תקציר הספר ״הרואים בחושך״ הוצאת פרדס 2020

תמיר בינדר, מרצה במכללה בדרום הארץ, מצוי במשבר מקצועי ואישי. טלפון מגורמי מוסד מחזיר אותו לעברו הצבאי ולתשוקה לא פתורה שקשורה בו. הוא נקרא לחזור לשירות כדי לעזור בהתמודדות עם לוחמת פלסטינית שהשתתפה בפיגוע אווירי שבו היה מעורב כחייל צעיר ביחידה 8200. האובססיה שפיתח אז כלפי הלוחמת המעופפת לא דעכה עם השנים. עכשיו מתחדש המרדף אחרי לוחמת הרפאים, הפעם ברחובות וינה. דווקא שם תתגלה פרשה מושתקת המגיעה עד הדרגים הגבוהים של הממשל הישראלי. תמיר צריך למצוא פתרון למצב המסובך. האם הפעם ישבור את כל הכלים? הסיפור חושף לראשונה את סוג ההכשרה שהעניקה יחידה 8200 למשרתים בה בשנות השמונים והתשעים, ואת העבודה המודיעינית המורכבת המאפיינת אותה. בתוך כך נחשפים הקשיים העולים מן העבודה התובענית והקשרים בין החיילים בבסיס: התשוקות, המתחים, היריבויות, והתסכול.

חגי דגן הוא סופר ומרצה לא אורתודוכסי על יהדות וספרות. בעבר פירסם ספרים על הזרמים השונים ביהדות, על המיתולוגיה היהודית, וספרי פנטזיה ומותחנים פנטסטיים שונים, שכולם מבטאים את עניינו בעולם של הזרמים השונים והמגוונים של היהדות ה(מאוד) לא אורתדוכסית.

אני רואה בו ממשיך של מיכה יוסף בן גריון ברדיצ'בסקי בספרות הישראלית הנוכחית, הן במומחיות שלו בזרמים השונים של היהדות הקדומה, והן ברצונו להציב אותם מחדש "על המפה" בתרבות הישראלית–עברית המודרנית.

לאחרונה הוא פירסם ספר יוצא דופן אפילו בקנה המידה שלו, שלכאורה לא מתחבר כלל לכל מה שיצר עד כה. לכאורה זהו ספר ריגול סטנדרטי למדי על עולם הביון, וליתר דיוק על יחידת הביון האמיתית מאוד יחידה 8200 העוסקת באיסוף מודיעין ממוחשב ופיענוח צפנים.

הסיפור עוסק בדמות שבבירור מבוססת על דגן עצמו, מרצה לספרות במכללה בדרום הארץ, כמו דגן שהוא מרצה במכללת ספיר. בעבר חיל ביחידה 8200 ששוב מוצא את עצמו מעורב בפעולותיה בהווה, לאחר שנים רבות של נתק. זאת כדי לסייע בהתמודדות עם לוחמת פלסטינית שהשתתפה בפיגוע שבו היה מעורב כחייל צעיר.

יחידה 8200, כדאי לזכור, עד לפני שנים לא רבות הייתה סודית למדי. כמעט לא שמעו ולא דיברו עליה בתקשורת, ובהחלט לא עסקו בה במותחני ריגול, שלרוב עסקו באנשי מוסד ושב"כ, שהיו אירגונים ידועים הרבה יותר.

בשנים האחרונות זה השתנה, והופיעו כמה וכמה מותחנים על יחידה זאת, שהפכה לשם דבר, והיא כיום אחת היחידות הידועות בצה"ל. לדברי תקציר הספר, הספר נותן תיאור אותנטי ומדוייק של היחידה כפי שהייתה בשנות השמונים והתשעים. אם אכן כך הוא זה מעניין מאוד, כי אין הרבה ספרים בדיוניים או תיעודיים שעסקו בכך.

להלן ראיון עם חגי דגן על הספר ועל המציאות שעומדת מאחוריו (או שלא).

