לפניכם סיפור נוסף וחדש ב"פרויקט הסיפור התנכי וההיסטורי" שלנו. סיפור שמציג את סיפור מותו של אבשלום, בנו המורד של דוד מספר שמואל מזווית עכשווית ומאוד לא שיגרתית, כתעלומה שיש לפתור אותה.
המחבר סם רקובר פירסם כבר רומן תנכי על ימי דוד בשם 'מדוע לא רצחתָּ את המלך?' (כרמל 2012), שכמו הסיפור הזה מציג מזווית לא שיגרתית את סיפור חייהם של דוד ויואב בן צרויה.
רשימה על ספר זה מאת פרופסור נורית גוברין "סיפור מול סיפור" תוכלו לקרוא כאן.
אלי אשד
וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-יוֹאָב וְאֶת-אֲבִישַׁי וְאֶת-אִתַּי, לֵאמֹר, לְאַט-לִי, לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם; וְכָל-הָעָם שָׁמְעוּ, בְּצַוֺּת הַמֶּלֶךְ אֶת-כָּל-הַשָּׂרִים–עַל-דְּבַר אַבְשָׁלוֹם. ו וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה, לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל; וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה, בְּיַעַר אֶפְרָיִם. ז וַיִּנָּגְפוּ שָׁם עַם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד; וַתְּהִי-שָׁם הַמַּגֵּפָה גְדוֹלָה, בַּיּוֹם הַהוּא–עֶשְׂרִים אָלֶף. ח וַתְּהִי-שָׁם הַמִּלְחָמָה נפצות (נָפוֹצֶת), עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם, מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא. ט וַיִּקָּרֵא, אַבְשָׁלוֹם, לִפְנֵי, עַבְדֵי דָוִד; וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל-הַפֶּרֶד, וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ, וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר-תַּחְתָּיו, עָבָר. י וַיַּרְא אִישׁ אֶחָד, וַיַּגֵּד לְיוֹאָב; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה רָאִיתִי אֶת-אַבְשָׁלֹם, תָּלוּי, בָּאֵלָה. יא וַיֹּאמֶר יוֹאָב, לָאִישׁ הַמַּגִּיד לוֹ, וְהִנֵּה רָאִיתָ, וּמַדּוּעַ לֹא-הִכִּיתוֹ שָׁם אָרְצָה; וְעָלַי, לָתֶת לְךָ עֲשָׂרָה כֶסֶף, וַחֲגֹרָה, אֶחָת. יב וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, אֶל-יוֹאָב, ולא (וְלוּא) אָנֹכִי שֹׁקֵל עַל-כַּפַּי אֶלֶף כֶּסֶף, לֹא-אֶשְׁלַח יָדִי אֶל-בֶּן-הַמֶּלֶךְ: כִּי בְאָזְנֵינוּ צִוָּה הַמֶּלֶךְ, אֹתְךָ וְאֶת-אֲבִישַׁי וְאֶת-אִתַּי לֵאמֹר, שִׁמְרוּ-מִי, בַּנַּעַר בְּאַבְשָׁלוֹם. יג אוֹ-עָשִׂיתִי בנפשו (בְנַפְשִׁי) שֶׁקֶר, וְכָל-דָּבָר לֹא-יִכָּחֵד מִן-הַמֶּלֶךְ; וְאַתָּה, תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד. יד וַיֹּאמֶר יוֹאָב, לֹא-כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ; וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ, וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם–עוֹדֶנּוּ חַי, בְּלֵב הָאֵלָה. טו וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה נְעָרִים, נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב; וַיַּכּוּ אֶת-אַבְשָׁלוֹם, וַיְמִתֻהוּ. טז וַיִּתְקַע יוֹאָב, בַּשֹּׁפָר, וַיָּשָׁב הָעָם, מִרְדֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי-חָשַׂךְ יוֹאָב, אֶת-הָעָם. יז וַיִּקְחוּ אֶת-אַבְשָׁלוֹם, וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ בַיַּעַר אֶל-הַפַּחַת הַגָּדוֹל, וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל-אֲבָנִים, גָּדוֹל מְאֹד; וְכָל-יִשְׂרָאֵל–נָסוּ, אִישׁ לְאֹהָלָו. יח וְאַבְשָׁלֹם לָקַח, וַיַּצֶּב-לוֹ בְחַיָּו אֶת-מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק-הַמֶּלֶךְ–כִּי אָמַר אֵין-לִי בֵן, בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי; וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת, עַל-שְׁמוֹ, וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלוֹם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
שמואל ב' פרק יח
סם ש. רקובר
חידת אבשלום
זה סיפור מוזר איך שאתה לא מסתכל עליו. סיפור על אודות ידידי משכבר הימים, אולי עוד מכיתה א, כן, אבל מי זוכר? דוקטור אבירם אָבִיכֵּנאָבָל, דוקטור לארכיאולוגיה, מרצה באוניברסיטת תל-אביב. עד כאן הכול נורמאלי, חוץ משם המשפחה של אבירם, שאני ממש לא זוכר אותו וגם לא הצלחתי למצוא אותו בגוּגל, אבל אני זוכר גם זוכר שכולם כינו אותו אבירם אבי-כן-אבל, בגלל הנטייה שלו להתחיל בוויכוח, כל וויכוח, מה שלא יהיה, במילים 'כן, אבל', כלומר, תחילה אבירם מסכים אתך לכאורה, והוא אומר, כן, אולם מיד הוא מסתייג ואומר, אבל, ובאבל הוא אומר את ההפך ומתנגד למה שאמרת כשהוא מתחפר בעמדה שלו, טומן את רגליו בתוך יציקת בטון, מבלי שתוכל להזיז אותו.
