלייק 1807 ויקיפדיה

כל אחד מסיפורי המקרא בבראשית, ובעשרים הפרקים הראשונים של ספר שמות, מסופר מחדש כשנוספים לו בדרך כלל תאריכים, מלאכים, ונושאים פולחניים שמעניינים במיוחד את הכהונה, כגון מזבחות, קורבנות ומועדים, לוחות וספרים, שבועות ובריתות, מנחות וחלומות. גם קורות לוי בן יעקב וצאצאיו ולוח שמשי קבוע המתחיל בחודש האביב, ככתוב בספר שמות יב, ב: ‘הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה’, עומדים בראש מעייניו של המספר.

מלאך הפנים חוזר בהזדמנויות שונות על המשפט: “כי ידעתי אני ומעתה הנני מגידך ולא מלבי כי ספר כתוב לפני ותנתן בלוחות השמים חלוקת הימים, כי ישכחו את מועדי ובריתי והלכו במועדי העמים אחרי שגגתם ואחרי איוולתם” (ו, לה).

שכחת מחזור המועדים, ושיבוש סדר הזמנים הקבוע והידוע מראש של הלוח השמשי של השבתות והמועדים שתאריכם קבוע וידוע מראש, וראשיתו ביום רביעי ה-1/1 א’ בניסן, והחלפתו בלוח ירחי חדש, משתנה, על פי תצפית אנושית משתנה בסדר ירחי חדש ומשובש, לוח המתחיל בסתיו, היו הרקע לכתיבת ספר היובלים הנאבק על נצחיותו וקדמותו של הלוח השמשי הקבוע.

בשנת 175 לפני הספירה כבש המלך הסלווקי אנטיוכוס אפיפאנס את ירושלים, וציווה להחליף את הלוח היהודי המקראי העתיק, שהיה לוח שמשי קבוע ומחושב מראש המתחיל בחודש האביב, בזיקה לסיפור פסח ויציאת מצרים בספר שמות יב, ב, בלוח ירחי אימפריאלי משתנה שמתחיל בסתיו. הלוח השמשי הקבוע, הידוע והמחושב מראש, המתואר בסיפור המבול, היה הלוח היהודי העתיק ששימש במקדש לדברי מחברי מגילות מדבר יהודה, ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’.

כך אומרים במפורש ובמפורט כל מחברי מגילות מדבר יהודה, שכולן ללא יוצא מהכלל הן ספרי קודש, הנאבקים על קדושת הלוח המקראי הכוהני העתיק. בחיבורים עבריים שנמצאו בין המגילות כגון ‘מגילת המקדש’, ‘שירות עולת השבת’, ‘מגילת המשמרות’, ‘מקצת מעשי התורה’, ‘ספר היובלים’, ו’מגילת תהילים’ מקומראן, ובחיבורים ארמיים כגון ‘צוואת לוי’ ו’ספר חנוך’ שנמצאו בין המגילות.