אלי: מעניין אותי לדעת עד כמה הספר "הרואים בחושך" מבוסס על מציאות? כי הרבה ממנו נראה מציאותי למדי לצד מה שבדוי כמובן.

חגי דגן. לקסיקון הספרות העברית החדשה

דגן: הסביבה שבה מתרחש הסיפור, בין שזה הקיבוץ, האקדמיה, או יחידה 8200 בשנות השמונים, היא מציאותית למדי. גם לחלק מההתרחשויות הצבאיות-מודיעיניות יש אחיזה במציאות, אבל הרבה מפרטיהן שונו. היה לי חשוב שהרומן יהיה ריאליסטי במובן הזה שהוא לא "יעשה הנחות" בכל מה שקשור לעבודה המודיעינית. חלק גדול מרומני הריגול (או סדרות הריגול) עושים המון קיצורי דרך, ויוצרים מצג מאד לא אמין. אחת הדוגמאות הכי וולגריות לעניין הזה היא הסדרה "הומלנד", שבה כמעט כל ההתרחשויות מופרכות לגמרי, אנליסטים הם גם אנשי שטח, וכדומה. אני שאפתי ליצור סביבה אמינה, אבל לא יבשושית, כלומר לשתול בה גם מימד פואטי, גם תשוקה, גם היקסמות. ברור שהסיפור עצמו – על לוחמת-אוויר פלסטינית ועל האובססיה שאיש מודיעין מפתח כלפיה – מומצא מתחילתו ועד סופו, אבל הנסיבות והפרטים הקשורים בו לא מומצאים. כך למשל באמת היה לארגון של ג'בריל כוח אווירי (זה הכוח שביצע את הפיגוע הידוע של ליל הגלשנים). גם אפיזודות כמו תחקור המקור ביחידה 504 מומצאות מבחינת הסיפור הספציפי, אבל לא מבחינת התנאים והנסיבות. לעומת זאת כל החלק האחרון שנוגע לפעילות גופי ביון ישראליים באירופה בדוי לחלוטין.

אלי: מה אתה יכול לספר על עבודתך במודיעין ?

דגן: הייתי מב"ר (מש"ק בינה רשתית), ומאוחר יותר קב"ר (קצין בינה רשתית), ביחידה 8200. שירתי בבסיס בצפון ומאוחר יותר במרכז. הוכשרתי לכך בקורס ארוך שהתמקד בערבית צבאית, ובעניינים רלוונטיים הנוגעים לארצות ערב. החלק המוקדש לקורס ברומן משקף חלק מהעניינים האלה. כמובן, מזווית מאד אישית. השרות שלי נמשך חמש שנים והיה אינטנסיבי למדי. אלה היו השנים שלאחר מלחמת לבנון הראשונה. אנשי הב"ר שהיו מופקדים על הזירה הלבנונית נאלצו להתמודד בהן עם מציאות דרמטית של התקפות חוזרות ונשנות על המוצבים ברצועת הביטחון, בנוסף לארועים כמו ליל הגלשנים, חטיפת רון ארד, או החיסול של אבו ג'יהאד בתוניס. הזירה המודיעינית היתה מאד "לא יציבה", ודרשה לא מעט תושיה ואלתור. אנשים צעירים כמוני מצאו את עצמם בתוך זמן די קצר בצמתים לא פשוטים של הכרעות.

אלי: אתה יכול לתת לתאר במשהו את היחידה ששירתת בה אז ושהיא הבסיס לספר ?

