זה קרוב מאוד. ויש טראנסים שעשו זאת. סיפורה המדהים של הלידה הראשונה בידי גבר והשפעותיה על היולד.     

המערכת       

                                            

גלינה וארקדי לרנר יצאו מן הרופא לאחר שבישר להם את הבשורה המשמחת: “התוצאה חיובית. יש הריון”. הרופא, מנהל מחלקת יולדות במרכז הרפואי הגדול ביותר במדינה, ליווה אותם עד הדלת בהיותו מודע לגודל הבשורה. רק לאחר שיצאו מן הקליניקה אל הרחוב, העזו להתחבק ולהתנשק בחופשיות. הם היו נסערים מאוד ונסעו לביתם שמחים ונבוכים, מודעים גם הם למשמעות המיוחדת שיש להריון המתפתח.

מכאן ואילך עברו יחד את כל שלבי ההריון בליווי צמוד של מנהל מחלקת היולדות. יחד הלכו לתחנת טיפת-החלב, לשקילות, לבדיקות, להדרכה לקראת הלידה, ולהזמנת בגדי-ההריון המיוחדים. יחד עברו את הבחילות, את ההקאות, ואת הבעיטות המפעימות של העובר המתפתח. יחד ציפו לתוצאות בדיקת מי-השפיר, החלבון העוברי, והשקיפות העורפית. הם הלכו יחד לסקירת המערכות ולצילומי האולטרה-סאונד, ורק בקשה אחת הייתה להם מן הרופא שליווה אותם בכל תקופת ההריון. הם ביקשו שלא לגלות להם את מין העובר. שניהם השתוקקו לחוות את החווייה כפי שהיו חווים בעבר, כשלא ידעו מראש את מין העובר, כשההפתעה הייתה מצפה להורים רק כשיצא היילוד לאוויר העולם. הרופא נענה לבקשתם, ביקש את הסכמתם בכתב, ושמר בסוד את מין העובר עד ללידה.

לאחר תשעה חודשי מתח, ולאחר שנים אחדות של מחקר ופיתוח שקדמו להם, הגיע הרגע המיוחל.

בית-החולים הועמד במצב-הכן. צוותי טלוויזיה מקומיים וזרים התרכזו בחדר-תקשורת מיוחד שהוקם עבורם מול המרכז הרפואי. הכל היה מוכן לדיווח ישיר מראשית התהליך ועד לסיומו המוצלח.

המתח הגיע לשיאו גם במחלקת היולדות של המרכז הרפואי. רופאים, מיילדות, ואחיות מנוסות שעבדו במשך שנים רבות במחלקה וטיפלו באלפי לידות מכל הסוגים, נסחפו במתח שלא ידעו כמוהו אפילו כשבנותיהם כרעו ללדת.

הידיעה שהזוג לרנר נמצא בדרכו למרכז הרפואי חישמלה את הציבור. צוותים שתורגלו מראש הוזעקו מבתיהם בנוסף לצוות הרגיל. כולם חשו את משק כנפי ההיסטוריה, את המהפכה המדעית והרפואית שהם עשויים להיות עדים לה.

במהדורות החדשות שקטעו את השידורים הרגילים דיווחו בלי בושה על ההודעה שהגיעה למרכז הרפואי מן הזוג לרנר: “החלו צירים, יש פתיחה של שלוש אצבעות, אנחנו יוצאים לפני שתהיה ירידת מים”.

האמבולנס שהמתין ליד בית הזוג לכל אורכו של החודש התשיעי התניע את מנועו, והחל לדהור במהירות למרכז הרפואי כשהזוג לרנר יושב בתוכו ומשלב ידיים באהבה. צוות תורן ששהה באחרונה באמבולנס עשרים-וארבע שעות ביממה ערך את הבדיקות הראשוניות הדרושות.

גם בבית הזוג לרנר, גם באמבולנס, וגם במחלקת היולדות, היו מותקנות מצלמות טלוויזיה שנועדו לתעד כל רגע החל מתחילת הצירים ועד ללידה. הזוג לרנר חתם מראש על הטפסים שבהם הביע את הסכמתו לכל התנאים.

האמבולנס נכנס למרכז הרפואי דרך הכניסה האחורית, כדי לשמור ולוא במעט על פרטיותם של בני הזוג.

הוא עצר ליד המעלית, הדלת האחורית נפתחה ובני הזוג לרנר ירדו לאיטם מן האמבולנס מלווים על-ידי רופא ואחות. הם צעדו חבוקים אל המעלית ונכנסו פנימה היישר למחלקת-היולדות. שניהם היו נרגשים מאוד אך שמרו על קור רוחם.