טוב, אז מה כל כך משונה בסיפור על אודותיו? הרי עד כה הכל נראה ממש כמו שאומרים נורמאטיבי. המוזר הוא במה שפורסם במשך זמן ארוך מאוד ברשת החברתית האקדמית. שם הופיעו חלקי סיפורים, רסיסי רכילויות, שאני כידידו הטוב משכבר הימים מנסה עתה לארגן את הכאוס הזה בסיפור המניח את הדעת, 'מֵייק-סֶנס סטורי' כמו שאומרים במחוזותינו. לאבירם אביכנאבל נכנסה בראש מחשבה, מה שנקרא אידיאה פיקס, רעיון שרדף אותו ללא הרף, על אף שקולגות במחלקה שלו אמרו לו חזור ואמור: עזוב זה חסר משמעות, רד מזה זה רק יזיק לקריירה שלך, למי אכפת? היזהר, אתה מתעסק בשטויות! אבל אבירם ענה, כן, אבל אני סבור שיש כאן תעלומה גדולה, ענקית, שהפתרון שלה עשוי לשפוך אור על כל ממלכת דוד!
אבירם אביכנאבל קיבל הארה תבונתית, הלם מחשבתי, שירדו לחייו מבלי להרפות, כאשר הוא קרא בפעם הראשונה את צוואתו של דוד המלך לבנו שלמה. מה שזעזע אותו היו הדברים הבאים. דוד פקד על שלמה להרוג את בן אחותו צרויה, יואב בן-צרויה, איש זקן שמזמן פרש מניהול הצבא, לא משום שיואב הרג את בנו יקירו אבשלום, אלא משום שיואב חיסל את שני שרי צבא ישראל, אבנר בן נר ועמשא בן יתר, שני אנשים שהיו מסוכנים מאוד לשלטונו של דוד, ולאמתו של דבר, לעצם קיומו של המלך.
מה אתה כל כך מתפלא? געשה הרשת החברתית. הרי חוקר כמוך צריך לדעת שמה שכל שליט חדש עושה הוא קודם כל ביסוס כיסאו על ידי חיסול כל יריביו, בין שהינם בני משפחתו ובין שלא. פעם רצחו והיום מחסלים יריבים על ידי הכפשות ועלילות שווא – זה כל ההבדל. אז ממה אתה מתפלא וממה אתה נדהם? כן, אמר אביכנאבל, אבל, איך יתכן שהמלך אף לא הזכיר את רצח אבשלום כסיבה לחיסולו של יואב? זה מוזר מאוד, מאוד. אם היה מצווה לחסל את יואב בגלל שהלה רצח את אבשלום, את אבנר, ואת עמשא, כולם היו מצדיקים את הצוואה, זה היה הגיוני! אבל ככה, בלי אף להזכיר במילה את אבשלום – זה דבר המעיד על זרמים תת-קרקעיים סוערים ושוצפים.