אנטיוכוס דרש לשנות את הלוח מטעמים מנהליים בלבד, כמו כל שליט הוא ביקש לאסוף מסים במועד קבוע לפי הלוח שלו. בית סלווקוס ממנו בא אנטיוכוס בא ממקדוניה, שם שלט הלוח היווני הירחי הטעון עיבור, המתחיל בסתיו. אנטיוכוס כשאר מלכי בית תלמי ובית סלווקוס רצה שיחוגו לו יום הולדת במקדש לפי הלוח שלו ויעלו קורבנות לכבודו. הכוהן הגדול מבית צדוק, חוניו בן שמעון, נין ונכד לכוהני בית צדוק, שרק הם כיהנו בכהונה הגדולה במקדש מימי צדוק בן אחיטוב הכהן, נין ונכד לאהרון הכהן, סירב לבקשת המלך. המקדש פעל מהמאה העשירית לספירה ועד לשנת 175 לפני הספירה (מלבד בימי גלות בבל שנמשכו שבעים שנה במאה השישית לפני הספירה) לפי סדר משמרות הכהונה, המבוסס על לוח שמשי קבוע המתחיל ביום השוויון של האביב, א’ בניסן, יום רביעי, ונמשך במשך 364 ימים. אי אפשר היה לשנות אותו ללוח ירחי משתנה ולא קבוע, המתחיל בסתיו, כי מועדי שבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל, החייבים להיות מובאים למקדש במועד קבוע, מדי יום ראשון ממחרת השבת, בהפרשים של שבעה שבועות, בין קציר שעורים (יום הנף העומר), ביום ראשון אחרי תום חג הפסח ב-כ”ו בניסן (26.1), לביכורי קציר חיטים, ביום ראשון ט”ו בסיון (15.3), לבציר הענבים, ביום ראשון, ג’ בחודש אב (3.5), למסיק הזיתים, ביום ראשון כ”ב בחודש אלול (22.6). בחודש השביעי, בין 15-21 לחודש תשרי, היו מביאים למקדש את ביכורי התמרים, התאנים, והרימונים בחג הסוכות, שהעיד על קיום השבועה האלוהית בדבר “מלאו אסמינו בר ויקביינו יין”. כלומר, בשבעת החודשים הראשונים של השנה, הובטח לכל שומרי הברית, השובתים בשבת ובשבעת מועדי ה’ בשבעת חודשי השנה הראשונים, ושובתים מכל מלאכה בשמיטה וביובל, ששבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם יגדלו וישגשגו, ויהיו מוכנים בעיתם לקציר, בציר, מסיק, קטיף, ארייה, וגדיד, בתאריך קבוע, בימי ראשון, במרחקים של שבע שבתות מארבעת מועדי האיסוף הראשונים: קציר שעורים, קציר חיטים, בציר הענבים, מסיק הזיתים, קטיף הרימונים, אריית התאנים, והגדיד של התמרים.

הדפוס השביעוני הקבוע והידוע מראש, הקשור בכל דבר נצחי של קדושה בתרבות היהודית הכוהנית, החל משבת ומועד שירות שבועי של משמרות הכהונה במקדש, וכלה בשבעת המינים ובשבעת מועדי ה’, בלוח השבתות השמיטות והיובלים, קשור תמיד בספרות הכוהנית בדבר אלוהים בשבועה ובברית.

בשנת 175, עם כיבוש ירושלים בידי אנטיוכוס, השתבש סדר זה. הכוהן חוניו בן שמעון הודח, וכהונה חדשה, מתיוונת, מונתה על ידי אנטיוכוס תמורת ממון רב. יזון, מנלאוס, ואלקימוס, כיהנו בשנות השישים והחמישים של המאה השניה לפני הספירה לפי הלוח הירחי של אנטיוכוס. לאחר מות אנטיוכוס בשנת 164 לפני הספירה התנהלה מלחמה בין שני יורשיו, שניהם לא יורשים לגיטימיים. במאבק הירושה שהתנהל בחלקו בארץ ישראל צידד יונתן בן מתתיהו החשמונאי באלכסנדר באלאס, ואחיו שמעון צידד באויבו דימיטריוס.

בסיבוב הראשון ניצח אלכסנדר, ומינה לאות תודה את יונתן החשמונאי לכוהן גדול. הייתה זו כהונה גדולה חסרת כל תוקף. המושל היה סלווקי והלוח היה הלוח הסלווקי יווני. עשר שנים לאחר מכן ניצח אויבו של אלכסנדר באלאס, ומינה את שמעון בן מתתיהו לכהן גדול ולמושל מקומי. שתי הכהונות היו חסרות כל תוקף חוקי או לגיטימציה היסטורית, כי לפי המקרא המלוכה שמורה רק לבית דוד ולשבט יהודה, והכהונה הגדולה היתה שמורה אך ורק לכוהני בית צדוק, כמפורט בדברי הימים א פרק ו ובעזרא פרק ז, ובפרקים מ-מח של ספר יחזקאל.

החשמונאים כיהנו ככוהנים גדולים וכשליטים לא לגיטימיים משנת 152 לפני הספירה עד 37 לפני הספירה. בתקופה הזאת הכוהנים המודחים של ‘בית צדוק ואנשי בריתם’ לא חדלו מלכתוב את מגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, המזכירות ומשמרות את הסדר הכוהני המקודש, ואת הלוח הכוהני המקודש, כנגד מחללי המקדש, משבשי הלוח, ומטמאי הכהונה.

