סיפור הגולה של יהודי מרוקו נחבט בין געגועים לארץ המובטחת לבין בקשה לכבוד בחיי הגולה. פרק בספרות מסיפור של אשר כנפו – וכמה הוא נקשר לסיפורו של אלבר ממי “נציב המלח”. ספרות יהודי מרוקו נוגעת בסיפור רוטט, סיפור של זהות, מאבק בין חיים שלמים לבין גלות. שני גיבורים ספרותיים החושפים הלכי רוח, לבטים של משבר, גולה או גאולה. מרק ענתבי גיבורו של אשר כנפו ומולו בנילוש גיבורו של אלבר ממי המנוח ברומן הלא נשכח “נציב המלח”.

אלבר ממי, נציב המלח, תרגום יוסף לוז, הוצאת עם עובד, 1960, 240 עמודים.

אשר כנפו, “גשם נדבות” (קובץ סיפורים ונובלות), הוצאת בימת קדם, 2019.

ההיסטוריה יודעת לפרוץ מתוך הספרות.

שני גיבורים ספרותיים, שניהם גיבורים של יהודי צפון אפריקה, והסיפור של שניהם חושף ימים של גולה שבורה, לבטי זהות של קהילה בקרב עם אחר. האם להישאר בגולה, האם יש פתרון אחר. לכאורה מדובר בלבטי גיבורים ספרותיים, אבל הספרות קראה את נפש הדור. ספרות טובה ידעה לתת מסר אוניברסלי – ובה בעת להיות צמודה למקום, לזמן, להלכי הרוח של התקופה.

יהודי צפון אפריקה חיו בגלות לאורך שנים – וגילו את כוחות היצירה שלהם, ובה בעת לא חדלו לערוג לציון. בימים שהאמנציפציה באירופה יצרה נקודת שבר בין יהדות לבין בחירה בפתרון הציוני – ניתן היה לראות תמונה דומה גם בקרב קהילות במזרח.

יצירות שונות ניסו לבחון את המתח בין גלות לגאולה בקרב יהדות מרוקו, ובכלל בקרב יהודי צפון אפריקה. הבה נבּיט במשקפת הזמן לאחור – ננסה להבין, מהי אותה זיקה משיחית לציון, מה עלה בגורלה של אותה עֶרגה לארץ הקודש, כיצד הפכה ההתחבטות בין גולה לגאולה לסיפור אֱנושי רוטט, למאבק של זהות?

נתחיל בסיפורו של היוצר אשר כנפו. כיוצר רב גוני ידע כנפו לתת כבוד לסיפור העלייה של יהודי מרוקו, לפנים העשירות של תרבותם הייחודית. בסיפורי הקובץ “גשם נדבות”, היטיב כנפו להתחבּט בשאלה – מה מקומה של הגולה בחייו של היהודי. שאלה זו העסיקה תמיד את היהודים, מאז גלו ממולדתם.

אשר כנפו. ויקיפדיה

מכיוון שהגלות נמשכה תקופה ארוכה, ניסו היהודים להסביר לעצמם את קיומם כגולים. המצב הזה לא נתפס כקיום מועדף ליהודי. תמיד חשו שזה מצב של חוסר. היהודים סבלו מן הקיום השברירי, מן התחושה שהם עם מפוזר, עם נידח בקצוות שונים של העולם – רחוק מן הבית שלו, מן המולדת האמיתית. היהודים גילו בשנות הגלות, עד כמה רב הסבל בקיום הבזוי ללא עצמאות וללא ריבונות במולדתם.

יהודים, בכל מקום שחיו בו, גילו את הזָרוּת ואת ההשפלה, את המעמד הלא נורמלי, להיחשב לבן בלי בית, לעתים אפילו למנודים. הדרך להיגאל מחיי גלות הייתה לנסות להשתלב בארץ מגוריהם כל עוד אין מדינה ליהודים. היו גם שניסו להפוך את ארץ המגורים למולדת, ובתוך תוכם ויתרו על החלום לשוב לארץ המולדת האמתית.