ואבירם לא הרפה. אחוז דיבוק, אידאה פיקס, הוא הזניח את המחקר השוטף שלו והקדיש את כל זמנו לשאלת הצוואה. כמובן שזה פגע בו. הוא היה מועמד בטוח לעליה בדרגה, לקבל מרצה בכיר עם קביעות, אבל בגלל המצב הנפשי החדש שבו היה שרוי החליט הדיקאן בעצת ראש המחלקה לארכיאולוגיה לדחות את הדיון בעניינו של אבירם עד שדעתו של הקנדידט תתיישב עליו וירד מהעץ הגבוה עליו טיפס. אבל אביכנאבל לא נהג כך, בהיגיון, וכארכיאולוג מקצועי אחז בשתי ידיו בדיבּוּק, בשיגעון לדבר אחד – לגלות מהי הסיבה לכך שדוד המלך לא מנה את רצח אבשלום בנו יקירו כסיבה לנקמה ביואב – למה?
הוא תכנן לחפור בעיר דוד לעומק כדי לגלות עדויות כלשהן התומכות בתיאוריה, כלומר, בסיפור ההיסטורי האמִתי, לדעתו, שהתנחל בדמיונו בעוצמה כזו שהוא ראה מול עיניו ושמע במו אוזניו את השתלשלות המאורעות, כפי שהתרחשו הדברים במציאות עצמה, כאן ועכשיו. ומשום שלא הצליח לגייס כסף כדי לחפור בעיר דוד מסיבות הברורות מאליהן, החליט האיש לחפור שם במו ידיו. וכאן בדיוק אני נכנס לתמונה.
אבירם פנה אלי לעזרה. למה שהוא יפנה דווקא אלי? חוץ מהעובדה שאנחנו ידידים משכבר הימים, אני הנני קבלן עפר, בעל חברה משגשגת הנדרשת לענייני עפר לבניית גורדי שחקים. צריך לחפור לעומק רב כדי להניח יסודות מוצקים לבניין, כדי לבנות שם בתחתית חניון, חנויות, מועדונים, וכולי, וכולי, לפי המתאר שהארכיטקט ומהנדס הבניין מציעים. ובכן אבירם פנה אלי לעזור לו לחפור לעומק בעיר דוד, וכדי לשכנע אותי אמר שני דברים. ראשית, הוא אמר שיש לו רישיון לחפור שם. לא בקשתי ממנו באותו רגע להראות לי את הרישיון כי לא האמנתי לו. שנית, הוא ביקש ממני סבלנות כדי לשמוע את התיאוריה שלו, את מה שהתרחש באמת בימים ההם – הפתרון לתעלומת צוואת דוד. וכאן התמלאתי לא רק סבלנות אלא גם מוטיבציה לשמוע, כי חשבתי בליבי שאוכל למצוא בתיאוריה שלו סדקים ביסודותיה – הרי הנני קבלן עפר – ואוכל להוכיח לו שהתיאוריה שלו רעועה, וכתוצאה אחזיר את ידידי משכבר הימים למוטב. אז אמרתי לו דבר, ספר, והוא פרץ בשטף מילים כמבול, צונאמי של חלקי משפטים ואסוציאציות, שרק בסוף, כשהוא נרגע לרגע קל כדי ללגום מעט מכוס הקפה שהכנתי לו (בשטרודל הנפלא הוא לא נגע וכשהלך חיסלתי אותו בעצימת עיניים), וכדי לשאוף מעט אוויר לריאותיו, הצלחתי איכשהו לארגן את התיאוריה, את הסיפור של אבירם אביכנאבל.
אבשלום היה גבר גבוה ושרירי שהתאמן יום יום במלאכת הסייף, הקשת, והרכיבה על חמורים ופרדות (למי שלא יודע, אני חייב להסביר: בזמן ההוא לא היו סוסי רכיבה.) הוא היה יפהפה, בעל רעמת שיער ערמונית עשירה וארוכה, שהתנופפה כאדרת כשהוא דהר על פרדת המרוצים שלו, הפרדה המלכותית. גבר מוצלח ואכזרי שידע לשמור שנאה ונקמה בליבו במשך שנים, כפי שהתברר לאחר שפקד לחסל את אמנון, שאנס את אחותו תמר, שנתיים לאחר האונס. הוא היה יהיר ומתנשא והיה בטוח שיוכל לחסל את צבא יואב בן-צרויה, משום שהעם כבר מאס באביו המלך דוד, ומשום שאלפי אנשים התגייסו לצבא המורדים שלו ואביו ברח מירושלים עם שרידי צבאו לעבר הירדן. ושם, ביער אפרים, סבר אבשלום שהוא יחסל את צבאו של בן-צרויה. אבל לא זה מה שקרה. צבא אבשלום נכנס לעשרות מארבים ומלכודות שיואב טמן לצבא המורדים ביער. אבשלום, שהיה ראש המרד והמפקד העליון של צבא המורדים, דהר ביער על פרדתו הלוך ושוב כדי לפקד, לפקח, להנחות, ולעודד את חייליו. ובאחד הפעמים הוא עבר בדהרה מתחת לעץ האלה, נכנס למלכודת ונשאר תלוי על ענף שנחבט בו בעוצמה רבה, כששלוש יתדות המחוברות לענף נעוצות בחזהו ובבטנו, צורח וצווח מכאבי תופת כשדמו ניגר כמים.
