וְלָאִי שֶׁטֶּרֶם הִתְגַּלָּה: יואב איתמר על ספרו של רוני סומק "כל כך הרבה אלוהים"

"כל כך הרבה אלוהים" הוא ספרו השלושה עשר של רוני סומק (זמורה ביתן, 2020). בשבוע הקרוב (25 אוקטובר 2020) הוא יחגוג עם חלי אברהם איתן, את השקת ספרו החדש בהשקה חיפאית.
ההשקה היא לספרים "דאסא-קרקוביאק ומחול הקורונה", מאת חלי אברהם איתן, ו"כל כך הרבה אלוהים" מאת רוני סומק, בהנחיית פרופ' אביבית לוי-קפאח.

לפרטים Hadarim.reali.org.il

סומק הוא מן המשוררים המוכרים והאהובים בישראל. שיריו תורגמו ל-43 שפות, הוא הקליט דיסקים משיריו, ויצירותיו הופיעו בתערוכות בארץ ובעולם. הספר מכיל שירים במגוון נושאים וצורות: שירי אהבה, שירים ליריים, שירים בעלי גוון נוסטלגי, ותובנות ממסעות פיזיים ושיריים ברחבי העולם. במאמר זה אני מבקש להתמקד בשירים הקצרים יותר מן הספר האחרון שהם מעט המחזיק את המרובה:

סומק איננו רק משורר, אלא גם צייר ומאייר, והוא נותן דרור לציוריו להתכתב עם שיריו, כפי שניתן לראות בתמונות נוספות מהספר, אולם כאן מדובר במחווה לציור של נילי שחור. השיר בנוי כסונטת מילה, כלומר שיר בן ארבע עשרה מילים כשבכל שורה מילה אחת. המבקר אלי הירש הגדיר את צורת הכתיבה המיוחדת הזאת "ברור שמדובר בצורה סינתטית – יצור כלאיים שנולד ממשגל של צורת ההייקו היפנית וצורת הסונטה האירופאית. התוצאה מזכירה מין הייקו מגוהץ ומעומלן, שוויתר על המוזיקליות המעודנת של ההייקו המסורתי לטובת עקרונות ארגון דלים ונוקשים, דקדוקיים מצד אחד (כל מילה – שורה) ושרירותיים מצד שני (מספר הקסם ארבע עשרה). בסופו של דבר אלה הם משפטים בני ארבע עשרה מלים שנכתבים מלמעלה למטה במקום מימין לשמאל: צורת כתיבה שמבטיחה – או להפך: מאיימת – להאט ולהאריך את הקריאה, להדגיש כל מילה גם אם היא אינה ראויה להדגשה, ולהעניק לה נפח או משקל החורג ממקומה הצנוע במשפט." יש משהו נוקדני מאוד בהגדרה של הירש. אני מעדיף לקחת מן ההגדרה הזאת את הצדדים החיוביים שלה, את העובדה שהמבנה מחייב את הקורא לתת תשומת לב מיוחדת לכל מילה ומילה ולתת לה משקל ראוי במשפט החכם הזה.

הדבר שהקסים אותי בשיר הזה הוא שהמשורר הצליח ללכוד את הצורה שעומדת במרכז הציור ולהעביר אותה אליי כקורא יחד עם הפרשנות, או המשמעות של הציור בעיני רוחו, מבלי שראיתי את הציור עצמו, וכל זאת בארבע עשרה מילים. מבנה השיר מדגים את התיאור של העץ הניצב כמרכיב מרכזי בתמונת הטבע המצוירת ובו בזמן, מבנהו של עץ הברוש מזכיר למשורר "סימן קריאה" והוא מה שמוביל אותו לפרשנות של הברוש "כאגו של הטבע". מהו אותו אגו של הטבע? זוהי ההכרזה "הנני כאן" עם יפי הפריחה מחד גיסא, ותקופות של יובש מאידך גיסא, כנגד הניסיון להיאבק בו, לדחוק אותו להשתלט עליו, ולביית אותו.

הדיוק מאפיין את שיריו של הספר, קצרים וארוכים כאחד. סומק משתמש בטכניקה זו של קיטועים מהירים גם בשירים אחרים, כמו בשיר "דיוויד בואי שר 'פראית היא הרוח'", (עמ' 28). השיר לוכד חוויה דורית של שמירה בבסיס בליל חורף יחד עם אתנחתה ארוטית קומית.

בספר יש רק עוד סונטת מילה אחת מובהקת "פריז. חמש דקות לפני הסתיו" (עמ' 53):

בשיר זה, כמו בשיר "ברוש", שני חלקים הנחתכים לפי חוקי הסונטה הקלאסית, כשהחצי הראשון מנהל שיח עם החצי השני. משום מה המשורר לא מסתפק בכך. יש כאן שבירה של המסגרת בהערת נ"ב שאינני יודע אם יש לה הצדקה, אבל הצורה העצית הזאת משמשת לתיאור עצים, והפעם יש לשיר תבלון ארוטי שעובר כחוט השני בשירים שונים בספר.
הספר נחתם בשיר "'איזה ספר', את שואלת, 'תיקח לאי בודד?'" זוהי אחת השאלות הבנאליות ביותר שאפשר לשאול יוצר, שנדמה שאין ראיון של משורר בלעדיה. בשירו של סומק ניתן לראות כיצד המשורר משחק עם השאלה, מעביר אותה דרך סמלים ומטאפורות, דרך הפריזמה של כל ספרות המערב. הוא ממריא מעבר לרגיל ולבסוף מפתיע בפאנץ' ליין לא צפוי, תוך שהוא שובר את "הקיר הרביעי" ומנהל דיאלוג מרתק עם הדוברת ששאלה אותו את השאלה הבנאלית. בתוך כך הוא מצליח לשמור על יכולת הריחוף שלו, על החשיבה מחוץ לקופסה, על הטעינה של המובן מאליו בתוכן חדש:

אני מאחל לנו עוד שנים רבות של הנאה מכישרונו.