על רקע המאבק בין כוהני בית צדוק, המודחים מאז 175 לפני הספירה, וכוהני בית חשמונאי שתפסו את מקומם שלא כדין, בין שנת 152 לפני הספירה ועד שנת 37 לפני הספירה, צמחה מפלגת הפרושים, זו שהפכה את ספרי הכוהנים לבית צדוק ל’ספרים חיצוניים’, דחתה את ההלכה הכוהנית, התעלמה מספרי החשמונאים, המציאה את התורה שבעל פה כמקור סמכות חדש ולא נודע, ואסרה על המשך יצירת התורה שבכתב.

ספר היובלים, שנמצא בחלקו בנוסח עברי בין מגילות מדבר יהודה, מתואר בפי חוקריו בביטוי הנייטראלי ‘מקרא משוכתב’, שאינו דן בזהות המשכתבים או במניעיהם. הספר עשוי אף להיות מוצג כ’זיכרון מנוגד’ או ‘זיכרון חלופי’ (counter memory), הנאבק על נקודת ראות שונה ועל עולם ערכים מקודש שונה מזה הרווח בתקופה בה נכתב.

הוא עשוי להיות מתואר כ’היסטוריה כוהנית’ מתבדלת, המייצגת סמכות שפג תוקפה במציאות פוליטית חדשה, או כחיבור מתריס שנכתב בעיצומו של מאבק בין שתי מערכות כוח המתחרות על שליטה באותו ציבור, בשלב שבו עדיין היו אפשרויות שונות: תבוסה מוחלטת של אחד מן הצדדים; שינוי גורף בעמדתו של אחד מן הצדדים; או התפלגותו של הציבור בין שתי מערכות שלטון נפרדות, המיוסדות על מקורות סמכות שונים, על זיכרון שונה, על לוח שונה, הנהגה שונה, ועל בסיס תוקף שונה.

ספר היובלים נכתב במסגרת מאבק על סמכות ועל מקורות תוקף של הנהגה כוהנית נאבקת, מודחת, או פורשת, בידי מחבר שביקש להרחיב את אופקי הדיון ולשנות את השאלות העומדות על הפרק. לחדד ולהעמיק את ההבדלים בין יהודים לגויים בתקופת הרפורמה ההלניסטית הסינקרטיסטית, שרווחה בה פתיחות תרבותית והתבוללות בין בני עמים שונים ודתות שונות. הוא ביקש לחזק את ההלכות הכוהניות, שהיו ככל הנראה שנויות במחלוקת עזה בימי החשמונאים, שמנהיגם נקרא במגילות ‘כוהן הרשע’, ואנשיו מכונים ‘בני חושך’. לעומת מנהיגם של בני צדוק שנקרא ‘כהן הצדק’, ואנשיו מכונים ‘בני אור’ (אולי בזיקה להבדל בין המאמינים בלוח ירחי סלווקי מקדוני משתנה, לבין המאמינים בלוח השמש המקראי כוהני הקבוע והידוע מראש). בימי הפרושים מנהיגם מכונה במגילות בשם ‘מטיף הכזב’, ואנשיו מכונים ‘מפרי הברית’, לעומת ‘נאמני הברית’ ו’שומרי הברית’, שבראשם עומד כאמור, ‘כהן הצדק’.

הספר מעגן בכתב את המאבק על מקום המצוות ומסורת הבריתות המקודשת, המתייחסות ל’זרע קודש’, ללשון הקודש, ללוחות השמים המקודשים שכל החוקים חקוקים עליהם, ולספרי קודש ממקור שמימי שנמסרו לחנוך, מתושלח, מלכיצדק, ואברהם. לפי הספר לוח השבתות המקודש נודע משמים בימי חנוך בן ירד, ונשמר בידי הכהונה שלפני המבול עד מלכיצדק כהן לעולם וכהן לאל עליון, שהעביר את ספרי אבותיו לאברהם, לדברי מלאך הפנים, שלימד את אברהם לקרוא בהם, והוא מצדו לימד את בנו יצחק את כל דיני הכהונה, ולימד את נכדו יעקב אוהב הספר יושב אוהלים, שלימד את בנו לוי, והנחיל רק לו את כל הספרייה העתיקה מימי חנוך. הסיפור מהווה רקע לבחירתה הנצחית המקודשת של הנהגה כוהנית ‘קדש קדשים’, בעלת ספריה מקודשת, הנהגה שושלתית רצופה ומקודשת, שאין לה נחלה ואחוזה בארץ, אבל היא אוהבת דעת, אמת, וצדק, קריאה וכתיבה, ומצווה ללמדם לכל העם. הנהגה שראשיתה בלוי בן יעקב, שנבחר הוא וזרעו לכהונת עולם כמפורט בפרקים ל-לב של ספר היובלים ובצוואת לוי, וכל בניו מצווים על ידי משה נכדו במצווה הנצחית של “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל” בספר דברים.