"סליחה, סליחה, אבירם," קראתי, "הרי זה לא מה שכתוב! כתוב שהוא הסתבך בשיער ראשו בענפי האלה ונשאר תלוי עד שבאו לשם יואב ונושאי כליו."
"כן," נהם אבירם, "אבל איך תסביר שהוא לא חתך את שיערו בחרב והשתחרר?"
"אולי הוא חשב כמו שימשון הגיבור שכוחו טמון בשיער ראשו המפואר?"
"כן," אמר אבירם, "אבל זו מחשבה טיפשית, אפשרות קלושה ביותר, בעצם טמטום קולוסאלי. מה אתה היית עושה במקומו, לא היית חותך בחרב את השיער כדי להשתחרר?" הוא השתתק לרגע והמשיך, "אבל יש פה חידה עוד יותר גדולה. תגיד לי אתה, הרי אינך טיפש, האם לא העלית בדעתך את השאלה, איך ייתכן שאדם נתלה בשערותיו על ענף של עץ האלה? מה, שערותיו הפכו לחבל תלייה? איך זה ייתכן ששר הצבא, אבשלום, יוצא לקרב בשיער פרוש כמו לנשף תענוגות מבלי שחבש על ראשו קסדת קרב, ומבלי שקשר היטב את שיערו כפי שצריך – הרי הוא יוצא למלחמה, בשם אלוהים, ולא למסיבת ריקודים!"
לא הצלחתי למצוא תשובה ואבירם אמר, "טוב, בוא נעזוב את זה ונגיע לשיחה בין דוד לבין יואב, לאחר שנודע למלך שאבשלום נהרג."
לאחר שנודע לדוד שבנו אבשלום נהרג, ולאחר שקונן 'בני, בני, אבשלום, מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני', התחילו להגיע לאוזניו רסיסי שמועות מצדם של 'נפשות טובות' (כן, גם אז היו כאלה. לא רק אנחנו התברכנו בנשמות יפות וזכות מסוג זה), שיואב בן-צרויה הוא זה שחיסל בעודו בחיים את אבשלום, שאכן נתקע בענפי האלה בשיער ראשו העבות והמפואר. וכאשר הגיע בן-צרויה למחניים אל דוד, צרח עליו המלך, "רוצח! מדוע רצחת את בני אבשלום? הרי ציוותי עליכם כולכם, 'לאט לי לנער לאבשלום', אל תגעו בבני אבשלום."
ויואב ענה בשקט ובמתינות, כי היה אדם קר רוח ומחושב גם בעיצומו של להט הקרב, שלא הוא זה שרצח את אבשלום ואיש מצבאו לא הרגו! לרוע המזל נכנס אבשלום למלכודת ונהרג מענף ממולכד שהצליף אל תוך גופו שלוש יתדות מחודדות. זו האמת, אמר יואב ואין בילתה. הם החליפו מבטים יוקדים והמלך השפיל עיניו כי ידע בעמקי ליבו שיואב אמר אמת. כך התרחשו הדברים והמלכודות והמארבים שהניח יואב ביער אפרים הרגו במורדים יותר מאשר חרבות חילותיהם של יואב, אבישי אחיו, ואִתַּי הַגִּתִּי.
"אז, זה מה שאתה חושב, אבירם," אמרתי מהורהר. "פירושו של דבר, שמה שכתוב שאבשלום נאחז בשיער ראשו בענפי האלה, אינו אלא סיפור המצוץ מהאצבע, סיפור הבא להשמיץ, לבזות, ולהקטין את קומתו של יואב שר הצבא, ולהאדיר את דמותו של דוד כאב רחום וחנון האוהב את בנו עד כלות על אף הבגידה והמרד."
"כן," ענה אבירם ולא הוסיף 'אבל'.
ודוד מאן להתנחם.