ברור שהתנועה הציונית סירבה להשלים עם הגלות. היא שאפה כל הזמן להשיב את העם למולדתו, לכונן מדינה שתהיה מרכז לאומי לעם בארצו, וגם לעם בגולה עד שובו אליה.

לא פעם היסטוריונים בוחנים את הסוגייה, מדוע במשך תקופה ארוכה לא שבו היהודים לארצם, ונשאו עליהם את חרפת הגלות. היו תקופות בהיסטוריה שהייתה הזדמנות לחולל תנועה לאומית ולשוב, אך זה לא קרה. תופעה זו מכונה “פרדוקס הגלות”.

בית שלישי – גולה או גאולה?

ננסה לבחון את הסוגייה דרך מבט בסיפור של היוצר אשר כנפו. נתמקד בגיבור ספרותי, בלבטים ביצירה מסוימת, בניסיון להוביל לפתרון השאלה של גלות וגאולה: הסיפור של אשר כנפו “ביתו השלישי” בוחן באמצעות עלילה כואבת – האם ניתן לקיים חיים יהודיים מכובדים בפזורה אוניברסלית, ללא פתרון של קיום מדיני ריבוני של היהודים בארצם.

קובץ הסיפורים גשם נדבות בו הופיע הסיפור “ביתו השלישי” של אשר כנפו

הסיפור מציג את היהודי המצליחן בגולה, ואת המורכבות של חיים בארץ שאינה שלך. שמו של הגיבור מרק ענתבי. העלילה חושפת סיפור של אהבה-שנאה: ענתבי האמין בהשתלבות בסביבה, הוא עסק במקצוע שאינו רוֹוֵח בין יהודים, הוא הגיע לדרגה כה גבוהה של השתלבות, עד שזכה לכינוי “גדול מאמני הסוסים שהיו למצרים”. בשיא תהילתו, בזכייתו במרוץ הגראן פרי, הוא זוכה לתשואות ולגביע: “כשבועיים קודם נישא ענתבי על כתפי מעריציו הנלהבים” (עמוד 154.)

מרק ענתבי זוכה גם לריאיון בבי.בי.סי. הוא נחשף ומספר על אהבתו לסוסים, ובשידור מספר בלהט על הדרך שלו בתחום זה של מרוצי סוסים.

התמימות שלו, האמונה שלו שהצלחה והישגים הם פוליסת ביטוח, הם בעוכריו. תוך כדי שיחה גלויה עם המראיין, הוא מספר בטבעיות שהוא יהודי!

כאן מגיע הסיפור לאחד משיאיו, לשלב ההתפכּחות. האלוף הנערץ מאבד את כל עולמו. לאחר שהוא מושלך לכלא, הוא עובר תלאות. כך הוא לומד, שהיהודי בגולה אינו ריבון על חייו, והוא זוכה להתעַמְרות של גויים בו ובמשפחתו.

היהודי הדגול, שהאמין בחבריו הלא יהודים, בהיותו חלק מן האומה המצרית, מגלה לפתע, שזהותו העתיקה חזקה מכל. הוא נושא עליו טלאי נצחי: מרק מגלה שבגלל מלחמת ששת הימים, והתבוסה המצרית לצבא הישראלי, נעצרו רבים מבעלי המאה והדֵעה בקהילה היהודית. החוקר הראשי שמגיע לכלא, מידלאווי, נדהם ממעצרו, כיוון שהכיר אותו בעבר ונחשף להצלחותיו. נוצרה קירבה בין המשפחות שלהם: “אבל למה נעצרת? אתה אחד האנשים המפורסמים באלכסנדריה. הייתי בהיפודרום לפני שבועיים וראיתי איך נשאו אותך בהתלהבות על כתפיים…” (עמוד 159).