ארקדי לרנר השמיע מדי-פעם גניחה קלה, והמתח והדאגה ניכרו על פניו, אולם גם ברגעים הקשים הללו לא התחרט על ההתנדבות לניסוי.  

רופאי מחלקת היולדות קיבלו את פניהם בחום. ראש המחלקה החזיק בידו את התיק הרפואי שכלל את טופסי ההסכמה ואת כל הבדיקות, החל מן הבדיקה הראשונה שבה התקבלה התוצאה החיובית להריון, דרך כל הבדיקות השגרתיות המקובלות. זה היה התיק הרפואי בעל הערך הרב ביותר שהחזיק אי-פעם מישהו במחלקת היולדות במרכז הרפואי, וכנראה בכל המערכת הרפואית העולמית.

הרופאים ערכו את בדיקות-הקבלה, ועוד אי-אלו בדיקות נוספות שנצרכו למקרה המיוחד, ואחר-כך בא הרגע הגורלי: גלינה לרנר מחתה דמעה, נשקה לבעלה והתיישבה על ספסל ליד פתח חדר-הלידה. ארקדי לרנר הועלה על מיטה כשכרסו בין שיניו והוכנס לחדר הלידה. “יש לו פתיחה של חמש אצבעות” – אמרו לה הרופאים. לפני שהוכנס לחדר-הלידה הספיק לבקש מהרופא שיזריק לו זריקת-אפידורל לשיכוך כאבים, אך הרופא שהיה תמיד ידידותי ומבין – סרב. הדבר ישבש את מטרות הניסוי, הסביר לארקדי לרנר בעדינות.

למרות הנוהג המקובל שבן-הזוג יכול להיות נוכח בלידה, ויתרה גלינה לרנר על הזכות. היא העדיפה לחכות על הספסל בחוץ, להמתין שהלידה תעבור בשלום, להתבשר מה נולד, ולהיכנס אחר-כך לחדר-ההתאוששות כדי לראות את בעלה ואת פרי בטנו. בשיחותיהם האישיות אמר ארקדי, כמו רוב הגברים, שהוא רוצה בן, וכמו רוב הנשים אמרה גלינה שהיא רוצה בת, אך שניהם אמרו למכריהם ללא היסוס שכל מה שיוולד יהיה לטובה, העיקר שיהיה בריא ושהלידה תעבור בשלום.

בתוך חדר הלידה תיעדו המצלמות כל תזוזה וכל ניד עפעף. להשלמת הניסוי המדעי הייתה חשובה כל גניחה וכל תנועה בפניו ובגופו של היולד הראשון בהיסטוריה הרפואית.

ארקדי לרנר נראה מבוהל וגם סבל מכאבים אך נשך את שפתיו ושתק. קור-הרוח שליווה אותו בכל חודשי ההריון פינה את מקומו לחשש ולסבל המתגבר. הוא ידע שעיני כל העולם נשואות אליו. הגבר הראשון שהתנדב לניסוי המהפכני שלא ייאמן: לעבור השתלת רחם וביציות, והזרקת זרע לתוך הרחם. התנדבותו לא הייתה יוצאת אל הפועל ללא נכונותה והשתתפותה הפעילה של אשתו. שניהם חשו את הסבל הפיזי שליווה את הניסוי עד שהרחם נקלט, ושניהם ספגו את הסבל הנפשי שליווה אותם בתקופת ההריון: המבטים ברחוב, הגיחוכים של האנשים, ופרצי-הצחוק של הילדים למראה הגבר שהלך ברחוב לבוש אוברול מנופח וכרסו תפוחה ובולטת. שניהם גם סלחו לאמירות המביכות של מכרים שהחמיאו לארקדי: “מה? אתה כבר בחודש השישי? ממש לא רואים עליך”. ולארקדי גם נכונה מבוכה נוספת בקורס ההכנה ללידה ובסדנת התעמלות המשותפת שבה היה גבר יחיד בין כל הנשים, בעוד גלינה מחכה לו בחוץ במכוניתם. 

השאלה הקשה שעמדה בפני עורכי הניסוי כבר מראשיתו הייתה איזה זרע יוזרק לארקדי: הזרע שלו או זרע של אדם אחר שבו יבחרו הוא ואשתו.

החלטתם התקבלה לאחר שההשתלה עלתה יפה. שניהם העלו בקשה שנתמכה גם על-ידי הרופאים: לקבל זרע של תורם זר, ולא להסתכן בהזרקת זרע של האדם עצמו לתוך רחם המושתל בתוך בטנו. הם בחרו את התורם המועדף, חבר קרוב שלהם, איש נאה ומבריק, שבני הזוג לא יכלו שלא להתאוות לצאצא שיהיה דומה לו.