דגן: 8200 היא יחידה גדולה ומסועפת ויש בתוכה זירות פעילות מגוונות. באותן שנים היה הבדל עצום בין הפעילות מול צבאות סדירים לבין הפעילות מול הזירה הלבנונית, שהיתה מעין מזרח פרוע. במקרה הלבנוני היה קשה לקבל תמונה מסודרת ומהימנה, לא משום שהארגונים שם היו מתוחכמים מדי עבורנו, אלא דווקא משום שהם היו מבולגנים, שהם לא עבדו במתכונת צבאית מסודרת, שהם השתוללו ואלתרו. המציאות הזאת דרשה מידה לא מבוטלת של יצירתיות ותחכום מצדנו. ואכן, היו אז ביחידה לא מעט אנשים מבריקים ויצירתיים, עם ראש פתוח, ובכלל אנשים שנעים לשרת לצדם, שאפשר לשוחח איתם על ספרים, סרטים, פוליטיקה… אבל כמו בכל ארגון היו בה גם לא מעט אנשים נוקשים, אטומים, בינוניים לגמרי. באופן כללי היו הרבה יותר אנשים נינוחים, חביבים, משכילים, ויצירתיים בדרגות הנמוכות יותר, והרבה פחות כאלה ככל שעולים בסולם ההירארכיה. כמובן שהיו גם לא מעט מאבקי כוח ומשחקים פוליטיים. כל זה מקבל ביטוי ברומן. עניין נוסף שמקבל ביטוי הוא הפער או המתח בין אנשי הב"ר והאלחוטנים. האלחוטנים (המאזינים) היו אנשים עם "ערבית מהבית", כלומר, ברוב המקרים, בני עדות המזרח, בעוד שבין אנשי הב"ר היו לא מעט קיבוצניקים או בוגרים של בתי ספר כמו אליאנס, תיכון ליד האוניברסיטה, או הריאלי בחיפה. השרות של האלחוטנים היה על פי רוב שוחק ומונוטוני. הם קלטו את התעבורה והוציאו אותה בגרסה גולמית, ואנשי הב"ר היו אלה שהחליטו אם יש בה ערך ומה לעשות בה. הם העריכו את עבודת האלחוטנים וגם נתנו לאלחוטנים הנחיות והוראות. כל זה יצר מתח בין שתי האוכלוסיות. ניסיתי לבטא זאת בספר.

אלי: איזה פעילויות ביצעת במסגרת היחידה, שאתה יכול לדבר עליהן?

דגן: כאמור, התפקיד שלי היה לקבל את החומר הגולמי, ולהחליט מה הערך שלו, לנתח ולפרש אותו, ואז לקבוע את רמת הדחיפות שלו ולמי הוא מיועד. ניתן לומר שהייתי מעין פילטר, אבל גם גורם שמסביר למי שכונו "צרכנים", כלומר גורמים בתוך הצבא או מחוץ לו, מכלול עניינים הקשורים בחומר. מאוחר יותר עברתי לתפקיד בעל אופי יותר מחקרי. כל זה חייב היכרות קרובה מאד עם הארגונים השונים. לפעמים הרגשנו שאנחנו מכירים אותם כל כך טוב עד כי אנחנו כמעט חלק מהם. גם כינינו אותם הארגונים "שלנו". זו תופעה ידועה בעבודה מודיעינית – נוצרת מעין אמפתיה של החוקר כלפי מושא המחקר שלו, גם אם מושא המחקר הוא במקרה הזה "האויב". בסיפור מדובר על יותר מאמפתיה: מדובר על משיכה של ממש, שמה שמניע אותה בין היתר הוא היקסמות ארוטית אבל גם רגשות אשמה.

אלי: היום עוד יש לך קשר עם היחידה או בכלל לא?

דגן: עשיתי קצת מילואים ביחידה לפני הרבה שנים, וכבר אז הרגשתי די מנוכר וזר לכל זה. בהמשך עוד היה לי קצת קשר עם שניים-שלושה אנשים, אבל לא יותר מזה. לא שמרתי על שום קשר עם היחידה עצמה או עם איזה נציג רשמי שלה. לא היה לי שום עניין בזה.

אלי: הספר הוגש לצנזורה? היו להם בעיות עימו ?

דגן: הספר הוגש ועבר צנזורה בלי שום הערה או דרישה לתיקון.

אלי: אתה בכלל חובב ספרי ריגול? אם כן איזה סופרים חביבים עליך? אם לא למה לא?