האלוף היהודי הנערץ הופך בבת אחת לאויב העם: עם נפילת תעלת סואץ בידי הצבא הישראלי, היחס משתנה. חיי הגולה שנראו כה בטוחים, נסדקים – וכל זאת בשל עובדה חדשה – התקומה הציונית המרחפת ברקע.

הסיפור בנוי על שתי עלילות מקבילות. מרק ענתבי נזכר בגורלו של אביו. מתברר, שהמעגלים חוזרים על עצמם, משיקים, הגורלות מצטלבים זה בזה.

גם האב ארתור ענתבי היה מצליחן בתחומו: הוא עסק במסחר בעתיקות ובסחר בחפצי אמנות. ראינו מקרים דומים, שהעידו על קיום התעתועים של הזהות הגלותית. אל נשכח, שמשפט דרייפוס היה נקודת מפנה ליהודי אירופה, ויש בכך רק לתת אלומת אור למקרים דומים בגולת יהודי המזרח. הסיפור של אשר כנפו – ובהמשך נבחן זאת גם בסיפורו של אלבר ממי – מלמדים אותנו על אותו מתח זהויות, על אותו שבר בין גלות לגאולה.

ההיסטוריה לימדה אותנו שהיה קשה ליהודים להבין שהגולה אינה בית אמיתי.

אשר כנפו מציג כמסַפר את נקודת הראות שלו במתח הזה, שליווה את יהודי צפון אפריקה – וכנפו מחויב לאמת הפנימית שלו. בספרו הוא מציג סיפור של יהודי בגולה, סיפור שיש בו את המסר של שלילת הגולה. המסר הוא, שאין אפשרות של קיום יהודי בגלות. גם אם טוב ליהודי, הטוב הזה הוא קְצַר מועד.

לאורך הגלות הארוכה, שליוותה כצל נורא את חיי העם היהודי, הייתה גם טענה, שהיהודים אינם מעוניינים להיחלץ מן הגלות. לאורך כל חיי היהודים בגולה הם ספגו עלבון והשפלה, וכאשר הגיע המועד שבו מאסו בנוכחותם – הם זכו לרדיפות ולגירושים. מרק ענתבי משקף בסיפור של אדם אחד את הגורל היהודי. גם הוא וגם אביו היו מצליחנים יהודים בגלות, אך נפלו בבוא העת. התווית של ‘יהודי’ רדפה אותם: השניים הוכּו ונרדפו כיהודים. גורלם מוצג כסמל, כמודל: האנטישמיות רדפה את היהודים בכל ארצות פּזוריהם.

כדי להציג זווית ראייה נוספת, הבה נביט בספרו של אלבר ממי “נציב המלח” – וננסה לראות כיצד התמודדה יהדות מרוקו במתח הכואב בין גלות לגאולה. אלבר ממי כתב כמה ספרים, חלקם ספרי הגות, אך עד היום זוכרים לו חסד נעורים בעיקר בשל ספרו רב העוצמה “נציב המלח”.

אלבר ממי נולד בדצמבר 1920 ולאחרונה התבשרנו על מותו ב– 22 במאי 2020.

 בשנת 1953 יצא לאור ספרו הראשון, הרומן La satue de sel – נציב המלח. את ההקדמה לרומן כתב אלבר קאמי.

Paris, 8 décembre 1982 אלבר ממי

הספר “נציב המלח” תורגם לעברית בשנת 1960 בידי יוסף לוז, ויצא לאור בהוצאת “עם עובד” בספריית ילקוט. החיים בגטו היהודי מוצגים בגעגועים, לעתים באור קסום, אבל יש שם שביל שמוביל לחילופי הגוונים בין חושך לאור. והנה הקריאה בספר המרתק לוקחת אותנו למבט שני, למחשבות, למסקנות, בעקבות המבט לאחור. מכאן צצה במלוא חומרתה השאלה של גלות וגאולה, לאן פני העם היהודי מועדות.