הכוהנים בני לוי, מכהנים בארץ המובטחת ל’זרע קדש’ כ’אחוזת עולם’, שבני כנען השתלטו עליה לדבריהם שלא כדין, במציאות שבה חלומות התגלות, אשר בהם אלוהים והמלאכים מדברים באזני החולמים, מהווים מקור תוקף נצחי שמן הנמנע לחלוק עליו.

הספר, המכונה במגילות ‘ספר מחלקות העתים לתורה ולתעודה’, אשר נכתב כזיכרון חלופי מגמתי של אלפיים ארבע מאות ועשר השנים הראשונות לבריאת העולם, משבוע הבריאה ועד מעמד סיני באמצע החודש השלישי, בשנה התשיעית של יובל החמישים, מתעניין בערכים ובמושגים בעלי תוקף נצחי מקודש, ומיוסד על סמכות נצחית כתובה בדבר הבטחה אלוהית שנגלתה בחלום לחולמים בני ‘זרע קדש’ בלשון הקודש. הספר מייחס חשיבות רבה לביטוי ריטואלי מחזורי, המנציח הבטחה מקודשת זו בלוח מועדים מקודש, הנשמר בידי הכוהנים בני לוי, ‘קדש קדשים’.

ספר היובלים מרחיב את אופקי הדיון ונדרש לשאלות חשובות שהתורה אינה נותנת דעתה עליהן, כגון מי היה ראשון קוראי העברית ולומדיה? ומי היה המורה הראשון? מי הביא את הלוח? מתי החלו לחוג את לוח המועדים לפי לוח השבתות השמשי שהביא חנוך משמים? ורואה בחלומות אפשרות לפירוש חדש, המיוסד על זיכרון אפי עתיק יומין של משמעותו ותכליתו של הזיכרון ההיסטורי המשותף, מזווית ראייה כוהנית.

כדי להסביר את הזיכרון החלופי המובא בספר היובלים, שמחברו רצה להוכיח שכל אחד משבעת מועדי ה’ המוכרים ממעמד סיני ואילך היה ידוע ונחוג עוד בתקופת האבות, אביא את הדרך בה מספר המחבר את סיפור התשתית של חג הפסח באמצע החודש הראשון.

לדברי ספר היובלים אברהם עקד את בנו על הר ציון בערב פסח, במחצית החודש הראשון. הר ציון הוא הר הבית עליו עמד המקדש שבו העלו קרבנות על המזבח. וכך אומר ספר היובלים:

“ויקראהו יי מן השמים…ויקרא אברהם שם המקום ההוא ראה יי אשר יאמר יי ראה וזה הר-ציון (ספר היובלים יח,י- יג).

מועד העקדה לפי ספר היובלים חל במחצית החודש הראשון על פי הלוח המקראי, דהיינו בחג הפסח. מועד זה כרוך בניסיון, בעולה, במזבח, בברית, בהתגלות האל, ומלאך הפנים:

