
מיהו היושב על הכס? -הקדמה מאת אלי אשד
הסיפור הפנטסטי הקלאסי שלפניכם שהופיע במקור בספר "חדר" (עם עובד ,1999), הנחשב היום לאחת מיצירות המופת של הספרות העברית המודרנית. אולי יצירת הפרוזה העברית הגדולה ביותר של שנות התשעים.
המבקר גבריאל מוקד כתב כי "קיימת הסכמה כללית ומוצדקת כי 'חדר' של יובל שמעוני הוא בעצם היצירה הרצינית ביותר בתחום הפרוזה הצעירה שלנו בשנים האחרונות" ("חדר עם שלושה מיפלסים", גבריאל מוקד, "זמן אמיתי", עמוד 340).
המבקר אבנר הולצמן הגדיר את "חדר" כ"הישג מופלא: יצירה בשלה ומורכבת ,מתוחכמת בצורותיה ומשוכללת במירקמה, מהימנה עד אחרון פרטיה, קונקרטית ומופשטת כאחת, ובעיקר כובשת-לב ביכולתה להזדהות עם טיפוסים ומצבים אנושיים מגוונים". ("בעמק הבכא", אבנר הולצמן, "מפת דרכים: סיפורת עברית כיום", עמוד 201).
"חדר" היה מועמד לפרס ספיר, וזכה בפרס ברנשטיין בשנת 2001 לרומן עברי מקורי. הוא תורגם לצרפתית (בשני כרכים, מה שפוגם מאוד באפקט המיועד שלו על הקוראים), ולאנגלית.
"חדר" מורכב משלושה סיפורים. לכאורה הסיפורים לא קשורים זה לזה בשום דבר, אבל הם קשורים, ומאירים זה את זה, אם כי הקורא צריך לפענח כיצד.
למעשה "חדר" הוא צורה ספרותית חדשה, שיש לתת לה שם והגדרה חדשים.
גבריאל מוקד קרא לו "טריפטיכון", שהיא יצירת אמנות המורכבת משלושה חלקים שיש בינם קשר רעיוני או צורני. המונח ניתן עד כה לציורים אבל לא לספרים. "חדר" הוא "טריפטיכון" ראשון מסוגו למיטב ידיעתי בספרות העברית.
שלושת הסיפורים בטריפטיכון של שמעוני עוסקים במאמץ אדיר ליצור יצירת אמנות, גם בתנאים הקשים ביותר. אלא שהתוצאה הסופית היא שונה מאוד מהתכנון המקורי המדוייק מאוד. מסיפור לסיפור הולכת ומתעצמת התמה של היוצר האנושי מאוד כבעל כוחות מדהימים ואף על אנושיים. תמה שמגיעה לשיאה בחלק השלישי והמסיים של "חדר".
החלק הראשון בטריפטיכון, "המנורה", מתאר שמונה חיילים וחיילות באחד מבסיסי צה"ל, שמכינים יחד סרט הסברה על לבישת מסכות גז. סרט שבמהלך הסרטתו אדם נשרף למוות. חוקר מקרי מוות יוצא לבדוק את נסיבות המקרה. החוקר, איש מבוגר, כבוי, ומובס, נעזר בקטעי התיעוד המצולם והמוקלט ששרדו בחדר הצילום, על מנת לנסות לשחזר בדייקנות את מה שהתרחש. מכאן ואילך הסיפור מתאר בפרטנות את השיחזור, מה קרה וכיצד זה קרה.
אבל ..איננו יודעים אם אכן זוהי האמת העובדתית "האוביקטיבית", או הפרשנות הסובייקטיבית של החוקר למה שהוא צופה בו.
זהו החלק הארוך ביותר בספר ( 314 עמודים).
החלק השני בטריפטיכון "המגירה", הקצר בהרבה (157 עמודים), והדרמטי והמרוכז הרבה יותר. חלק זה מתאר סטודנט ישראלי לציור בפאריס, שמוליך עמו שלושה חסרי בית, "קלושארים", שתי זונות זקנות וגבר מזדקן, להתגנב אל חדר מתים בבית חולים, כדי שישמשו לו שם מודלים לשחזור שלושת הדמויות בתמונה ידועה מהרנסאנס של אנדריאה מנטניה על הנשים הצופות בגופתו של ישוע הנוצרי לאחר הצליבה ומקוננות.
אלא שהגבר שמגלם את ישוע עבור התמונה נפטר בפתאומיות בחדר המתים בעת ביצוע הפרויקט, והאמן בסיום הדרמטי מנסה להקים אותו לתחייה כמו שישוע הנוצרי בברית החדשה הקים לתחייה את לזרוס המת, במילים "קום צא"".
האם יצליח?