מהדורה אנגלית של “נציב המלח” ספרו של אלבר ממי

שם הספר, “נציב המלח”, מייצג מבט לאחור, להקפיא לרגע את המציאות שהייתה, לנסות לבחון את ההוויה של “נציב המלח” כעדוּת לדורות. מה היה באותה תקופה שהוביל למשבֵּר, ומה נוכל ללמוד מתמונת העולם של אז כדי להבין את הֶעָבר, כדי ללמוד לגבי חיינו, לגבי המורשת והזיקה, לגבי העתיד.

הבה ננסה לראות: מה הם לבטי הזהות בספרו של אלבר ממי?

ממי אינו פורש משְנָה פילוסופית סדורה, אין זה ספר עיון. ממי מיטיב לספר סיפור, לחשוף יומן חיים של אדם מתלבט, קורותיו של אלכסנדר בנילוש.

הסיפור של בנילוש עדיין רלבנטי גם לימינו, גם לחיינו. הלבטים של בנילוש, ייסורי ההתבגרות, קשיי הזהות – כל אלה נראים כל כך רחוקים, ועם זאת כל כך קרובים. על פי הביוגרפיה הרשמית של ממי, הוא יהודי ממוצא תוניסאי. השם אלכסנדר מרדכי בנילוש הוא שמו האמיתי, והשם “אלבר ממי” הוא שם ספרותי.

רישומי הזמן עדיין לא נמחקו, וההדים ממרחק נראים, כאילו מדובר בעידן אחר לחלוטין, עידן התמימות. ובכל זאת: משהו מנסֵר שוב באוויר, אותם הרהורים ולבטים שבים אלינו, שוֹבים אותנו. אותו וידוי של גיבור הרומן “נציב המלח” מתעקש לגעת בנו, לטלטל אותנו. שימו לב לקול הכואב, לניגונים. עָצמת הווידוי לא פחתה עם השנים: “אולי מאריך הזיכרון אותה תקופת אושר שבה הייתי תמים בעולם, שדימיתיו תמים”. אלה שורות הפתיחה לפרק השלישי של הזיכרונות. כיום אתה קורא את השורות, וצמרמורת אוחזת בך – אתה חש שאתה קורא שירה. גן העדן האבוד הולך להיעלם.

קהילה במשבר – מרד או המשכיות?

הסיפור נפרשׂ טיפין טיפין, ואנו נחשפים לעלילת חיים עשירה של הגיבור, ושל הקהילה שבּה הוא חי. מעבר לשלשלת האירועים, אנו מגלים ביומן הכתיבה של הנער לא רק סְפיגה של תרבות המערב והערצה לערכיה, אלא גם אותות לאסון שיבוא: התפכּחות הדרגתית מייסרת, התנפצות התמימות, התנפצות האושר.

ממרחק של זמן ברור לנו היום יותר ויותר פשרו של הסֵבל שחש גיבור הספר. ככל שאנו קוראים ומעמיקים להבין את פרקי חייו, מתבּהרת לנו משמעותו של השֵבר: הלבטים של גיבור הסיפור בנילוש הם ראי לתקופה, לזמן הסערה, לנפש צעירים רבים בדור.

כמו הגיבור של אשר כנפו גם הגיבור של אלבר ממי שניהם במלכודת של חלומות – האם להאמין בגולה או להבין שזה לא הפתרון עבור העם היהודי.

ראינו זאת כהמחשה בסיפורה של ספינת “אגוז” – קבוצה יהודים הלוקחת גורלה בידיה כדי להיחלץ מן הגולה. לא פלא שהפדרציה וסם בן שטרית הפכו אותם לסֵמל, למודל של קידוש הרעיון של גאולה לאומית, בחירה בּציון.

כיום ממרחק של יובֵל ניתן לומר שהלבטים של בנילוש ושל חבריו באותם ימים רלבנטיים גם לימינו: המתח בין גלות לגאולה, הקרע בין ארון הספרים היהודי לבין הקִדמה המערבית, הקונפליקט בין האמונה לבין החילון.