“ויהי בשבוע השביעי בשנה הראשונה בחודש הראשון ביובל ההוא בשנים עשר לחודש הזה…ויאמר יי אל אברהם …קח את בנך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ רמה והעלהו על אחד ההרים אשר אומר אליך… וישכם בבוקר ויעמוס על אתונו ויקח את שני נעריו עמו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עולה וילך אל המקום ביום השלישי וירא את המקום מרחוק… ויקח עצי עולה וישם על שכם יצחק בנו ויקח את האש בידו ואת המאכלת וילכו שניהם יחדו עד המקום ההוא. ויאמר יצחק אל אביו, אבי, ויאמר הנני בני ויאמר אליו הנה האש והמאכלת והעצים ואיה השה לעולה אבי. ויאמר יי יראה לי השה לעולה בני ויקרב אל מקום הר יי. ויבן מזבח וישם העצים על המזבח ויעקד את יצחק בנו וישימהו על העצים ממעל למזבח ויושט ידו לקחת את המאכלת לשחוט את יצחק ואעמוד לפניו {[אומר מלאך הפנים]} ולפני השר משטמה ויאמר יי אמר לו אל יורד ידו על הנער ואל יעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים הוא: ויקראהו יי מן השמים ויאמר אליו אברהם אברהם ויחרד ויאמר הנני: ויאמר אליו אל תשלח ידך אל הנער….וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחד נאחז ויבא בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. ויקרא אברהם שם המקום ההוא ראה יי אשר יאמר יי ראה וזה הר ציון…ויחג את החג הזה בכל השנים שבעה ימים בשמחה ויקרא לו חג יי כפי שבעת הימים אשר הלך וישב בשלום. וכן הוקם ויכתב בלוחות השמים על אודות ישראל וזרעו לעשות את החג הזה שבעת ימים בשמחה” (ספר היובלים, פרק יז טו; פרק יח, א-יט).

מדרש שמות רבה, טו, יא משמר את המסורת שיצחק נעקד במחצית החודש הראשון, וקובע את הקשר בין העקדה לגאולה בניסן: “ובו (=בניסן) עתידין להיגאל… ובו נולד יצחק ובו נעקד”. בקדמוניות היהודים א 226 מביא יוסף בן מתתיהו מסורת נוספת בדבר הזיקה בין מקום העקדה למקום שבו ייבנה המקדש: “וכשנראה ההר לעיניו ביום השלישי השאיר את מלוויו בבקעה והלך ובא אל ההר שעליו בנה אחר כך דוד המלך את המקדש”.

ביחס לתיאור לוח השנה השמשי רבים שואלים שתי שאלות.

שאלה ראשונה: יש הבדל של כיום ורבע בין השנה של 364 ימים לשנה שמשית אסטרונומית. כיצד עסקו בשאלת העיבור, בכדי “לאזן” את ההפרש, שבמרוצת השנים היה מצטבר עד כדי אי-התאמת הלוח לעונות בטבע?

תשובה: לדברי פרופ’ שמריהו טלמון, ראשון חוקרי הלוח בשנות החמישים, במאמרו ב”קדמוניות” 100, הכוהנים הוסיפו שבוע בלתי ספור מדי שבע שנים, בשנת השמיטה, כדי לחפות על היום החסר, והוסיפו שבועיים לא ספורים מדי 28 שנים, בשנת השמיטה, כדי לתקן את רבע היום החסר. אינני יודעת בוודאות באיזה חודש הוסיפו שבוע זה מבין חמשת החודשים שלא חלים בהם שבעת מועדי ה’, כדי להתאים את יום השוויון האביבי ליום רביעי א’ בניסן. קרוב לוודאי שבחודש אדר. אבל שהיה עיבור כזה של שבוע אין ספק. הם היו מודעים בפרטי פרטים לסינכרוניזציה בין מרכבות השמים של ארבע העונות, בשנה של 365 ורבע ימים, לבין השנה הכוהנית המקודשת של 52 השבתות ושל 364 הימים.

שאלה שניה: הלוח הרומי היה לוח שמשי. מדוע לא יכולים היו לחזור ללוח זה, שתחילתו הייתה גם היא באביב (אפריל), למשל בימיו של הורדוס וידידו מרקוס אגריפא?

תשובה: הלוח הרומי החדש מימי יוליוס קיסר התחיל בשנת 45 לפני הספירה, בזמן החשמונאים, והם לא רצו בו, וחכמים אחרי חורבן המקדש בימי הרומאים התנגדו לו.