ההריון התפתח יפה, בטנו של ארקדי תפחה מחודש לחודש, והוא לא התלונן יותר מן הרגיל על בחילות והקאות.

גם גלינה לרנר שיתפה פעולה בנאמנות. היא סבלה כמוהו, הזדהתה עם כאביו, ליוותה את הדופק ואת התנועות של העובר בבטנו של בעלה, ועודדה אותו בשעות הקשות. כמוהו ציפתה בהתרגשות לילדם הראשון. החשיפה התקשורתית, המצלמות שעקבו אחריהם, מראה בעלה הצועד עם בטן תפוחה ברחוב ומושך אחריו את כל המבטים, השדיים הקטנים שהוצמחו לו כדי שיוכל להניק בבוא היום את היילוד, הקושי לקיים יחסי-מין בתנוחה רגילה כשבטנו של הגבר גדולה ועגולה, והוויתור הזמני על האימהות, לא הקלו על חייה. אפילו החיכוכים הנפוצים לגבי השם שיינתן לתינוק לא פסחו על הזוג לרנר.      

ניתוח ההשתלה גרם סנסציה בכל העולם. איש לא האמין שניתן יהיה למצוא מקום לרחם נשי בחלל הבטן הגברית. אך המדע התגבר על הבעייה ונותר רק לחפש את תורמת הרחם, ואת הגבר שיקח על עצמו את המשימה. ארקדי לרנר היה האיש. הוא התנדב להוכיח שגם גברים יכולים ללדת ואינם פוחדים מלידה אם רק יוסרו המגבלות הפיזיולוגיות המונעות את ההריון הגברי. אשתו רצתה להוכיח מה שהטיחו נשים לכל אורך ההיסטוריה האנושית: שאם גברים יצטרכו ללדת – לא יוולדו ילדים בעולם.

לאחר ניתוחי השתלה אחדים שלא עלו יפה, כאשר גופו של ארקדי דחה מספר תרומות רחם, ולאחר שנגרם לו סבל לא-קטן, נמצא לבסוף הרחם שנקלט יפה, רחמה של אחייניתו שנהרגה בתאונת-דרכים, ומשפחתה הנדיבה הסכימה לתרום את הרחם.

אחר-כך בא השלב השני: הניסיון להכניס את ארקדי לרנר להריון. גם ניסיון זה הצליח רק לאחר מספר ניסיונות כושלים, כנראה בגלל המתח הנפשי שבו היה ארקדי שרוי.

תהליך הלידה התארך זמן רב מן הצפוי. גלינה לרנר ישבה ליד חדר-הלידה וכססה אצבעות בעצבנות. היא ציפתה לרגע שבו ייצא הרופא המיילד ויבשר לה על הולדת בת, או לחלופין על הולדת בן. מצלמה נסתרת תיעדה את התנהגותה כחלק ממטרות הניסוי.

כעבור למעלה משעה יצא אליה הרופא המיילד בפנים רציניות. גלינה לא ייחסה בתחילה חשיבות לארשת פניו. היא תלתה את הסיבה בלידה הקשה שעבר בעלה. אך מייד הבינה שקרה משהו רע. היא זינקה לעבר הרופא בבהלה. בתוך שניות חשבה על סיבוכים בלידה שהזיקו ליילוד, או על משהו נורא שאירע לארקדי. הרופא הניח את ידו על כתפה של גלינה ואמר בזהירות: “גלינה, עשינו הכל כדי שהלידה תעבור בשלום. ואכן היא עברה ללא תקלה למרות כל הקשיים. עשינו היסטוריה. יותר נכון, את וארקדי עשיתם היסטוריה. האנושות חייבת לכם תודה. גם המדע והרפואה, וגם ציבור הנשים בעולם כולו. מעתה ואילך גם גברים יוכלו ללדת, אחרי שנפתור עוד מספר בעיות שנשארו”.

“מה עם ארקדי?” – קטעה אותו גלינה שהייתה בדרך-כלל מנומסת ולא נכנסה לדברי אחרים. “היו סיבוכים קלים אבל הלידה הייתה רגילה. ארקדי מרגיש טוב ומתבדח עם האחיות. עכשיו תופרים אותו ועוד מעט ייצא לחדר-ההתאוששות ותראי אותו”.