החלק השלישי בטריפטיכון, והקצר ביותר (12 עמודים), הוא גם האניגמטי מכולם, והוא אחד הסיפורים האניגמטיים ביותר בתולדות הספרות העברית. המשמעויות שלו הן המדהימות ביותר בין כל שלושת החלקים. לדעתי גם בפני עצמו הוא יצירת מופת של ספרות הפנטסיה העולמית.
הסיפור הפנטסטי "הכס", מצד אחד הוא חלק אינטגראלי מהטריפטיכון, ומצד שני עומד לחלוטין בפני עצמו. הסיפור מוצג כמאמר מלומד, הגדוש בהערות שוליים מלומדות. הוא מתאר כיצד שיעבדו מלך וכוהנו הגדול, כנראה בסין הקדומה, את בני עמם, ואת אויביהם המובסים, למעשה עמים שלמים, למלאכת הקמתה של אנדרטה אדירה חסרת תקדים לאל המקומי.
בתחילה התוכנית היא ליצור פסלים של משרתיו וחייליו של האל (רמז ברור לקברו האמיתי של השליט שאיחד את סין צִ'ין שְׁה-חְוָאנְג, שקברו כידוע מלא בפסלים של חייליו).
לאחר מכן ללטש כדור מושלם מן הסלע “שראשו בשמים וכמוהו כגרגר-חול בכפו של הוּאַן”.
זו אמורה להיות יצירה שתכלול בתוכה את כל העולם ואת כל מה שיש. לאחר מכן התוכנית משתנה. והיא משתנה שוב ושוב. הסיפור-מאמר מתאר ביובש דקדקני אקדמאי את הגילגולים והשינויים השונים שאותם עוברת היצירה, מסיבות שונות ומשונות לאורך השנים, מהשרטוט המקורי ועד להשלמה הסופית כאשר הכדור הופך למשהו אחר לחלוטין. ואת הויכוחים בין החוקרים השונים לגבי אמינות הסיפורים השונים בנושא.
מהי משמעותה של האנדרטה, אם בכלל יש לה? האם המשימה נידונה לכישלון בשל ההבדל בין יכולת אנוש למימדיו הכבירים של האל?
הסופר יובל שמעוני, שבאדיבותו מתפרסם הסיפור, סירב לאמר דבר על הסיפור הזה, יצירתו האניגמטית ביותר, כהמשך למדיניותו ארוכת השנים שלא להתראיין בתקשורת (יש שהישוו אותו בכך לסופר האמריקני הידוע סלינג'ר שגם הוא סירב כל חייו להתראיין על יצירתו).
עם זאת, לראשונה מאז 1999 הוא בחר לתת רמז אפשרי לגבי משמעו(יו)ת הסיפור כלהלן:
"'ייתכן שלרנה מאגריט יש ציור בדומה למתואר בסיפור".".
צירפנו שתי תמונות רלבנטיות של מגריט לסיפור, וכל אחד שיפרש כרצונו.
הסיפור קיבל השראה גם מציטטה מסיפור של הסופר הארגנטינאי המפורסם בורחס, ששמעוני הביא בספר רק בחלקה, ואנו הבאנו את כולה (מה ששמעוני לא הביא סיפקנו בסוגריים).
את השאר יסיקו הקוראים בעצמם.

"ובקיסרות ההיא השיגה אמנות הקרטוגרפיה דרגת שלמות שכזאת, עד שמפת חבל אחד השתרעה על פני עיר שלמה, ומפת הקיסרות – על-פני חבל ארץ. (ברבות הימים לא סיפקו עוד המפות המוגזמות האלה, והמכללות לכרטוגרפיה הוציאו מפה של הקיסרות אשר מידותיה כמידת הקיסרות והיא תואמת אותה אחת לאחת בדייקנות. הדורות הבאים שהיו פחות מכורים ללימוד הכרטוגרפיה הבינו כי המפה המורחבת הזאת אינה יעילה, ולא בלי כפירה הפקידוה לשבטי החמה והחורפים. במדבריות המערב עדיין מתקיימות קרעי חורבות המפה, ומשמשים משכן לחיות או לקבצנים. בכל הארץ כולה לא נשאר שריד אחר למדע הגיאוגרפיה)".
חורחה לואיס בורחס. דברי ימי תועבת עולם. תרגמה רנה ליטוין, עם עובד, 1987.







קראו גם :
"החדר האינטימי שלי" יותם שויימר על "חדר"
ביקורת על התרגום לאנגלית של "חדר"

אציין שאחת הפרשנויות שנראות לי סבירות של הסיפור היא שהעולם המתואר בשני חלקי הטריפטיקון הוא תוצר של הפרוייקט הענק ב"הכס" כפי שנמסר לנו בשורות האחרונות של ה"כס".
אם נרצה זה מזכיר את התיאוריה שהפכה לאופנתית בשנים האחרונות ( אבל קיימת כבר בהודו הקדומה )שהיקום שלנו והמציאות שלנו הן הדמיה של תרבות על ממקום אחר.
נראה סיפור ענק. הזמנתי את הספר מעם עובד, שם הוא יהיה לי יותר קריא. סופר חשוב ביותר, שאת הרומן שלו, "קו המלח" קראתי.