נתיבי הזיכרון אף פעם אינם ישרים, פשוטים, חד ערוציים, וחד משמעיים, נהפוך הוא! העבר אף פעם איננו נח וגם אינו נעלם בשקט או בדממה. הוא חוזר ומבקיע בכתבי יד ובממצאים ארכיאולוגיים, בתרגומים עתיקים ובפסיפסים, בעדויות נשכחות וביומנים. העבר תמיד משתנה בסיפורו מחדש, מטעמים שונים ובנסיבות שונות, ובודאי כך ביחס לספרים שלא נשתמרו במקורם העברי, אלא הגיעו אלינו מהעת העתיקה בגלגולים שונים ומשונים. מנבכי העבר בן אלפי השנים, המעמיד אותנו כל פעם מחדש בפני השאלה: היכן מתחילה ההיסטוריה? מי קבע ומדוע?…היכן מסתיים המיתוס והיכן ראשית ההסטוריה, ומה משקלם של זיכרונות חלופיים נשכחים לעומת זיכרונות הגמוניים?

בעשור שהתגלו בו אלף הקטעים של מגילות מדבר יהודה, ב-11 מערות קומראן בין 1947-1956, ונמצאו בו מאות ספרי קודש עבריים וארמיים שאינם בקאנון המקראי, נחשפו לראשונה 15 מגילות של ספר היובלים בשפת המקור העברית שבה נכתב, רובן מקוטעות. לפני גילוי זה ספר היובלים היה מצוי בידינו רק בתרגומו העתיק השלם לשפת הגעז (שפה שמית ששימשה כשפת קודש אצל יהודים ונוצרים באתיופיה היא ארץ כוש במקורותינו הידועה גם כחבש וכאביסיניה). החיבור העברי שתורגם לגעז שרד את תהפוכות העתים, כשנשמר לצד ספר חנוך וצוואת השבטים כחלק מכתבי הקודש של הכנסייה האתיופית האורתודוקסית, וככתבים מקודשים של יהודי אתיופיה.

באמצע המאה ה-19 פרסם החוקר הנודע אוגוסט דילמאן תרגום גרמני של ספר היובלים שנכתב בגעז, שנמצא בשנות החמישים של המאה ה-19 באתיופיה. התרגום הגרמני התפרסם בעיתון שערך אוואלד Ewald, מורו של דילמאן, ובשנת 1859 פרסם דילמאן את כתבי היד בגעז של ספר היובלים בדפוס. החוקר הבריטי צ’ארלס פרסם במהדורת 1859 נוסח געז ונוסח תרגום אנגלי של ספר היובלים. בשנת 1861 נמצא תרגום לטיני של שליש הספר בידי חוקר בשם Ceriani והוא הדפיס אותו.

שלמה ראבין (רובין), משכיל עברי ממשפחה חסידית שלמד שפות רבות, מודרניות וקלאסיות, וחיבר ספרים רבים על נושאים שונים, תרגם את ספר היובלים לשפה העברית, מכל המהדורות שהכיר בכל השפות שידע. אינני יודעת אם ידע געז, אבל הוא קרא בכל התרגומים שפירטתי. תרגומו ראה אור בכרך הראשון של השחר תרכ”ט, בתוספת מבוא רחב. הספר תורגם לאחר מכן גם על ידי משה גולדמאן. התרגום של גולדמאן פורסם במהדורת ‘הספרים החיצוניים’ של אברהם כהנא בשנת 1930.

תוכלו לקרוא את תרגומו של שלמה ראבין ברשת כאן.

ספר היובלים בתרגום כנה ורמן

ב-2015 תורגם ספר היובלים מחדש מגעז לעברית בתוספת השוואה לקטעי הספר שנמצאו בין מגילות מדבר יהודה, על ידי פרופ’ כנה ורמן, שהוסיפה לו פירוש מקיף והשוואה מדוקדקת למסורת המקראית. הספר “ספר היובלים: מבוא, תרגום ופירוש”, הוצאת יד יצחק בן-צבי תשע”ה, ראה אור בסדרת ספרים “בין מקרא למשנה – ספריית דוד וימימה יסלזון” של הוצאת יד בן צבי. משעה שנמצאו מגילות מדבר יהודה ב-11 ממערות קומראן נמצאו גם קטעים עבריים של ספר היובלים. למרבה הפליאה כנה ורמן לא טרחה להזכיר ולו במילה את התרגומים העבריים הקודמים מהמאה ה-19 ומהמאה ה-20 שקדמו לתרגומה.