רק עכשיו התפנתה לשאול מה נולד. “משהו מקסים” – אמר הרופא והמשיך לשמור משום-מה על פנים רציניות – “עוד מעט תראי”.

“בן?” – שאלה גלינה. והרופא שתק.

“בת” –  זרקה גלינה את האפשרות היחידה שנותרה. והרופא המשיך בשתיקתו המקוממת. הוא ביקש ממנה לבוא ולשבת עמו על הספסל.

“תראי” – אמר לה בקול רך, שוקל כל מלה בכובד-ראש – “התינוק יפה כמו אביו, בריא לחלוטין, משקלו מצויין, יש לו אפילו שערות שחורות על הראש”.

“אבל” – איבדה גלינה את סבלנותה ולחצה על הרופא לחדול מן ההקדמות.

“הבעייה היא שיש לו, אנחנו לא יודעים מדוע, אולי בגלל הקומבינציה של גבר שילד אותו ורחם של אשה שהושתל לו, את מבינה, יש לו גם את זה וגם את זה. מלפנים את זה של בן, ומאחוריו את זה של בת”.    

גלינה נאלמה דום ולא הבינה בתחילה את משמעות דבריו של הרופא. אך כשקלטה את המשמעות פרצה בזעקה קורעת-לב. עכשיו גם קלטה שהרופאים הסתירו מהם את העובדה שהייתה ידועה להם כבר בחודשי הריונו הראשונים של ארקדי. עצבותה הפכה בן-רגע לזעם.”למה הסתרתם את זה מאיתנו? הכל כדי לא לפגוע במחקר המדעי?” – זעקה – “היינו עושים לארקדי הפלה”.

“אתם ביקשתם לא לדעת את מינו של העובר” – השיב הרופא בשקט מקפיא – “גם חתמתם על הבקשה בכתב”.

באותו רגע, כמו בתיזמון מתוכנן מראש, הוציאו האחיות את ארקדי מחדר-הלידה והובילו אותו על מיטתו לחדר-ההתאוששות. התינוק שכב לצידו, וארקדי שלא ידע את הסוד המוסתר ממנו, נראה חיוור ותשוש אך מאושר. התינוק היה אכן יפה, אדמדם, ובראשו פלומת-שיער שחורה.

גלינה ניגשה אליהם ונישקה את ארקדי במצחו. הוא היה בטוח שהיא בוכה מרוב אושר. הרופא עמד מאחוריה בראש מורכן וציפה לפסיכולוג הראשי של המרכז הרפואי שהוזעק למקום לצורך השיחה הקשה שבה יודיעו לארקדי את הבשורה המרה.

בחדרו של מנהל המחלקה שוחח הפסיכולוג עם גלינה ואמר לה: “את צריכה להתנהג איתו בשיא העדינות. הוא נמצא בדיכאון-שלאחר-לידה, דיכאון עמוק. תני לו הרבה פינוק וחמימות, ותדאגי שלא יהיו לידו מכשירים חדים, כדורי-שינה וחפצים שיכולים להפוך לחבלי-תלייה”.

לארקדי אמר בחדר ההתאוששות אחרי הבשורה המרה: “יש לכם מזל. היום אפשר לנתח את מה שילדת, לקבוע איזה מין רוצים, ולהוריד את זה של השני”. ובפגישה של המנתחים עם שניהם נשאלו איזה מין הם בוחרים ליילוד. גלינה נתנה לארקדי להחליט. וארקדי, לבוש חזיה קטנה עם פתח להנקה, עם מחוך על בטנו שנותרה תפוחה, ועם שקית תחבושות וכדורים נגד חלב בשדיים, אמר בקול-נכאים:

“הספיק לי מה שאני עברתי. עדיף שהוא, כלומר היא, תהיה הוא”.   

2 תגובות

  1. הסיפור מענין אבל אני לא רואה התקדמות חשובה ביכולת הזאת. יש מספיק בני אדם שיכולים ללדת, לא צריך ניתוח מסובך ומסוכן ופעולה בעייתית מאוד. ההתקדמות האמיתית היא הריון מחוץ לגוף האנושי בכלל. כיום השלבים הראשונים אפשריים – הפריה חוץ גופית והתחלקות כמה פעמים עד שיש אולי עשרות תאים, והשלבים האחרונים אפשריים – לידת פגים בשבוע ה 30 ואפילו אפשר מתחת אבל שיעורי השרידות יורדים בתלילות. אם אפשר יהיה להעביר עוברים לרחם מלאכותי אפילו נגיד אחרי 4 חודשי הריון, כמובן בלי שום פגיעה בעוברים, זו תהיה מהפכה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × 5 =