כל שורה בווידוי של בנילוש, בלבטי הצעירים באותה תקופה, כמו משיבה אלינו הדים מחייהם של יהודי הגולה, ואולי אף מזכירים לנו גוונים של תלישות ונדודי זהות בימינו. נפשו המיוסרת של בנילוש פונה אלינו, מכה בנו ושואלת: היכן אנחנו.

במשך דורות נקלעו היהודים למציאות נוראה של גולים, תלאות נפשיות ופיזיות, עם מפוזר ונרדף. המיעוט היהודי היה בתקופות שונות קורבן למשטרים שניצלו את מעמדו הנחות כעם חסר בית, והיהודי חש בין עולמות. ראו בו נווד תלוש ללא בית, ובספר התפילה שלו הוא ידע, שיש ארץ מבטחים. הזיקה לא פגה, היהודים הלכו, וארץ ישראל הלכה איתם לכל מקום, הם חשו שהמולדת הישנה לא שכחה אותם, המולדת קיננה בליבם. במאה התשע עשרה והמאה העשרים הלכה הדילמה והחריפה. הציפייה הייתה לאורך דורות שהאל יגאל אותם, ישיב אותם לציון. כאשר החלו להתעורר תנועות לאומיות – הרגיש היהודי שמצבו משתנה, והשאלה הלכה וגברה: האם יש סיכוי להצלחת הקיום בגולה, להשתלבות בעולם של מהפכות לאומיות ותרבותיות?

בדורנו התברר, שהרדיפה האנטישמית אילצה את היהודים לעלות לארץ ישראל. לאחר הקמת המדינה קם מרכז טריטוריאלי יהודי, ולאחר גלות ארוכה ידעו היהודים שיש להם מקלט בטוח ביום סגריר. כאשר יהודים מגיעים לארצם, מתבטל מצב הזרות בינם לבין שכניהם. התפיסה הציונית הוכיחה עצמה כנכונה: כינוס היהודים בארצם שלהם, קיבוץ הגלויות בארץ המולדת הישנה, הוא הפתרון לבעיה היהודית.

פתרון זה הוצע בספרו של הרצל “מדינת היהודים”. הרצל כותב בפסקה הפותחת של ספרו: הרעיון שאני מציע לכם בספר זה הוא רעיון ישן נושן. הוא קרא להחזרת היהודים לארצם, וטען שקיומם בתוך גויים מעורר שנאה כלפיהם. סיפורו של מרק ענתבי מייצג את הגורל היהודי. הוא נופל מרום מעמדו ומוכה ומושפל, עוברת עליו תקופה נוראה של סֵבל. לא נחשוף את תלאותיו ונדודיו.

סיפוריהם של אלבר ממי ושל אשר כנפו – מגלים כמה הקיום בגולה הוא ארעי, כמה הוא שביר: אין זה פתרון המבטיח חיים יהודיים שלמים, קיום בזכות ולא בחסד.

סיפורו של ענתבי גיבור הסיפור של כנפו הופך להיות מָשָל ליהדות הגולה, המבקשת את זהותה, את חייה, את התשובה לפתרון המיוחל. כך גם סיפורו של ממי. שני הגיבורים אוחזים יד ביד: בנילוש תוהֶה על השבריריות של הזהות בגולה. מרק ענתבי הגיבור של כנפו חש את השוט המאיים של הגולה, אינך בן בית בעיניהם, אתה תמיד זר. לאן פני היהודים מועדות, מה הפתרון?

מרק ענבתי מסיים את חייו בארץ ישראל. לא במקרה הסיפור נקרא “ביתו השלישי”. מרק עובר שלושה גלגולים, וישראל היא ביתו השלישי. בנילוש מחפש בית, כשהגולה אינה בית. הגאולה עבורם היא הבית הלאומי. השם הוא סמלי: עם ישראל חזר לארצו בדורנו, והבית הזה הוא הבית השלישי.

״נציב המלח״ של אלבר ממי בעברית

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע עשרה − שבע =