דבר זה התמיה מאוד את יואב, שזכר היטב שדוד התאבל מאוד על התינוק, בנו הראשון מבת שבע, שחלה וגסס, אך קם מאבלו מיד עם מותו, אכל ושתה, כי אין טעם בהמשכה של האבלות. ואז עלה בדעתו של יואב הרעיון שחובה עליו למצוא טעם למותו של אבשלום בעיני דוד, טעם שבגללו ישים המלך לאבלו הכבד קץ, ויברך את כל הלוחמים ואת כל אלה שהשליכו את נפשם למענו. ולכן, בדברו עם המלך, משך יואב קו מקביל בין עקדת יצחק והאיל שנאחז בסבך העצים, שבסופו של דבר הוקרב לאלוהים במקום יצחק בנו של אברהם, לבין קרב יער אפרים שבו נאחז אבשלום בסבך ענפי עץ האלה והוקרב למען הצלת כל בני המלך דוד – עם ישראל. ההשוואה הזו בין דוד לבין אברהם אבי האומה, והקרבת בנו אבשלום, הקרבה ממשית שבה הפך אבשלום לאיל ויצחק לכל עם ישראל, אכן מחקה מלב דוד את האבל. הוא ראה את האור, ויצא לברך את הלוחמים.
"סיפור יפה, סיפרת לי," אמרתי לאבירם, "אולם מה הקשר בינו לבין צוואתו של דוד להרוג את יואב?"
"כן," מיהר אבירם לומר, "אבל אני תמה איך אינך מבין זאת בעצמך. הרי ברור שדוד לא יכול היה לצוות להרוג את יואב כנקמה על כך שהוא רצח את אבשלום במו ידיו, כי בליבו ידע ללא צל של ספק שאבשלום לא נרצח ישירות על ידי יואב, אלא נהרג באחת מהמלכודות שנפרשו ביער אפרים לפי תכניתו הגאונית של יואב (וזה היה רק חלק קטן מהפחד-קנאה בבן אחותו היוקדים בליבו של דוד – היות יואב גאון צבאי ואיש קרב בכל מהותו). אז הוא האשים את יואב ברצח אבנר ועמשא, וחרץ את דינו למוות בידי בנו שלמה, זה המיועד לבנות את בית-המקדש, בית השלום של העם כולו."
"אוקיי," אמרתי. "הבה נניח שיש משהו אמתי בסיפור שלך. מה אתה רוצה ממני?"
"כמו שאמרתי, אני זקוק לך בתור מומחה לכריית עפר כדי לעזור לי לחפור בעיר דוד למצוא רמזים, עדויות ארכיאולוגיות התומכות בתיאוריה שלי. אולי נמצא, למשל, שרידי חרס, מכתבים של צֶלֶק הָעַמּנִי או נַחְרַי הַבְּארֹתִי, נושאי הכלים של יואב, או כל אחד אחר, המעידים על כך שיואב פרש מלכודות מוות ביער אפרים… אז מה אתה אומר? האם תסכים לעזור לי?"
"כן," אמרתי, "אבל אני צריך לראות תחילה את האישור לחפור בעיר דוד, בלי זה אין על מה לדבר."
"זו לא תהיה בעיה," אמר אבירם, "לאחר שהסכמת לעזור בחפירות, איני רואה כל סיבה שלא אקבל את הרישיון."
"אז נחכה," אמרתי.
ואנחנו עדיין מחכים. בינתיים עבר הזמן, אבירם פוטר מהאוניברסיטה, מסיבות שהן אולי מוצדקות ואולי לא – קשה להחליט בעניין אקדמי כל כך מסובך המרחף לו בספירות העליונות. הוא חיפש עבודה, פרנסה, לא מצא, דרכו האקדמית נחסמה, ולבסוף החלטתי להעסיק אותו אצלי בתור רואה חשבון (הרי יש לו השכלה אקדמית), ובמיוחד כמומחה יועץ לענייני ארכיאולוגיה ועתיקות שבהם נתקלים קבלני עפר מדי יום בארץ הקודש הזו.
הג'וב החדש העסיק אותו עד כדי כך שהוא שכח את חידת צוואתו של דוד. אבל אני לא שכחתי! ההפך, החידה רודפת אותי: מדוע פקד דוד על בנו שלמה להרוג את יואב בן-צרויה, לא משום שיואב הרג את בנו יקירו אבשלום, אלא משום שיואב חיסל את שני שרי צבא ישראל, אבנר בן נר ועמשא בן יתר? זוהי פקודה חסרת היגיון מכל כיוון שאתה בוחן אותה.
זה פשוט לא רציונאלי, לעזאזל עם זה.
צפו בסם רקובר מדבר על ספרו על דוד המלך ויואב בן צרויה בערב על דוד של "יקום תרבות"
מדוע לא חיסל יואב בן צרויה את דוד בן ישי ?
סיפור מול סיפור: נורית גוברין על ספרו של סם רקובר "מדוע לא רצחת את המלך?"