דגן: האמת היא שכן, אני חובב ספרי ריגול וקראתי לא מעט כאלה. אני בעיקר פריק של המלחמה הקרה. אני לא מדבר רק על ג'ון לה קארה אלא גם על סופרים פחות מוכרים כמו אדם הול או רוברט ליטל. יש לי בבית ממש ספריית ריגול קטנה. הבעיה היא שאני כמעט אף פעם לא מרוצה ממה שאני קורא. או שזה לא מספיק אמין בעיני, או שזאת בפשטות ספרות לא מספיק טובה, או שני הדברים גם יחד. יש כמה יוצאי דופן. למשל "המוקצה" של ג'ון באנוויל הוא ספר מצוין. לגבי ג'ון לה קארה, אני דווקא חושב שהוא סופר די בינוני, אבל יש משהו מאד מושך בחמיצות ובתוגה שלו. אני חושב שהעיקר אצלו אינו הסיפורים עצמם, אלא החמיצות, הניכור, הבדידות האינסופית, והתוגה, שמתבטאים בעיקר בדמותו של ג'ורג' סמיילי. מי שזיקק את העניין הזה בצורה המוצלחת ביותר היו היוצרים של סדרת הבי.בי.סי הנפלאה Tinker, Sailor, Soldier, Spy, וגם של הסדרה "כל אנשי סמיילי". למעשה הסדרות האלה – שנעשו ע"פ ספרים של לה קארה ושהוא עצמו היה שותף לכתיבתן – יותר מוצלחות מהספרים. היו גם כמה ניסיונות מעניינים לכתוב ספרות ריגול ישראלית כמו של אודי אשרי, ראובן מירן, ואחרים. חלקם מוצלחים מעט יותר וחלקם פחות. מכיוון שברוב המקרים התאכזבתי ממה שקראתי, חשבתי שאולי אני צריך לכתוב ספר ריגול בעצמי. אבל רציתי ספר שלא יהיה רק ספר ריגול, אלא ספר חניכה מקיף שסיפור הריגול צומח מתוכו. בהקשר הזה הושפעתי במידה מסוימת מספרים שקראתי בשנים האחרונות – ספרים טוטאליים שמנסים לחבוק סיפורי חיים מקיפים – של כותבים כמו ג'ונתן פרנזן וקרל אובה קנאוסגורד, שאני לא אוהב את הכתיבה שלו אבל מתרשם מהיומרה שלו. יכול להיות שהושפעתי גם מהפרויקט של סטיג לארסון המנוח: הוא כותב באריכות על פרטים שהם לכאורה טכניים לגמרי, כמו למשל המאפיינים של מערכות אזעקה, אבל היסודיות הזאת לא גורמת לו לאבד את המתח והחיוניות של הסיפור. אני מקווה שזה הצליח גם לי.

אלי: אתה מתכנן עוד ספרים מסוג זה?

דגן: באשר לספרים הבאים, יש לי איזה רעיון שקשור גם הוא לריגול, וגם לפעילות דיפלומטית, אבל אני עדיין לא בטוח שאהפוך אותו לספר. נראה…

עד כאן חגי דגן. ספרו נותן לקורא הממוצע תמונה, שעל פניה ניראית אמינה, של עולם הריגול, לפחות כפי שהיה לפני שנים. חוץ מזה הקורא עוקב אחרי העלילה בין הסוכן לשעבר, שיש להניח שהוא שיקוף די מדוייק של המחבר במציאות, והלוחמת הפלסטינאית בעניין רב, והיא מוצגת בזווית בהחלט לא שיגרתית. שווה לקרוא אם כי הרבה פיתולים בעלילה בהחלט יפתיעו את הקורא.

קראו גם:

"צופן שאול המלך" – על עוד מותחן של חגי דגן

כריכת ספרו של חגי דגן ״רואים בחושך״

תגובה אחת

  1. כתב ספר על המיתולוגיה היהודית, רק ללא מראי מקום… לא ברור כמה הוא הבין בתחום (לא זכורה לי ביקורת מקצועית) או שזה היה יותר רומן דמוי ספר עיון. לא אהבתי את הגישה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 + 19 =