קראו את ספרה של ורמן כאן.

ספר היובלים זכה ביובל השנים האחרון לעשרות מחקרים מקיפים ומאלפים בעברית ובאנגלית, ביניהם אזכיר רק את ספריו המצוינים של ג’יימס ונדרקם Vanderkam באנגלית על ספר היובלים, ואת ספריהם המקיפים של:

מיכאל סיגל, “ספר היובלים: שכתוב המקרא, עריכה, אמונות ודעות”, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס”ח

ספרו של יעקב כדורי (גיימס קוגל) James Kugel, A walk through Jubilees : studies in the Book of Jubilees and the world of its creation, (Brill Academic Pub., 2012)

ואת מאמרי שנמצאים בפרויקט בן יהודה ברשת:

רחל אליאור, “חלומות בספר היובלים ובמגילות מדבר יהודה“, בתוך “הנ”ל ואחרים, כחלום יעוף וכדיבוק יאחז: על חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים, ירושלים, תשע”ג”.

על העולם הכוהני של ספר היובלים תוכלו לקרוא בשני ספריי:

רחל אליאור, מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה, ירושלים: מאגנס תשס”ג.

כריכת ספרה של רחל אליאור מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות

רחל אליאור זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה, ירושלים ותל אביב: מכון ון-ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס”ט 2009

כריכת ספרה של רחל אליאור זיכרון ונשייה סודן של מגילות מדבר יהודה

השקפות שונות על הספר תוכלו לקרוא בשני הכרכים שערך מנחם קיסטר:

מגילות קומראן: מבואות ומחקרים, ירושלים יד בן צבי 2009

ופירוט ביבליוגרפי רחב ומעודכן במהדורה של כנה ורמן.

קראו עוד על כת מדבר יהודה:

אלי אשד “העולם של המגילות הגנוזות”

@כל הזכויות שמורות לפרופ’ רחל אליאור

הפוסט הקודםחיפה אונליין – פסטיבל הסרטים של חיפה בגרסת האונליין
הפוסט הבאהכס – סיפור פנטסטי מאת יובל שמעוני
פרופסור רחל אליאור
פרופ' רחל אליאור היא חוקרת ישראלית של המחשבה המיסטית היהודית לדורותיה, פרופסור אמריטה, ומופקדת הקתדרה על שם ג'ון וגולדה כהן לפילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית. נושא עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטה העברית בירושלים היה "תורת האלוהות בדור השני של חסידות חב"ד", אותו כתבה בהדרכתה של רבקה שץ-אופנהיימר והשלימה ב-1976. הייתה בין ראשוני הזוכים במלגת אלון, לשנים 1979–1982. מלמדת בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית כפרופסור מן המניין. כיהנה כראש החוג ושימשה שנים אחדות יועצת נשיא האוניברסיטה העברית לענייני מעמד האישה. השתתפה כעמיתת מחקר בכירה במרכז סכוליון באוניברסיטה העברית, ובמרכז אוקספורד ללימודי היהדות, ומכהנת כעמיתת מחקר בכירה במכון ון ליר בירושלים. לימדה באוניברסיטת פרינסטון, אוניברסיטת שיקגו, באוניברסיטת מוסקבה הממלכתית על שם מיכאיל לומונוסוב, בישיבה יוניברסיטי, באוניברסיטת טוקיו, באוניברסיטת דושישה בקיוטו, ב"פידיאה" בסטוקהולם, ועוד. חיברה שישה עשר ספרים בתחומי המחשבה היהודית, שחלקם תורגמו לשפות שונות, ערכה עשרה ספרים, וכתבה עשרות מאמרים. אליאור זכתה בפרס גרשם שלום לחקר הקבלה לשנת 2006. ביום האישה הבינלאומי 2017 זכתה לאות הוקרה לנשים פורצות דרך מטעם ויצ"ו ירושלים. בשנת 2010 הקדישו לה עמיתיה חוקרי המיסטיקה היהודית והנוצרית הקדומה ב-Society of Biblical Literature את קובץ המחקרים באותיות של אור. נשואה עם שלושה ילדים.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 + 8 =